באורג'ן מומיש-אולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
באורג'ן מומיש-אולי
Bauirjan.jpg
מומיש-אולי בגיל צעיר.
נולד 24 בדצמבר 1910
אורק בלגה, נפת סיר-דאריה, מחוז טורקסטן, רוסיה הקיסרית
נפטר 10 ביוני 1982 (בגיל 71)
כינוי "לבן-הזקן"
השתייכות הצבא האדום
תקופת שירות 1932 - 1934
1936-1955
דרגה קולונל
תפקידים צבאיים

מפקד גדוד באוגדת הרובאים ה-316
מפקד אוגדת המשמר ה-9

מלחמות וקרבות

מלחמת העולם השנייה

עיטורים

גיבור ברית המועצות
גיבור העם הקזחי
עיטור לנין
עיטור הדגל האדום
עיטור הכוכב האדום
עיטור מלחמת המולדת
מדליית הניצחון על גרמניה
מדליית מגיני מוסקבה
עיטור הדגל האדום של העמל
אות הכבוד
מסדר ידידות העמים

באורג'ן מומיש-אולי ( קזחית: Бауыржан Момышұлы, בתעתיק לרוסית: Бауыржан Момышулы; ‏24 בדצמבר 1910 - 10 ביוני 1982) היה קצין צבא וסופר קזחי-סובייטי, הידוע בשל זכרונותיו מהקרב על מוסקבה שהועלו על הכתב בידי אלכסנדר בק בספרים "אנשי פנפילוב", "ימים אחדים" ו"עתודתו של הגנרל פנפילוב".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מומיש-אולי נולד באאול הנטוש עתה אוֹרָק בַּלְגָה, שהיה אז בספר האסיאתי של רוסיה הקיסרית וכיום במחוז ז'ואלי בדרום קזחסטן.‏[1] הוא היה בן למשפחת רועים נוודים, אך מגיל שלוש-עשרה התגורר בפנימיות.‏[2] לאחר שסיים את בית-הספר ב-1929 הוא הועסק כמורה, כמזכיר ועדה מחוזית, כעוזר תובע ואף כראש מחלקה בסוכנות התכנון הכלכלי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקזחית.

בנובמבר 1932, הוא נקרא לשירות חובה בן שנתיים בצבא האדום, במהלכו הוצב כצוער בחטיבת חיל הרגלים ההררי ה-14. עם שחרורו, סיים קורס בכלכלה בלנינגרד ושימש כיועץ בלשכה הקזחית של הבנק הלאומי הסובייטי לתעשייה ומסחר.

ב-25 במרץ 1936 שב מומיש-אולי לצבא, שם נותר בשני העשורים הבאים, והוצב כמפקד מחלקה בחטיבה ה-315 של הפיקוד הצבאי המרכז האסיאתי. לאחר שנה, הועברה יחידתו לסיביר.

למרות שלא נפגע בטיהורים הגדולים, במהלך 1937 נרשמה בתיקו האישי ההערה: "בלתי מהימן, בעל השקפה לאומנית קיצונית". הביוגרף של מומיש-אולי, מקמטס מירזאחמטוב, ייחס זאת לכך שהיה ידוע כי הוא קורא את עבודותיהם של סופרים שתמכו בתנועה הלאומית הקזחית.‏[3]

