את (מילת יחס)
אֶת היא מילת יחס עברית המשמשת לקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע. במקרא המילה משמשת גם כחלופה למילת היחס "עִם".
משמעויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
למילה "את" כמה משמעויות:
- עיקר תפקידה של המילה "את" הוא כקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע.
- המילה "את" מופיעה במקרא גם במשמעות של "עִם".
- בלשון חכמים המילה "את" משמשת לפרקים במקום המילה "מה".[1]
"את" כקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע[עריכת קוד מקור | עריכה]
השימוש העיקרי במילת היחס "את" הוא לציון מושא ישיר מיודע, ובייחוד לקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע. השימוש במילה "את" מופיע רבות לפני מושא ישיר מיודע, אך לא תמיד.
לרוב יופיע המושא הישיר אחרי הנשוא, ועל כן תופיע מילת היחס "את" בין הנשוא למושא הישיר. ”הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ”,[2] לדוגמה. לפעמים תבוא מילה נוספת בין הנשוא למושא הישיר, והיא תחצוץ בין הנשוא למושא הישיר, לדוגמה: ”הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל”.[3] אם יש לפועל אחד זיקה לכמה מושאים ישירים, ייתכן שתבוא המילה "את" לפני כל אחד מהם. לדוגמה, בספר שמות בציווי על עשיית המשכן מופיעה סדרה, המשתרעת על פני תשעה פסוקים וכוללת 42 פעמים את המילה "את", בזיקה לנשוא אחד[4]:
וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אֶת הַמִּשְׁכָּן, אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ, אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו, אֶת בְּרִיחָו, אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו. אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו, אֶת הַכַּפֹּרֶת, וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ. אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים. וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵרֹתֶיהָ, וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר. וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים, וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן. אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ, אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו, אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר, אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ, וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר. אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת מֵיתְרֵיהֶם. אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן.
לפעמים המושא מופיע לפני הנשוא. במקרה זה תופיע מילת היחס "את" לפני המושא הישיר, ולא תימצא בין המושא הישיר לנשוא. דוגמה[5]:
- ”אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.”
בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]
המילה "את" מופיעה בתנ"ך 9,510 פעמים, והיא מופיעה בכל 24 ספרי התנ"ך, מן הפסוק הראשון. בפסוקים רבים המילה מופיעה פעמיים, למשל: ”כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” (ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ב).
המילה "את" מופיעה בתורה 3,420 פעמים, בנביאים ראשונים 2,796 פעמים, בנביאים אחרונים 1,689 פעמים ובכתובים 1,605 פעמים.[6] מופעי המילה "את" המרובים ביותר הם בספר בראשית (863 פעמים), ואילו בספר נחום היא מופיעה פעם אחת בלבד. הספר שבו המילה "את" שכיחה ביותר יחסית לגודלו הוא ספר יהושע — היא מופיעה בו 480 פעמים. בפרק כ"א בספר יהושע המילה "את" מופיעה יותר ממאה פעמים.
המילה "את" מופיעה בעיקר בספרי הפרוזה ואך מעט בפרקי שירה. בשיר השירים ומגילת איכה השירִיּים "את" מופיעה 26 פעמים (בשתי המגילות גם יחד), ואילו במגילת אסתר הסיפורית, שהיא בערך באורך של שתי שירות אלו יחד, המילה "את" מופיעה יותר ממאה פעמים. גם בספרים איוב, משלי ותהילים הכתובים בסגנון שירי יש יחסית מעט היקרויות של המילה.
