א-דהריה
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
אַ-דַּהְרִיַּה (בערבית: الدهرية) היא אחת האסכולות הקדומות באסלאם שדחתה את הקיום הנצחי ואת העונש או הגמול בעולם הבא. חסידי הדהריה דגלו במימושם של דחפים ותאוות, משום שסברו שאין לאדם חיים אחרי המוות ואין הוא נושא בדין על מעשיו על האדמה. לפיכך, לא הקפידו חסידי התנועה במילוי המצוות הדתיות, כמו גם המצוות החברתיות של מתן צדקה וסעד לנזקקים. בספרות ההלכתית האסלאמית הדהריה זוכים ליחס רע ככופרים שהתנכרו לבורא, ואשר שוללים את איומיו. בקוראן מצוטטת תפישה דומה לזו של הדהריה בסורת אל-ג'אביה, 45, 24:
وَقَالُوا مَا هِيَ إِلاَّ حَيَاتُنَا الدُّنْيَا نَمُوتُ وَنَحْيَا وَمَا يُهْلِكُنَا إِلاَّ الدَّهْرُ.
ויאמרו: מה הם אלא חיינו הארציים? אנו מתים וחיים ולא ימחה זכרנו אלא הנצח.
חסידי הדהריה דגלו בטענה שהזמן הוא ללא ראשית או סוף ושמהלכו הוא הכוח המשמעותי ביותר המעצב את החיים על פני האדמה. הם דחו את קיומו של בורא, וטענו שהעולם כפי שהוא עומד כיום הוא תוצר מקרי. אל-ג'אחז, המלומד האסלאמי שנפטר בקהיר בשנת 1325 כתב עליהם בספרו ש"הדהרי לא מבחין בין אדם לחיה. דבר רע הוא העומד בינו ובין מימוש מאוויו. כל דבר הנוגע לו סובב את השאלה אם הוא גורם לו עונג או כאב. הדבר היחיד שטוב לדעתו הוא הדבר שמביא לו תועלת, אף אם יעלה לאלף אנשים בחייהם שלהם"[1] מנגד, מציין אל-ג'אחז את מגמותיהם הרציונליסטיות שהתבטאו בדחיית אמונות טפלות, האמונה במלאכים ובשדים, ופקפוק באפקטיביות של קסם וקריאת חלומות. המלומד והתיאוסוף אל-ע'זאלי (מת 1111) ייחס את שורשיהם לפילוסופיה היוונית, ובעיקר למחשבה בה הגורסת כי בעוד קיים בורא, הרי שלנשמה אין קיום נצחי[2].
לדהריה הייתה השפעה מסוימת על היהדות, ורב סעדיה גאון נלחם לבלום את התרחבות מעגל חסידיה בקרב יהודי בבל. בספר היצירה, הוא מטיל דופי באמונתם בקיומו הנצחי של העולם[3]. עוד הוא מגנה את אמונתם רק בדברים שניתן לתפוש באמצעות החושים האנושיים. הוא תרגם את ההתייחסות ל"אורח עולם" בספר איוב כהתייחסות לדהריה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
Gibb (Ed.), "Dahriya", Shorter Encyclopedia of Islam, Leiden: Brill, 1961, pp. 67-69.,
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