ב-1939, נעשה למפקד יחידת התותחנים של אוגדת חיל הרגלים ה-105. בפברואר 1940, ניתן לו הפיקוד על גדוד הנ"ט העצמאי ה-202 בז'יטומיר. בינואר 1941, שב סגן מומיש-אולי למולדתו על מנת לשרת במנהל הגיוס של אלמא אטא. עם תחילת מבצע ברברוסה ב-22 ביוני, הוא הוצב כמפקד גדוד בחטיבה ה-1073 של אוגדת הרובאים ה-316, עוצבת מילואים שהוקמה בעיר תחת פיקודו של הגנרל מיור איוואן פנפילוב.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה נשלחה האוגדה לחזית ליד לנינגרד, אך כשהתקרבו הגרמנים למוסקבה בראשית אוקטובר, היא נפרסה סמוך לה כחלק מהמחנה ה-16 של הגנרל קונסטנטין רוקוסובסקי והוטל עליה להגן על העיר ווֹלוֹקוֹלַמְסְק, 130 קילומטר מצפון-מערב לבירה. גדודו של מומיש-אולי לבדו קיבל גזרה באורך שמונה קילומטרים לאורך נהר הרוּזַה. במהלך הקרב על מוסקבה השתתף הקצין בעשרים ושבע התנגשויות עם כוחות האויב. בין ה-16 ל-18 בנובמבר 1941, הוא כותר עם גדודו בכפר מטרונינו אך הוא ואנשיו הצליחו לשוב לקוויהם. לקראת סוף החודש קודם לדרגת סרן. האוגדה ה-316 הפכה ליחידת משמר כהוקרה על תפקידה בלחימה, ונעשתה לאוגדת המשמר ה-8 על שם גנרל פנפילוב, לכבוד מפקדה שנפל בקרב. מומיש-אולי השתתף במתקפת-הנגד הסובייטית ונפצע פצע חמור ב-5 בדצמבר, אך סירב להתפנות לעורף לקבלת טיפול.

במרץ 1942 הגיע לאוגדה הכתב הצבאי אלכסנדר בק. לאחר זמן-מה, הוא שכנע את מומיש-אולי - שהיה ספקן בתחילה - לשתף עמו פעולה בכתיבת ספר על הלחימה בוולוקולמסק, שיתבסס על זכרונותיו. הספר, כביש וולוקולמסק (יצא לאור בעברית בשם אנשי פנפילוב), פורסם ב-1944. מומיש-אולי ביקר בחריפות את עבודתו של בק, וטען כי הוא סילף וניפח את המאורעות. במשך שארית חייו, הוא המשיך לתקוף את המחבר.‏[4]

באפריל 1942 אישרו מפקדיו לקדמו לדרגת רב-סרן, ובאוגוסט הומלץ להעניק לו את העיטור הצבאי הסובייטי הגבוה ביותר - גיבור ברית המועצות. ההמלצה לא התקבלה.‏[5] ידידו של מומיש-אולי, המשורר מיכאיל איסינלייב, טען שקצין פוליטי באוגדה סיפר לו לאחר שנים כי האיש נחשב ללאומן קזחי מסוכן על ידי הקומיסרים ביחידה, ולכן נמנע ממנו התואר.‏[6] באותה שנה, הצטרף מומיש-אולי למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. באוקטובר, הוא קודם לסגן-אלוף. שמונה חודשים לאחר מכן, נעשה אלוף-משנה.

במהלך 1943, עקב השפעת פצעו הישן, נאלץ לבלות זמן ממושך בבית חולים, ממנו השתחרר במרץ 1944. הוא נשלח לעבור הכשרה לקצינים בכירים באקדמיה של המטה הכללי הסובייטי על שם קלימנט וורושילוב. ב-21 בינואר 1945 מונה למפקד אוגדת המשמר ה-9 בחזית הבלטית הראשונה. יחידתו השתתפה בלחימה בלטביה, והשתלטה על חמש-עשרה נקודות יישוב. החזית הבלטית הראשונה העבירה את ימי המלחמה האחרונים במצור על הכוחות הגרמניים המכותרים בקורלנד.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום מלחמת העולם השנייה, שב מומיש-אולי לאקדמיה של המטה הכללי. ב-16 ביוני 1948, מונה על ידי מועצת השרים של הרפובליקה הסובייטית הקזחית ליושב-ראש האגודה ההתנדבותית לשיתוף פעולה עם הכוחות המזוינים במדינה. בסוף השנה נעשה לסגן המפקד של חטיבת חיל הרגלים העצמאית ה-49. ב-1950, עבר לשמש כמרצה בכיר באקדמיה הצבאית לתעבורה ולוגיסטיקה. לטענת מירזאחמטוב, היה היחיד במחזור של חמש מאות קצינים שלמדו עמו באקדמיה ע"ש וורושילוב שלא קודם מעולם לגנרל, וזאת עקב אפליה נגד בני עמים טורקיים בברית המועצות.‏[7] בדצמבר 1955 פרש מהצבא עקב מחלה, והוא עודנו אלוף-משנה. הוא פנה לקריירה ספרותית, וחיבר מספר כרכים על נסיונו בלחימה כמו גם על חייו. הוא אף הרצה מפעם לפעם באקדמיה למדעים של קזחסטן.