המילה "את" מושמטת במקרא פעמים רבות, למשל בפסוק: ”וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.”[7] לפרקים יופיע פסוק שאחד משני מופעים של "את" מושמט בו: ”וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ.”[8]
המילה "את" חסרה פעמים רבות לפני שם בנטייה. למשל: ”וַיֵּט אָהֳלֹה”,[9] הגם שלפעמים "את" מופיעה לפני שם בנטייה, כמו למשל בפסוק ”תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ”.[10]
יצחק אבינרי העריך שלפני מושא ישיר מיודע בה"א הידיעה ה"את" מושמטת רק לעיתים נדירות, להערכתו בפחות מ־5% מהמופעים במקרא.[6]
לשון חכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המילה "את" מופיעה רבות במשנה, החל במשפט הפותח את מסכת ברכות: ”מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?”[11] וכלה במשנה האחרונה,[12] המסתיימת בציטוט הפסוק: ”ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.”[13]
המילה "את" מושמטת גם במשנה, למשל בשאלה ”כיצד מפרישין הביכורים?”,[14] אולם ההשמטות אינן שיטתיות שכן במשנה הבאה מופיעה שאלה דומה, בצירוף המילה "את" — ”כיצד מעלין את הביכורים?”[15]
לטענת יצחק אבינרי, בלשון חכמים התרחב השימוש במילה "את" יותר מאשר בלשון המקרא.[1] כראיה הוא מביא את העובדה שהתלמוד מצטט את הפסוק ”וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח”[16] בנוסח ”ויבשלו את הפסח.”[17]
לשון ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעמים רבות השמיט רש"י את המילה "את", אך ברוב הפעמים הוא עדיין משתמש בה. בציטוטים מהתלמוד רש"י מוסיף לפעמים "את" שנשמטה, ולפעמים להפך, משמיט "את" שהופיעה.[1]
הרמב"ם, לעומת זאת, הרבה להשמיט את המילה "את". יצחק לבני העריך שהוא עשה כן בהשפעת הערבית.[18]
בעברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאליק הקפיד להשתמש במילה "את" בכתבי הפרוזה שלו, ואף דאג לתקן במהדורות מאוחרות ולהוסיף את המילה "את" לפני כל שם במקום שבו לפועל זיקה לכמה שמות. לדוגמה, במקום שכתב במהדורה ראשונה "רוחץ את פניו וידיו", תיקן במהדורה מאוחרת ל"רוחץ את פניו ואת ידיו".[19]
ואולם היו שהעדיפו שלא להשתמש במילה "את" — זאת, לטענת יצחק אבינרי, בהשפעת הלועזית.[19] המתנגד המפורסם ביותר לשימוש במילה "את" היה דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל. במאמר בעיתון "דבר" הסביר בן-גוריון שהמילה "את" היא רשות, נצרכת אך לעיתים נדירות להבהרת העניין, ועל כן ”מוטב להשמיטה למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטוניות בלשון”.[20] כחיזוק לעמדתו הביא את המסופר להלן על רבי עקיבא: ”חכמינו הרגישו בדבר ור' עקיבא היה משום כך דורש תילי תילים של הלכות על 'את' כשם שהוא עשה זאת על 'אך' ו'גם'. סימן ש'את' אינו נחוץ לגופו.”[21] אף שלא היה בלשן, עורר מעמדו הציבורי עניין בעמדתו בסוגיה זו.[22] ראש ממשלת ישראל השני, משה שרת, גרס לעומתו: ”ה'את' היא סגולה יקרה — והנה באים ועוקרים אותה מן הלשון; הרי זה חוסר שחר גמור!”[23] היו שהדביקו לעמדתו של בן-גוריון את הכינוי "אנטיאתיות".[24] עם החולקים על בן-גוריון נמנה הבלשן יצחק אבינרי, שגרס כי "בלשון חיה יש הכרח להקפיד על ה'את' לשם בהירות ודיוק", ואף הדגיש: ”כל העוקר 'את' מתוך המשפט בכוונה ומדעת — כאילו עוקר מפיו שן בריאה.”[25][26] אבינרי העלה את ההשערה שבן-גוריון בחר בעמדתו סתם כדי להתמיה ולמשוך תשומת לב ציבורית.[27]
יצחק לבני הציג עמדת ביניים. הוא קבע כללים מתי יש להוסיף "את" ומתי יש להחסירו, וכן קבע שיש לגוון בין שימוש ואי שימוש במילה זו.[18]
בשפה המדוברת, "את" מתקצרת לפעמים לפני ה"א הידיעה ובמקום "את ה" אומרים רק "תַּ", ובדרך כלל כותבים זאת: ת', בגרש. חוקרים מצאו תופעה זו כבר באיגרות בר־כוכבא, מזמן מרד בר־כוכבא במחצית הראשונה של המאה ה־2 לספירה. נכתב שם: ”מעיד אני עלי תשמים… שאני נותן תכבלים ברגליכם”, "תללו" במקום "את הללו", "תדקל", ועוד.
כללי השימוש ב"את"[עריכת קוד מקור | עריכה]
כללי השימוש ב"את" של יצחק לבני[18]:
- "את" תופיע לפני שם פרטי.
- "את" תופיע לפני שם מיודע בה"א הידיעה.
- "את" תושמט לפני שם נטוי. מכיוון שהשם הנטוי מתארך בגלל אותיות הנטייה, ניתן לפצות על כך בהחסרת המילה "את".
- לאחר ציווי עדיף להחסיר "את", שכן דרך המצווה לקצר לצורך זירוז.
- במקום שיש חציצה בין הפועל למושא תתווסף "את".
- במשפט שבו יש "את" בגלל שם פרטי או מיודע בה"א הידיעה תבוא "את" גם לפני מושא שאינו שם פרטי ואינו מיודע. לכלל זה קורא לבני — גרר.
