יוהן סבסטיאן באך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

(הופנה מהדף באך)

ערך זה עוסק במלחין יוהן סבסטיאן באך. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו באך (פירושונים).

יוהן סבסטיאן באך

דיוקן מ-1748

נולד	21 במרץ 1685 אייזנאך, תורינגיה (כיום גרמניה)
נפטר	28 ביולי 1750 לייפציג, סקסוניה (כיום גרמניה)
תקופה/זרם	בארוק
מספר יצירות ידוע	1127

יוהן סבסטיאן באך (בגרמנית נהגה זבסטיאן) מלחין גרמני מתקופת הבארוק, הנחשב לאחד הנגנים והמלחינים הגדולים ביותר בכל הזמנים. יצירותיו של באך, הכתובות תוך מיצוי אמנותי וטכני של טכניקת הקונטרפונקט, נודעות בעומקן האינטלקטואלי וביופין האמנותי ועל כן רבים רואים בבאך את המלחין שהביא לשיאה את המוזיקה הפוליפונית. בין יצירותיו החשובות והמוכרות ביותר: הפסנתר המושווה, וריאציות גולדברג, המתאוס פסיון, הקונצ'רטי הברנדבורגים, המנחה המוזיקלית ואמנות הפוגה. אמנם בתקופתו נודע בעיקר כנגן עוגב וירטואוז, ולאחר מותו דעכה תהילתו, אך היא הושבה לתודעת הציבור במאה ה-19 ולא פסה מאז.

[עריכה] ביוגרפיה

באך נולד ב-1685 באייזנאך, בן זקונים ליוהן אמברוסיוס באך ומריה אליזבטה לאמרהירט. אביו היה האורגניסט של כנסיית ג'ורג' הקדוש, וכן כנר וויולן מצוין, שהדריך אותו ביסודות הנגינה בכינור ובצ'מבלו. משפחת באך כולה הוציאה מתוכה במשך כמה דורות עשרות מוזיקאים מקצועיים (נגני חצר, עוגבני כנסייה, מלחינים וכו'). דודו, יוהן כריסטוף, היה מפורסם במיוחד והציג בפניו את אמנות הנגינה בעוגב. באך היה גאה במורשת המשפחתית ומאוחר יותר, ב-1735 חיבר גניאולוגיה אודותם: "Origin of the musical Bach family". במאי 1694 נפטרה אמו, ולאחר פחות משנה, בתחילת 1695, הלך אף אביו לעולמו.

באך, שטרם מלאו לו עשר שנים, עבר אל חסותו של יוהן כריסטוף באך, אחיו בן ה-24. זה הביא אותו לביתו באורדורף, שם עבד כנגן עוגב. באך החל אז את לימודיו בבית הספר ועשה חיל בלטינית, ביוונית עתיקה, בחשבון ובשירה. בנוסף עסק בהעתקה, לימוד וביצוע מוזיקה ואולי גם בתחזוקת העוגב. מאחיו קיבל הדרכה רבת ערך, שכללה נגינה בקלאוויכורד וחשיפה למלחינים רבים בני ארצו, כמו יוהן פאכלבל (שהיה מורו של יוהן כריסטוף) ויוהן יעקב פרוברגר, וכנראה גם למוזיקה של מלחינים מצפון גרמניה, למלחינים צרפתים כמו לולי, לואי מרשאן ומרין מארה ולמלחין המקלדת האיטלקי ג'ירולאמו פרסקובלדי. לא עבר זמן רב עד שהאח הקטן שלט בכל הידע שהקנה לו האח הגדול. יוהן סבסטיאן הפציר באחיו ללמדו מוזיקה מתקדמת יותר, אולם יוהן כריסטוף סבר, שבאך הצעיר עדיין אינו בשל לכך.

