א-צעיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

א-צעיקהערבית: الصاعقة; תעתיק מדויק מערבית: אלצאעקה - "סערה", "רעם"; נקרא גם חלוצי מלחמת השחרור העממית) הוא ארגון פלסטיני צבאי ופוליטי הפועל בסוריה ומשמש כזרוע הפלסטינית של מפלגת הבעת' הסורית. הארגון חבר רשמית באש"ף, אך אינו פעיל בו.

הקמת הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

א-צעיקה הוקם בדמשק על ידי מפלגת הבעת' בספטמבר 1966, אך פעל לראשונה רק בדצמבר 1968, אז ניסתה סוריה להשתמש בו כאלטרנטיבה למנהיגותו של יאסר ערפאת, שתפס את ראשות הפת"ח.

עלייתו של אסד והטיהור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון א-צעיקה שימש את מפלגת הבעת' גם במאבקו של הנשיא סלאח ג'דיד על השלטון בסוריה, נגד שאיפותיו של שר ההגנה חאפז אל-אסד. כאשר תפס אסד את השלטון ב-1970, הוא פירק את הארגון, ותומכיו של אסד החליפו את ההנהגה בו (למרות שתומכיו של ג'דיד המשיכו לפעול במסגרת א-צעיקה ממחנות הפליטים הפלסטינים בירדן עד שנעצרו ב-1971). אסד מינה את זוהיר מוחסן למזכ"ל הארגון, ואף ניסה להציג את מועמדתו לראשות אש"ף, במקומו של ערפאת, אך ללא הצלחה.

היחסים עם פתח בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

א-צעיקה הפך לגורם כוח משמעותי במחנות הפליטים בסוריה ובלבנון, שהייתה תחת השפעה סורית. במהלך מלחמת האזרחים בלבנון חיזקה סוריה את הארגון והפכה אותו לאחד הכוחות הפלסטיניים העיקריים בלחימה, אך במקביל אילצה את פעיליה להשתתף במהלכים צבאיים סוריים כנגד אש"ף, עם הידרדרות היחסים בין אסד לערפאת. הדבר הביא לגירוש א-צעיקה משורות אש"ף ב-1976, אך בדצמבר אותה שנה, לאחר שנרגעו הרוחות, התקבל הארגון בחזרה.

ב-1979 חוסל זוהייר מוחסן על ידי המוסד הישראלי, חיסולו בקיץ 1979 לא היה מורכב במיוחד ולא דרש איסוף מודיעיני נרחב. מוחסן, שלא נקט אמצעי ביטחון בסיסיים, נורה ב 25 ביולי 1979 בידי שני מתנקשים מיחידת "כידון" של "קיסריה" בלובי של בית הדירות שלו בעיירה קאן שבריביירה הצרפתית. הוא נפצע באורח אנוש ומת למחרת בבית החולים על שם לואי פסטר בעיר ניס. משטרת צרפת הודיעה כי הנרצח הגיע לצרפת עם דרכון דיפלומטי סורי, שבו הוצג כיליד דמשק. תפקוד הארגון נפגע באופן משמעותי בעקבות מותו[1]. בשנת 1980, במבצע מתח גבוה, פשט כוח שייטת 13, בפיקוד עמי אילון, על בסיס הארגון בדרום לבנון, ממנו עמדו לצאת מחבלים לפיגוע מיקוח בישראל. הכוח הרג כעשרים מחבלים והשמיד את הבסיס[2].

לתפקיד המזכ"ל נכנס אסלאם אלקאדי. בשנים 1984-1985 לחם הארגון לצד הסורים, תנועת אמל וארגון פתח אלאינתיפאדה של אבו מוסא כנגד אש"ף, ב"מלחמת מחנות הפליטים", ועד לסיומה של המלחמה ב-1990. מדיניות זו הובילה לעריקת פעילים רבים משורות א-צעיקה לצידם של הפלסטינים ("הם היו אבו מוסא בבקאע, אבל אבו כלום בהרי השוף, ואבו עמאר (ערפאת) כשהגיעו לביירות" צוטט פעיל מתנועת אמל). במקומם של פעילים אלה מילאו הסורים את שורות הארגון באנשי צבא סוריים, כך שבתום המלחמה לא נותרה לו השפעה אלא בתחומי סוריה.

הארגון כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חתימת הסכם אוסלו ב-1993 לא נותרה לארגון תועלת עבור סוריה, והיא צמצמה משמעותית את התמיכה בו. כיום אין לארגון כמעט כל קיום מחוץ לסוריה, למרות שהוא בעל נוכחות גם בלבנון (נוכחות שמעמדה מוטל בספק מאז נסיגת הכוחות הסוריים מהמדינה ב-2005). הארגון חלש במיוחד בתחומי יהודה ושומרון ולא היה פעיל כלל במסגרת האינתיפאדה השנייה. א-צעיקה אינו מכיר בסמכותה של הרשות הפלסטינית מחד, אך אינו זוכה עוד לתמיכה סורית מאידך, מכיוון שסוריה שינתה את מדיניותה ועברה לתמוך בארגונים הפלסטיניים האסלאמיים - חמאס והג'יהאד האסלאמי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אהרון קליין, "חשבון פתוח - מדיניות החיסולים של ישראל", הוצאת ידיעות ספרים, 2006, עמוד 7.
  2. ^ מייק אלדר, "שייטת 13", ספריית מעריב, 1993, עמודים 578-572.