- במקום שהמילה "את" נדרשת כדי להבהיר מי הנושא ומי הנשוא. פרשן המקרא אברהם אבן עזרא[31] מדגים מצב שבו השמטת "את" משבשת את בהירות המשפט: "אם אמר אומר כי 'ראובן הרג את שמעון' אז שמעון הרוג. אך באמור 'ראובן הרג שמעון' הטעם שוה, כמו 'ורב יעבד צעיר'", כלומר: השמטת "את" מהמשפט "ראובן הרג את שמעון" מאפשרת להבין את התוצאה גם במשמעות "את ראובן הרג שמעון".
בשירה נהוג להשמיט פעמים רבות את המילה "את", גם במקום שנעשה שימוש בה בפרוזה. בשיר "דני גיבור", למשל, מופיעה השורה "נורית אכלה התפוח", בשעה שבפרוזה נהוג לומר "נורית אכלה את התפוח".
דרשת המילה "את"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכמה מקומות בתלמוד מצוינת שיטת לימוד שאומרת שבכל מקום שנאמר בתורה "את" יש ללמוד הלכה נוספת, מעבר לנאמר בפסוק במפורש. שיטה זו ניתנת להתפרש כראיית המילה "את" כמיותרת. הסיפור הבא מדגים זאת:
שמעון העמסוני, ואמרי לה (=ויש אומרים שלא היה זה שמעון העמסוני אלא) נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון (=כאשר) שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא"[32] – פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים.
רש"י מסביר את הגורם לשינוי בגישתו של שמעון העמסוני: ”שפירש כל אתים שבתורה לרבות, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" אמר: מה ארבה לירא עמו? פירש מכולן וחזר בו מכל ריבויין שדרש, דמדהא לאו לרבוייא אתא כולהו נמי לאו לרבויי אתו (=מכך ש"את" זה לא בא לריבוי, יש להסיק שגם היתר לא באו לריבוי)”. כלומר, מאחר שהוא סבר שבוודאי אין מישהו שצריך לירוא ממנו כמו מאלוהים, הוא סבר שאין עוד משהו נוסף בפסוק זה, והסיק שהוא טעה והמילה "את" לא נועדה בהכרח לרבות. את ההלכה שדרש רבי עקיבא מפרש רש"י: ”לרבות תלמידי חכמים – שיהא מורא רבך כמורא שמים”. כלומר, רבי עקיבא סבר שיש מישהו שאכן צריך לירוא ממנו כמו מאלוהים — תלמידי חכמים. לכן, לשיטתו של רבי עקיבא, גם "את" זה נועד לריבוי, ולכן לעומת שמעון העמסוני הוא סבר שאין סיבה להסיק שהמילה "את" לא נועדה תמיד לריבוי.
"אֶת" בהוראת "עִם"[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרא מופיעה "את" בתפקיד נוסף, כחלופה למילת היחס "עם". דוגמה: ”אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן...”.[33] בהוראה זו המילים זהות רק בצורת היסוד, ושאר מערכת הנטיות שונה לחלוטין: אוֹתוֹ, אוֹתָהּ וכו', לעומת אִתּוֹ, אִתָּהּ בהוראת "עם". "את" זו איננה קשורה ל"את" הראשונה ומוצאה שונה.[34]
הטיית "את" לפי כללי הכתיב המלא[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד מכללי הכתיב המלא של האקדמיה ללשון העברית קובע: "כותבים יו"ד לציון תנועת i שאין אחריה אות בשווא נח" (למשל "גיבור", "פיקח"). עד אמצע 2017 נקבע חריג לכלל זה, ולפיו מילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן, ובכלל זה המילה "את", ייכתבו בלא יו"ד גם כאשר בהטיה יש בהן תנועת i, ובהתאם לכך היה הכתיב התקני "אתי", "אתך" וכו'. באמצע 2017 פרסמה האקדמיה כללים חדשים. שם בוטלה החרגה זו, ונקבע שיש לכתוב "איתי", "איתך" וכדומה.[35]
בעברית החדשה נטיות המילה "את" משמשות בהוראה זו לצד נטיות המילה "עם" במשלב הספרותי, ואילו במשלב הדיבורי קיימת סופלציה מלאה — "עם" משמשת בצורת היסוד, ובנטיות הבסיס משמשת "את" (אִתִּי, אִתְּךָ, אִתָּהּ). צורת היסוד "את" איננה משמשת כלל, למעט חריג אחד: מקובל להשתמש במילה "את" בשמות של שותפויות, בהוראת "וגם" או "בצוותא" (למשל: "כהן את לוי"). שימוש זה נובע מהשפעתן של שפות רומאניות, שהמילה et משמשת בהן בהוראות אלו.