באחד הימים הביא עמו אחיו ספר עבה גדוש בתווים למוזיקה כנסייתית. באך הצעיר הםציר בו שיתן לו לנגן מעט מן המוזיקה הזו, שנראתה בעיניו נפלאה, אך שוב דחה אותו אחיו, בטענה כי הגיעה העת לישון. יוהן סבסטיאן ציית אך כשראה שאחיו נרדם, שב לחדר, נטל משם את הספר ופנה לחדרו. במשך ששה חודשים היה מתגנב ונוטל עימו את הספר. את הלילות היה מבלה בהעתקת התווים לתוך מחברותיו, וביום היה נמצא רדום, בדרך כלל. הוא ניסה להתאזר בסבלנות עד שאחיו יצא את הבית. בקושי שלט בעצמו, ויוהן כריסטוף לא הצליח להבין על שום מה אחיו הצעיר מתרגש כל כך. כך נמשכו הדברים עד שיום אחד הפתיעו אחיו הגדול בעצם המלאכה. הוא החרים מידיו את מחברותיו, פרי עמל של חצי שנה, ואסר עליו לנגן עד שיתבגר. ייתכן שהדבר נבע מערכן הרב של מחברות התווים בזמנם.

בשנת 1700 החל בלימודי המוזיקה בבית הספר היוקרתי, מיכאל הקדוש, בעיר לינבורג והשתכר למחייתו בזמרה במקהלת הכנסייה הצמודה עד שהתחלף קולו. לצד השירה המשיך להתאמן בנגינת עוגב, כינור וצ'מבלו. בנוסף ללימודיו המוזיקליים, רכש באך השכלה מקיפה (תאולוגיה, היסטוריה, פיזיקה וכו') וכנראה למד גם איטלקית וצרפתית. השהות בלינבורג נמשכה 3 שנים ובזכותה זכה באך להכיר את מגוון התרבות האירופאית, מה שלא היה אפשרי בשבילו בעיר מולדתו. בית הספר היוקרתי אפשר לו להכיר בני אצולה מצפון גרמניה. הוא נהל קשר משמעותי עם נגני העוגב בעיר, במיוחד המלחין גיאורג בם, עוגבאי בכנסיית יוחנן הקדוש, ואף פגש עוגבאים מהמבורג הסמוכה, שהייתה אחת הערים הגדולות בצפון אירופה. קשרים אלו הקנו לו גישה לכלים הטובים ביותר שהזדמנו לו עד אז. סביר להניח שאז גם למד להכיר את אסכולות העוגב הגרמניות, את כתביהם (המוזיקליים והתאורטיים) של מוזיקאים אלו, ובמיוחד את עבודותו של דיטריך בוקסטהודה. עם כל אלה, התפתח בלינבורג לעוגבאי ברמה גבוהה.

עם סיום לימודיו, בינואר 1703, הועסק באך כמוזיקאי חצר בקאפלה של הדוכס יוהן ארנסט בוויימאר, עיר גדולה בתורינגיה. נראה שמשרתו שם לא הייתה מוזיקלית ביותר, אך המוניטין שלו כנגן מקלדת נודעו בכל זאת ברבים. הוא הוזמן לחנוך את העוגב החדש בכנסיית בוניפציוס הקדוש ("הכנסייה החדשה") בארנשטאדט, העיר העתיקה ביותר בתורינגיה עמה קיימה משפחת באך קשר קרוב. בכירי הכנסייה התרשמו מנגינתו, והוא זכה במשרת נגן העוגב שלה. הייתה זו משרה קלה יחסית ונדיבת שכר, ולרשותו עמד עוגב חדיש בעל מערכת מודרנית, המאפשרת שימוש בסולמות רבים. כך פנה באך להלחנה רצינית של פרלודים לעוגב במסורת הצפון גרמנית: וירטואוזיים ואלתוריים. כבר אז ניכרה בפרלודים שליטה בפיתוח מוטיבי ויחד עם זאת עוד לא בשלו יכולותיו בארגון בקנה מידה רחב ובקונטרפונקט.

באוקטובר 1705 ניתנה לו חופשה בת חודש, אותה ניצל לעריכת מסע רגלי בן 400 קילומטרים לליבק הצפונית כדי להאזין לדיטריך בוקסטהודה, מלחין ועוגבאי מפורסם. באך האריך לשהות בעיר שלושה חודשים, דבר המעיד על השפעתו הגדולה ורבת הערך של בוקסטהודה. נראה שבאך ראה בו דמות-אב לעוגבנים הגרמנים, וסגנונו היווה יסוד ליצירותיו המוקדמות. כך חזר באך לארנשטאדט רק בפברואר 1706. תקרית זו, וחילוקי דעות נוספים עם בכירי הכנסייה לגבי צורת נגינתו ורמת הזמרים במקהלה הובילו להתפטרותו, על אף הקשרים המשפחתיים.

