א.ב. יפה
אברהם יפה (נודע בכינוי א. ב. יפה) (14 במרץ 1924 – 21 ביוני 2008) היה עיתונאי, סופר, עורך ומבקר ספרות. במהלך חייו החזיק בתפקידים רבים באמצעי התקשורת, ובמיוחד בעיתונות, בישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
יפה נולד בבלץ שבבסרביה. עלה לארץ ישראל ב-1940, ולמד בבית הספר הריאלי שבחיפה, ומאוחר יותר באוניברסיטה העברית בירושלים. היה חבר בארגון "ההגנה" ושירת בצה"ל. ראשית כתיבתו ברומנית (1939–1940) ובעברית מ-1943, ברשימות פובליציסטיות, ביקורת ספרות, רדיו וקולנוע. היה חבר מערכת השבועון "במחנה" בין 1948 ל-1953. בתחילת שנות החמישים נמנה עם מייסדי 'המועדון לתרבות מתקדמת' ('צוותא') יחד עם אברהם שלונסקי. ספרו הראשון "שירה ומציאות" יצא לאור בשנת 1951. כתיבתו של יפה עסקה בביקורת הספרות העברית והכללית, בעיקר הצרפתית, תוך השוואות ביניהן, וכן בתחום הקולנוע ויוצריו.
ב-1950 הצטרף למערכת העיתון "על המשמר", ושימש כעורך המוסף הספרותי של העיתון, "הדף לספרות", עד שנת 1984. במסגרת תפקיד זה עודד יוצרים בראשית דרכם וקידם העלאת נושאים הקרובים ללבו. קודמיו בתפקיד היו אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. בשנים 1951–1952 הגיש סדרת משדרים על ספרות צרפתית ב-BBC. בהמשך עבד בתחנת הרדיו "קול ישראל", בשנים 1954–1965. בין השנים 1977 ו-1982 ייצג את ישראל בארגון פא"ן (ארגון הסופרים העולמי, PEN).
כחבר מפ"ם החל את דרכו במסגרת הביקורת 'הסוציאל-ריאליסטית', והיה מקורב ליוצרים מרכזיים מהשמאל הפוליטי, במיוחד אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. ספריו על חייהם ועל יצירתם מבוססים על היכרות אישית עמם ועל פעילותו המתמשכת לצדם, והם משלבים 'ממוארים' עם מחקר ספרותי, מעמדה של 'צופה מעורב', הם מספרי היסוד על יוצרים אלה ועל התקופה ואווירתה.
בין הפרסים שקיבל: פרס פיכמן, פרס טלפיר, פרס ברנשטיין, פרס אקו"ם, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1996) ופרס משרד החינוך לתרגומים (2000).
יפה נפטר ב-21 ביוני 2008 ממחלת ריאות.
[עריכה] כתיבתו
יפה היה קרוב לסופרי 'דור בארץ', שבראשית דרכם נתנו ביטוי לחוויית מלחמת העצמאות. ביקורתו ליוותה את הספרות העברית לדורותיה, החל בסופרי ההשכלה ומבקריה (אברהם אורי קובנר, אברהם פפירנא), דרך סופרי שלהי תקופת ההשכלה וראשית דור התחייה (דוד פרישמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יוסף חיים ברנר), והמשך בסופרים בני דורו (שלונסקי, לאה גולדברג, נתן אלתרמן, יעקב הורוביץ, רפאל אליעז).
במרכז ספריו עומדים המאבקים בין ה'חדש' וה'ישן' כחלק מהדינמיקה הידועה של חידוש ושינוי מתוך רציפות והמשך. במקביל לכתיבתו על הסופרים ועל הספרות הישראלית חקר את תרומתם של סופרים יהודים ברומניה לספרות הרומנית, והשתתף בכתיבת האנתולוגיה 'שרשים וסער, על סופרים יהודים בלשון הרומנית' (1972), ופרסם את מחקרו 'בשדות זרים' (1996).
יפה היה בעל השקפות מוצקות על הספרות הכללית והספרות העברית בת זמננו. בהקדמה לספרו "חדש מול ישן", כתב:
|
בדברי ימי עם ישראל ובתולדות הספרות העברית החדשה מתגלים מפקידה לפקידה אישים ויוצרים גדולים, שאינם מהלכים במשעולים סלולים ואינם נכנעים לחוקי המסורת המקובלים. הם מתבדלים, פורשים מן הכלל, סוללים לעצמם דרכים חדשות, מיוחדות. - ולימים מצטרפת דמותם ותורתם לאותו מושג כולל של 'מסורת', שאינו עשוי מקשה אחת ובתוכו אנו מוצאים יסודות מנוגדים וסותרים זה את זה. אחדותה הסופית של 'מסורת' היא פרי השלמה הדיאלקטית וההיסטורית של יסודות אלה. דמותו של ה'אחר' מוכרת לנו מימי קדם. מתוך היהדות קמו כמעט בכל הדורות מורדים, פורקי-עול, פורצי-גדר [...] פרשיות דומות התרחשו גם בספרות העברית החדשה במאתיים השנים האחרונות. רבים ממחדשי פניה נחשבו, לכל הפחות בשנות פעולתם הראשונות, ליוצאי-דופן, ורק כעבור פרק-זמן מסוים הוכרו כשייכים לרציפות ההיסטורית. ראשית כתיבתי בנושא זה נבעה מהיותי צופה בשלב אחד של מאבק כזה שנתחולל בזמנו, ומהיותי מעורב בשלב אחר של המאבק. |
||
יפה שילב בדרכו ראייה מקיפה של הרציפות ההיסטורית של התרבות והספרות, יחד עם פתיחות גדולה לחדש ולשונה. עריכתו את "הדף לספרות" ב"על המשמר" הונעה מאמונה רבה בתפקיד הספרות בחיי הלאום ובהתפתחות התרבות. מדי שבוע דאג לשלב במוסף ספרות זרה וספרות עברית, מקור בצד תרגום, ישן וחדש. בד-בבד פרסם יצירות חדשות של בני דורות ספרותיים רבים, ושילב בפעולתו ראייה מקיפה של התרבות יחד עם הקפדה על האתיקה העיתונאית ועל ערכי הלשון העברית.
[עריכה] ספריו
יפה כתב את הספרים הבאים (רשימה חלקית):
- צארלי צ'אפלין, חייו ויצירתו (1953)
- דו-שיח צרפתי (1958)
- עלילות מעולם הספרות (1960)
- א. שלונסקי - המשורר וזמנו (1966)
- המינגוויי (1966)
- מולייר (1971)
- בלזאק (1971)
- מקבילות בסיפור המודרני (1974)
- חדש מול ישן (1975)
- חותם אישי (1984)
- פגישות עם לאה גולדברג (1984)
- לאה גולדברג - תווי דמות ויצירה (1994)
בנוסף ערך את הספרים וכתבי העת הבאים (רשימה חלקית):
- 'ילקוט אשל' מאמרי שלונסקי (1960),
- 'ספר השנה של העיתונאים' (1960 - 1963),
- 'מאזנים' (1973-1970),
- 'אמנות הבמה בישראל' (1965),
- האנתולוגיה 'נכתב בתש"ח' (1989).
כן ערך בצירוף מבואות את כתביהם של סופרים, בהם מנחם-מנדל פייטלסון, יעקב פיכמן, שלמה צמח, יעקב רבי ושלמה טנאי. תרגם מספריהם של רנה לאלו, אל מירודן ומיכאל סבסטיאן.
