אתיקה צבאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

אתיקה צבאית הוא מונח ומושג אתי המתייחס לשימוש של הצבא בנשק רק למטרות מוצדקות, כגון הגנה עצמית, ולא לביצוע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות.

אחד מערכי האתיקה הצבאית בישראל הוא טוהר הנשק; הביטוי נכנס לשימוש בארץ ישראל בהקשר לפעילותם כוחות המגן העבריים בתקופת היישוב, מאז שנות ה-40 של המאה ה-20, ולאחר הכרזת המדינה בהקשר לפעילותו של צה"ל וכוחות הביטחון האחרים.

עם חיבורו של רוח צה"ל, הקוד האתי של צבא הגנה לישראל, נכללה בו גם התייחסות לטוהר הנשק:

החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.

בשנותיה הראשונות של המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים שלאחר נפילתה של מחלקת הל"ה ב-16 בינואר 1948 נפוץ הסיפור שלפיו פגשו הלוחמים בדרכם רועה ערבי זקן, והתלבטו אם להרוג אותו, כדי שלא יזעיק את הכפריים. לאחר שהחליטו לשחרר אותו, הרועה הזקן הודיע לאנשי הכפרים בסביבה על מעבר המחלקה בשטחם. לסיפור אין ביסוס עובדתי, אולם הוא היווה במשך שנים דוגמה לטוהר הנשק של הלוחמים הישראלים.

שירו של נתן אלתרמן "על זאת", פורסם ב"טור השביעי", ובו קריאה לשמירת טוהר הנשק והוקעת המקרים שבהם לא נשמר במהלך הקרבות.

אירוע בולט בו הועלו טענות לפגיעה בטוהר הנשק התרחש בפעולת קיביה, ב-14 באוקטובר 1953, פעולת תגמול שנערכה בכפר קיביה שבגדה המערבית שבשליטת ירדן. כוח של יחידה 101, בפיקודו של רס"ן אריאל שרון, פעל בכפר, ועל פי ההערכות הביא למותם של 69 מתושבי הכפר. בנוסף לשיקולים מוסריים, הועלו נגד פעולה זו גם טיעונים מעשיים: שר החוץ, משה שרת טען שפעולת קיביה הציגה את ישראל בעולם כ"חבר שואפי דם". הוא גם חשש מהצתת מלחמה עם ירדן שתיתפס בעולם כמלחמה שאותה יזמה ישראל.

בראשית המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיון הציבורי סביב פעילותו של צה"ל במאבקו בטרור הפלסטיני עולות גם שאלות העוסקות בטוהר הנשק ובמוסר הלחימה:

  • האם נוהל סיכול ממוקד, שהשימוש בו גורם לעתים להרג אזרחים, אינו סותר את הקוד האתי, בנוגע לטוהר הנשק ושמירה על חיי אדם? [1].

בינואר 2007 אימץ נשיא בית המשפט העליון העליון, השופט אהרן ברק את גישת המדינה, וקבע כי אין איסור חוקי על ביצוע סיכולים ממוקדים, הן על פי חוקי מדינת ישראל והן על פי הדין הבינלאומי.

  • האם השימוש בארטילריה כנגד "מרחבי שיגור" של רקטות באזור צפון רצועת עזה במטרה לצמצם את ירי הרקטות, אך תוך סיכון של אזרחים, תואם את טוהר הנשק ואת הדרישה לשמירה על חיי אדם?

אתיקה צבאית יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לדיון הציבורי על טוהר הנשק וערכי צה"ל התקיים ומתקיים דיון הלכתי ותורני. בהקשר זה ניתן לציין את ספרו של הרב אליעזר יהודה ולדנברג הלכות מדינה חלק ב, שעוסק בדיני צבא ומלחמה. וכן את מאמריו של הרב שאול ישראלי בספריו ארץ חמדה וחוות בנימין. אחד המאמרים הבולטים של הרב ישראלי פעולות צבאיות להגנת המדינה עסק בפעולת קיבייה, ובו התייחסות לסוגיית טוהר הנשק והדין הבינלאומי. מאמרים העוסקים באתיקה צבאית יהודית התפרסמו בשנים האחרונות גם בכתב העת מערכות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופסור אסא כשר והאלוף עמוס ידלין חיברו מסמך בו הצדיקו בתנאים מסוימים שימוש בסיכולים ממוקדים והראו שהוא עומד בקוד האתי של צה"ל.