נראה שבאך הבין, שעליו לברוח מחיק המשפחה על מנת לקדם את הקריירה שלו ולכן קבל עליו ב-1707 משרה רווחית יותר כנגן העוגב בסיינט בלסיוס במילהאוזן, עיר צפונית גדולה וחשובה. ארבעה חודשים לאחר הגעתו נשא באך את דודניתו מדרגה שנייה, מרייה ברברה באך מארנשטאט. עיריית מילהאוזן והכנסייה שלה היו בוודאי גאות במנהל המוזיקלי החדש שלהן. ראשי העיר והכנסייה ששו לממש את תוכניתו לחידוש העוגב בכנסייה, ומרוב התלהבותם מהקנטטה החגיגית, BWV 71, שכתב לכבוד חנוכת המועצה החדשה ב-1708, שילמו לו ביד נדיבה על פרסומה. הם רצו לשלם לו עוד כדי שינצח עליה בעתיד, אך הוצעה לו משרה מפתה יותר.

ב-1708, לאחר פחות משנה במילהאוזן, חזר באך לוויימאר בעקבות דרישתו של הדוכס מוויימאר לנגן לפניו. הוא נתמנה לעוגבאי ומנהל קונצרטים בבית התפילה הדוכסי. שם עמדו לרשותו מוזיקאים מקצועיים וממומנים היטב וכן הכנסה גבוהה יותר. המשפחה עברה לדור בסמוך לארמון הדוכס, וכעבור שנה נולד להם בנם הבכור, ואל משק ביתם הצטרפה אחותה המבוגרת והלא נשואה של מריה ברברה, כדי לסייע לה בגידול משפחתה. בסך הכל נולדו להם שבעה ילדים, אבל רק ארבעה הגיעו לבגרות. שניים מהם, ילידי ויימאר, ווילהלם פרידמן באך וקארל פיליפ עמנואל באך היו למלחינים חשובים בסגנון הרוקוקו, שבא לאחר הבארוק.

בוויימאר השיג באך רמה טכנית, ביטחון והשראה מספיקים כדי להרחיב את המבנים היצירתיים הקיימים ולהתיך אליהם השפעות מחוץ לארץ, וכך חיבר את יצירותיו הגדולות הראשונות למקלדת ולתזמורת. השפעתם של מוזיקאים איטלקים כקורלי, טורלי, ובעיקר ויואלדי ניכרת באופי הבהיר ונינוח של יצירותיו, במקצביהן הדינמיים, בפתיחות דרמטיות ובתבניות הרמוניות החלטיות. אחת משיטות הלימוד העצמי של באך הייתה תעתוק (transcription) קונצ'רטי של ויואלדי ליצירות לצ'מבלו ועוגב (יצירות שעודן אהודות בקונצרטים).ייתכן ושאב רעיון זה מהנסיך יוהן ארנסט, אחד ממעסיקיו, שהיה מוזיקאי מקצועי. בנוסף ניגן באך מוזיקה קונצטרטנטית מגוונת עם האנסמבל של הדוכס. ב-1713 חזר הדוכס מטיול בארצות השפלה ובאמתחתו אסופה גדולה של פרטיטורות. באך נמשך במיוחד למבנה האיטלקי של קונצ'רטו גרוסו: תחלופה לסירוגין בין קבוצה של כלי סולו (concertino) לתזמורת שלמה (tutti). מאפיינים איטלקיים אלה אפשר לשמוע ביצירות מאוחרות יותר, כמו הסוויטה האנגלית מספר 3 (כאשר התחלופה היא בין המנעד הנמוך למנעד הגבוה של הצ'מבלו) והקונצ'רטי הברדנבורגיים, המבוססים חלקית על מבנה זה. בתקופה זו החל באך בתפוקת הפוגות היציבה שלו, הנשענת על שליטתו הכבירה בהלחנה קונטרפונקטית. עיקר יצירתו בתקופה זו הייתה לרפרטואר העוגב. הוא החל אותו זמן בכתיבת "ספרון העוגב" עבור בנו הבכור, ווילהלם פרידמן. הספר כלל כוראלים לותרניים (מזמורים) מעובדים בצורות מורכבות לצורך הדרכת נגני עוגב וכן הרמוניה וקונטרפונקט (והם משמשים לזאת מאז ואילך). באופן כללי ניגן והלחין מוזיקה רבה - הן חינוכית והן חופשית - עבור כלי זה ומעטים יכולים להתחרות בתרומתו לעוגב.