מומיש-אולי התפרסם בעולם עקב הופעתו בכביש וולוקולמסק. בישראל, אנשי פנפילוב נעשה לאחד מהספרים המשפיעים ביותר על בני דור הפלמ"ח[8] ואף צוערי קורס הקצינים וחניכי קורס מ"כים חי"ר[9] של צה"ל[10] היו מחויבים בקריאתו. הספר היה מוכר מאוד גם בקובה. פידל קסטרו אמר כי כביש וולוקולמסק השפיע עליו.‏[11] ב-1963 ביקר מומיש-אולי באי, נפגש עם שר ההגנה ראול קסטרו[12] וקיבל מינוי כמפקד כבוד של החטיבה ה-51 בצבא המהפכה הקובני.‏[13] ב-1976 הוענק לו פרס הספרות של הרפובליקה הסובייטית הקזחית ע"ש אבאי קוננבאיולי על ספרו משפחתנו.

מומיש-אולי התנגד להאדרת מורשת הקרב במלאיה זמליה על ידי משטרו של לאוניד ברז'נייב; הקרב, בו השתתף המזכיר הכללי כקצין פוליטי, קיבל חשיבות רבה בהיסטוריה הרשמית של המלחמה בזמן שלטונו. בנו של מומיש-אולי, בחיטז'אן, טען כי דעותיו אלו של אביו קנו לו אויבים רבים בממשל וחיסלו את סיכוייו לזכות בתואר גיבור ברית המועצות בעודו בחיים.‏[14] בחיטז'אן סיפר בנוסף שאביו - שהיה מוסלמי לא אדוק רוב חייו‏[15] - פנה בשלב מסוים לזרם הסופי.‏[16] ב-1982, נפטר מומיש-אולי ונקבר בבית העלמין קנסאי שבאלמא אטא.

ב-1990, שכנע נורסולטן נזרבייב את הרשויות במוסקבה להעניק לו את העיטור בדיעבד, והוא הוכרז גיבור ברית המועצות ב-11 בדצמבר אותה שנה. לאחר שקזחסטן הכריזה על עצמאות, הוענק לו גם התואר גיבור העם הקזחי, אחד הכיבודים הרמים ביותר במדינה. בירת מחוז ז'ואלי, בו שוכן היום מקום הולדתו, קרויה על שמו.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאמר לרגל מאה שנים להיוולדו באתר קזחי (ברוסית).
  2. ^ באורג'ן מומיש-אולי. מוסקבה מאחורינו (ספר ברוסית). הוצאת אונר (2009). ISBN 9786012090871. עמ' 1.
  3. ^ כתבה בעיתון הקזחי "קרוון" (ברוסית).
  4. ^ ראו שכטר, עמ. 4-5, 27.
  5. ^ מאמר באתר הממשל המקומי במחוז הולדתו (ברוסית).
  6. ^ מאמר של מיכאיל איסינלייב על היכרותו עם מומיש-אולי (ברוסית).
  7. ^ ראיון עם מקמטס מירזחמאטוב (ברוסית).
  8. ^ אנשי פאנפילוב, אתר הפלמ"ח.
  9. ^ ספרו של אלעזר שטרן, משא כומתה - ניווטים בגובה העיניים, למשכל - הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009, עמוד 140
  10. ^ מרדכי גור, פלוגה ד', הוצאת משרד הביטחון, 1977, עמודים 35-38.
  11. ^ נורברטו פואנטס. האוטוביוגרפיה של פידל קסטרו (מהדורה גרמנית). עמ' 530.
  12. ^ מאמר באתר שגרירות קובה בקזחסטן (בספרדית).
  13. ^ תצוגת מוזיאון לרגל מאה שנים להולדתו (ברוסית).
  14. ^ ראו שכטר, עמ. 38.
  15. ^ ראו שכטר, עמ. 42.
  16. ^ ראו שכטר, עמ. 40.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]