"אֶת" בהוראת מה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלשון חכמים נעשה שימוש במילה "את" כקיצור של "את מה". למשל:
שימוש שלא בהתאם למשמעויות שנמנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש במקרא פעמים שהמילה "את" מופיעה שלא במשמעויות שנמנו לעיל. למשל[26]:
- ”וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ”[39] — "בשרו" איננו מושא ישיר
- ”וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד”[40]
- ”וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב”[41]
- ”וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת”[42]
- ”אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה”[43]
יש את[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יש את
בעברית ישראלית הצירוף יש את מקובל בפי הדוברים. למשל: "יש את האיש הזה", "יש לי את הספר", "יש לך אותי". מתקני הלשון פסלו שימוש זה,[44] שכן בעברית המילה "יש" היא הנשוא, ומה שיש הוא הנושא, ואילו "את" באה לפני מושא בלבד. לכן יש לומר "יש לי הספר", ולא "יש לי את הספר". יעל רשף מצאה תיעוד הן לקיומו של מבנה זה והן לפסילתו בקרב מתקני הלשון כבר ב־1911; נראה שללשון הכתובה הנורמטיבית נכנס הביטוי רק בשנות ה־60 של המאה ה־20.[45]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יצחק אבינרי, יד הלשון, הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 57–61
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלי גיא, שלוש סוגיות הנוגעות למילת היחס "את"
- אילון גלעד, מתי משתמשים ב"אֶת", ומה חשב על זה דוד בן־גוריון?, באתר הארץ, 1 בפברואר 2017
- את (ציין המושא), באתר האקדמיה ללשון העברית, 29 בינואר 2024
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 יצחק אבינרי, את לא תשמד, על המשמר, 9 בנובמבר 1950
- ^ ספר תהילים, פרק כ"ח, פסוק ט'
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק ו'
- ^ ספר שמות, פרק ל"ה, פסוקים י'–י"ח
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק ד'
- ^ 1 2 יצחק אבינרי, עת לעשות לאת, על המשמר, 5 בנובמבר 1953
- ^ ספר בראשית, פרק י"א, פסוק ח'
- ^ 1 2 ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק י'
- ^ ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ח'
ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק כ"א - ^ ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק כ"ה
- ^ משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה א'
- ^ משנה, מסכת עוקצין, פרק ג', משנה י"ב
- ^ ספר תהלים, פרק כ"ט, פסוק י"א
- ^ משנה, מסכת בכורים, פרק ג', משנה א'
- ^ משנה, מסכת בכורים, פרק ג', משנה ב'
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק י"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט, עמוד א'
- ^ 1 2 3 את, האמת לאמיתה בנוהג מילה זו, זמנים, 9 בספטמבר 1953
- ^ 1 2 יצחק אבינרי, "את" לא תשמד! (סוף), על המשמר, 16 בנובמבר 1950
- ^ ד. ב. ג., בלא את, דבר, 14 באוגוסט 1953
- ^ עוד על המילה 'את': יש בה בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות, באתר "הבלוג של דוד בן-גוריון"
- ^ דוגמה: ב. ס., משבר ודקדוק, מעריב, 17 באוקטובר 1950
- ^ רפאל בשן, ראיון השבוע ־ משה שרת, מעריב, בראש הטור החמישי, 15 במאי 1964
- ^ מרדכי טביב, על קוצו של יוד, דבר, 15 באפריל 1953
- ^ יצחק אבינרי, יד הלשון, הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 57–61
- ^ 1 2 אץ קוצץ, על המשמר, 24 בפברואר 1949; המשך
את לא תשמד, על המשמר, 2 בנובמבר 1950 - ^ יצחק אבינרי, דורסים כדי להתמיה, על המשמר, 28 במאי 1953
- ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק כ"א
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ט, פסוק י"ט
- ^ ספר מלכים ב', פרק ב', פסוק ח'
- ^ בפירושו לשמות, י', ח'
- ^ ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ג
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ב'
- ^ פרשת לך לך – 'את' במשמע 'עם', באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ הכתיב המלא, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ב, עמוד א'
- ^ משנה, מסכת פאה, פרק ו', משנה ד'
- ^ מסכת דרך ארץ זוטא, פרק שני
- ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ח
- ^ ספר בראשית, פרק ד', פסוק י"ח
- ^ ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ל"ד
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ו, פסוק כ"ב
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ה
- ^ ראו למשל ראובן סיוון, לקסיקון לשיפור הלשון, תל אביב תשכ"ט, עמ' 25–26 ועמ' 117
- ^ יעל רשף, "לתולדות תיעודו של מבנה הבעלות 'יש לו את'", לשוננו לעם נ"ו (ד'), תשס"ז