לאחר תשע שנות עבודה בווימאר החל באך לחפש עבודה יציבה יותר, שתאפשר לו לחקור את רעיונותיו המוזיקליים. הוא קיבל את הזמנת הנסיך ליאופולד מאנהלט-קתן (Anhalt-Cöthen) להתמנות ל-Kapellmeister (מנהל מוזיקלי), אך הדוכס מויימאר סירב לשחרר את באך ממשרתו וכך נשלח באך לכלא בנובמבר 1717 ושוחרר בדצמבר, חופשי ללכת לקתן. הנסיך ליאופלד, שהיה בעצמו מוזיקאי, העריך את כשרונותיו של באך, שילם לו כהלכה והעניק לו חופש ניכר בהלחנה ובנגינה. מאחר שהנסיך היה גם קלוויניסט הוא לא נזקק למוזיקה דתית מסובכת ולכן רוב יצירתו של באך אז הייתה חילונית. הוא חיבר את ה|סוויטות תזמורתיות, שש הסונאטות והפרטיטות לכינור, שש הסוויטות לצ'לו, את הקונצ'רטי הבראנדנבורגיים וחלק מיצירותיו למקלדת.

ביולי 1720 בזמן ששהה מחוץ לארצו, בקרלסבאד, לצד הנסיך ליאופלד, פקדה אותו טרגדיה: מותה הפתאומי של אשתו, מריה ברברה. אולם תוך שנה וחצי, בדצמבר 1721, נשא תחתיה את אנה מגדלנה ווילקה, הצעירה ממנו ב-17 שנים. אנה מגדלנה הייתה זמרת סופרן מחוננת בחצר של קתן, בתו של חצוצרן העיר. היא ילדה לו 13 ילדים (מה שלא מנע את המשך עיסוקיה כזמרת), מהם שרדו שישה עד בגרות: שלושה בנים שהיו למוזיקאים חשובים - גוטפריד היינריך, יוהן כריסטוף פרידריך ויוהן כריסטיאן, ושלוש בנות - אליזבט יוליאנה פרידריכה, יוהאנה קרולינה, ורגינה סוזאנה.

בשנת 1723 הגיש באך את מועמדותו לתפקיד מנהל המוזיקה בכנסיית תומאס הקדוש הלותרנית (Thomaskirche) בלייפציג, אשר נתפנה עם מותו של יוהן קונאו. למשרה ניגשו עוד ארבעה מועמדים והיה עליהם לעמוד במבחנים קשים. כראיה חותכת לכושרו, ניצח באך על לא פחות מאשר יצירתו "יוהאנס פאסיון", אשר נכתבה זה עתה וזכה במשרה: הקנטור של בית הספר (Thomasschule) הנספח לכנסייה הראשית, ומנהל מוזיקלי של כמה כנסיות מרכזיות בעיר. היה זה תפקיד יוקרתי בעיר-מסחר מובילה בסקסוניה (שכנתה של תורינגיה), תפקיד ממשלתי ראשון לבאך מאז תחילת הקריירה שלו - תעסוקתו הקצרה בארנשטאט ומילהאוזן - שהרי בוויימאר וקתן שרת בני אצולה. בתפקידו בלייפציג החזיק 27 שנים עד יום מותו.

במסגרת התפקיד למד להכיר את ההליכים הפוליטיים של מעסיקתו, מועצת לייפציג, שהייתה מפולגת בין האבסולוטיסטים, נאמני מלך סקסוניה שבדרזדן, אוגוסטוס החזק, לבין העירוניים (City-Estate), מייצגי האינטרסים של מעמד הסוחרים והאצולה הזעירה. באך היה מועמד הפלג הראשון ובמיוחד של ראש העיר דאז, גוטליב לנג, עורך דין ששרת בחצר בדרזדן. בתמורה למינוי באך ניתנה לפלג העירוני שליטה בבית-הספר, ובאך נאלץ לקבל כמה פשרות כתנאי להעסקתו. באך ראה עצמו כראש המוזיקה הכנסייתית בעיר ואילו הפלג העירוני ראה בו את ראש בית-הספר וניסה לצמצם את הדגש על מוזיקה מתוחכמת הן בבית-הספר והן בכנסיות, דבר שהוביל למתח מתמיד ביניהם, על אף ההכרה בגדולתו המוזיקלית. המועצה לא כיבדה את הבטחתו של לנג בראיון למשכורת נאה של 1000 טלרים לשנה, אך עם זאת סיפקה לבאך הכנסה סבירה ודירה טובה בפאתי בניין בית-הספר, אשר שופץ בעלות גבוהה ב-1732.

תפקידו של באך כלל הן חינוך והן הלחנה. הוא הדריך את תלמידי בית-הספר בשירה, וכן לימד לטינית, אך לשם כך היה רשאי להעסיק תחתיו עוזר. כמלחין היה עליו לספק מוזיקה מדי שבוע לשתי הכנסיות הראשיות בלייפציג, של תומאס הקדוש ושל ניקולאס הקדוש. במטלה זו עמד בפרץ יצירתיות מרשים, שבא לביטוי בחמישה מחזורי קנטטות (שניים מהם אבדו כנראה) שנתיים במהלך שש שנותיו הראשונות בעיר. עבודות אלו מקיפות את כתבי הבשורה לכל יום ראשון ויום חג בשנה הלותרנית, ורבות מהן שאבו השראה ממזמורים כנסייתיים מסורתיים. במהלך החזרות והביצוע של יצירות אלו בכנסייה באך ניגן בצ'מבלו או בעוגב או עמד מול המקהלה. במקרה האחרון החליפו אותו במקלדת נגן העוגב של הכנסייה או אחד משני בניו הבכורים (מאשתו הראשונה).

המועצה העמידה לו שמונה נגנים קבועים בלבד, מה שהוביל לחיכוך מתמשך עם באך, שנאלץ לגייס כ-20 נגנים נוספים לביצוע אותם לחנים, המתוזמרים להרכב בינוני ומעלה. זמרי הסופרן והאלט הגיעו מבית הספר ואילו הטנורים והבאסים מבית-הספר או מהעיר. הרכבים אלה התפרנסו בנוסף גם מנגינה בחתונות ולוויות וכנראה למטרה זו, ולצורך אימון בבית-הספר, כתב באך מספר מוטטים (חלקם למקהלה כפולה). בעבודתו השוטפת בכנסייה ביצע באך מוטטים של האסכולה הוונציאנית ושל גרמנים כגון היינריך שיץ. אלה היוו מודלים למוטטים שלו. מאחר שבילה חלק ניכר משנות העשרים של המאה ה-18 בהלחנת קנטטות, צבר רפרטואר עצום של מוזיקה כנסייתית עבור הכנסיות הראשיות בעיר. עם זאת שאף להרחיב את דרכי ההבעה שלו וליצור מוזיקה שאינה דתית.

במרץ 1729 לקח באך על עצמו את ניהול ה-Collegium Musicum, הרכב חילוני שייסד ב-1701 מכרו הוותיק, המלחין הנודע גאורג פיליפ טלמן. היה זה מוסד פרטי נפוץ בערים גדולות של דוברי-גרמנית, שתפס בהדרגה מקום חשוב בתרבות המוזיקלית הציבורית. בדרך-כלל הקימו את ההרכבים הללו תלמידי אוניברסיטאות פעילים מוזיקלית והובילו אותם מוזיקאים מקצועיים בולטים בעיר. כריסטוף וולף תיאר את קבלת ההנהלה על ידי באך כמהלך פיקחי, אשר "ביסס את אחיזתו האיתנה של באך במוסדות המוזיקליים העיקריים בלייפציג". רוב ימות השנה ערך ההרכב קונצרט בן שעתיים מדי שבועיים. אולם גדול הועמד לרשותם ומספר כלי נגינה נרכשו לשימושם. סביר להניח, שרבות מיצירות באך מאז ועד מותו נכתבו עבור ה- Collegium Musicum ובוצעו על ידו, למשל חלקים מה-Clavier-Übung ומרבית הקונצ'רטי לכינור ולצ'מבלו. בסוף שנות השלושים הוחלף באך בניהול ההרכב על ידי תלמידו לשעבר, קרל גותהלף גרלך.

ב-1733 הגיש באך לנסיך הבוחר של סקסוניה את התווים לכמה חלקים מהמיסה בסי מינור, כדי לשכנע את השליט למנותו למלחין חצר מלכותי. מאוחר יותר הרחיב את עבודתו למיסה קתולית שלמה, אשר מרבית המוזיקה שלה נשאלה בשלמות ממיטב פרקי הקנטטות שלו. יצירה זו, שלא בוצעה כנראה במהלך חייו, נחשבת לאחד משיאי המוזיקה הכוראלית שלו. באך מונה למלחין חצר ומבחינתו היה זה, ככל הנראה, שלב במאבק הממושך להגדיל את כוח המיקוח שלו מול מועצת העיר.

באך ניהל קשרים פעילים עם כמה חברי סגל של האוניברסיטה בלייפציג. ראויים לאזכור יחסיו הפוריים עם המשורר פיקנדר. בביתם קיבל הזוג באך חברים, בני משפחה, ומוזיקאים עמיתים מכל רחבי הממלכות הגרמניות. מוזיקאי-חצר מדרזדן וברלין, ביניהם טלמן, ערכו אצלו ביקורים תדירים או החליפו עמו תכתובות. מעניין לציין, שדווקא עם גיאורג פרידריך הנדל לא הזדמן לו להיפגש. הם נולדו באותה שנה ועיר מולדתו של הנדל הייתה קרובה ללייפציג. הנדל חי אומנם באנגליה באותה תקופה, אך ערך בכל זאת מספר טיולים לגרמניה, אולם באך לא הספיק לפגוש אותו, דבר שכנראה התחרט עליו עמוקות (יש המספרים, שבאך יצא ברגל לפגוש את הנדל מבלי ליידע אותו, אך הלז עזב עד שהגיע באך).

בערוב ימיו הלחין באך את שתי היצירות המורכבות ביותר שלו מבחינה פוליפונית. ב-1747, בזמן ביקור בפוטסדאם, בארמונו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, ניגן המלך, שהיה מוזיקאי חובב, מנגינה קצרה, ואתגר את באך לאלתר עליה פוגה בששה קולות. מאחר שהייתה זו מנגינה בעייתית לקונטרפונקט, הסתפק באך באותו זמן בפוגה בשלושה קולות. לאחר שחזר לביתו, נענה באך לאתגר המקורי והרחיב אותו קמעה. הוא שחזר מהזיכרון את מה שניגן מול המלך, הוסיף כהנה וכהנה פוגות וקאנונים על בסיס "הנושא המלכותי" וכן, בעזרת שינוי מזערי, יצר ממנו פוגה בששה קולות. הוא שלח את התווים למלך בכותרת המנחה המוזיקלית. היצירה השנייה, אמנות הפוגה, גם היא סדרה של פוגות מורכבות וקאנונים על בסיס נושא פשוט יותר. סביר שהיצירה נכתבה מספר שנים לפני מותו של באך, ודעה מקובלת היא שהוא לא השלים את הפוגה האחרונה בה (באופן שהיה ממצה באופן עילאי את יכולותיו), אך היא התפרסמה רק אחרי מותו. על שום השימוש היצירתי בפיתוחי נושא וטכניקות קונטרופונקטיות מסובכות ביותר, רואים ביצירה זו לעתים קרובות את פסגת ההלחנה הפוליפונית.

בריאותו של באך התדרדרה במהלך 1749. כבר באמצע השנה החלו אבות העיר לחפש יורשים לתפקיד הניהול המוזיקלי שלו. באך הלך והתעוור, עד שנאלץ לעבור ניתוח מידי רופא-העיניים הבריטי המהולל, ג'ון טיילור, שניתח גם את הנדל, כשזה ביקר בלייפציג ב-1750, אך ללא הועיל. ייתכן שהניתוח אף להזיק – עיתון מקומי תלה את סיבת מותו של באך בהשלכות הניתוח הכושל (אגב, גם הניתוח שבצע בהנדל כשל). באך נפטר ב-28 ביולי בן 65. היסטוריונים משערים, שהמוות נגרם משבץ, שהוחמר על ידי דלקת ריאות. היצירה האחרונה אותה השלים באך הייתה כוראל פרלוד לעוגב, שהוכתבה לחתנו, יוהן אלטניקול, מערש דווי, שהרי עיניו של באך חשכו לקראת מותו. אם מונים ומומיפים לאלפבית הרומי את התווים המסיימים את הקדנצה שלה, מתקבלים ראשי התיבות "JSB". כוראל זה מנוגן לעתים לאחר אותה פוגה בלתי-גמורה מ"אמנות הפוגה", בה מופיעים תווי הנושא האחרון, הנקראים בגרמנית "BACH".

[עריכה] מורשתו של באך

בשנות חייו האחרונות וכן לאחר מותו, ירדה הפופולריות של באך כמלחין וכנגן. יצירתו החלה להיחשב כמיושנת בהשוואה לסגנון הקלאסי שהחל להופיע באירופה, אולם על אף הדעיכה בהערצה אליו, היה באך רחוק מלהשכח לגמרי, ולו רק בזכות ילדיו (ובעיקר קרל פיליפ עמנואל באך) שהיו מוזיקאים בפני עצמם ונשאו את שמה המוזיקלי של שושלתם. יצירותיו של באך לכלי מקלדת המשיכו להוות דוגמת מופת ליכולות הטכניות של הכלים השונים, ודורות של מלחינים (ביניהם גם מוצרט ובטהובן) ניתחו את עבודתו, למדו ממנה והעריצו אותה.

תחייתה של הערצת הציבור לבאך התרחשה כאשר בשנת 1829 העלה המלחין הגרמני ממוצא יהודי, פליקס מנדלסון-ברתולדי בפעם הראשונה מאז מותו של באך את אחת מיצירותיו הגדולות ביותר: המתאוס פסיון. בעקבות הקונצרט החל גל של התעוררות וסקרנות בקרב אנשי אירופה בעקבותיו הוקמה ב1850 "חברת באך" (Bach Gesellschaft) שעסקה בפרסום יצירותיו של המלחין.

הפופולריות שצבר באך בעקבות הקונצרט בברלין לא פסקה מאז לרגע, ובמהלכה של המאה ה-20 המשיכו חוקרי המוזיקה לגלות עוד ועוד רבדים ביצירותיו, חלקם בעלי ערך לימודי רב לעוסקים בלימודי המוזיקה. ההערצה לבאך תרמה באופן משמעותי גם לתנועה שהתהוותה במאה ה-20 וקראה לביצוע יצירות באופן אותנטי, עם כלים עתיקים ובעיבודים המקוריים כפי שנכתבו על ידי המלחין.

בנוסף יצירותיו של באך הן מהיצירות הקלאסיות המצוטטות ביותר במוזיקה מודרנית, לדוגמה ג'ת'רו טאל להקת הרוק מתקדם מצטטים קטעים שלו במספר יצירות וכמוהם גם להקת המטאל דרים ת'יאטר.

[עריכה] יצירות

ערכים מורחבים –
יצירות מאת י. ס. באך, כוראלים מאת י. ס. באך, קנטטות מאת י. ס. באך, שירים ואריות מאת י. ס. באך.

באך נמנה על מספר מלחינים מצומצם אשר עבודתם לא קוטלגה בשיטת האופוסים, אלא ברשימה מיוחדת. רשימת יצירותיו של באך (רי"ב או BWV) מסודרת על פי סוג היצירה וכלי הנגינה לו מיועדת. בגסות ניתן לומר שכחמש מאות המספרים הראשונים הם למוזיקה קולית, כחמש מאות הבאים לכלי מקלדת שונים וכמאה האחרונים לכלים אחרים, הרכבים קאמריים ותזמורתיים.

חלוקה יותר מפורטת היא: 1-222 - קנטטות, 225-248 - מוזיקה מקהלתית בהיקף גדול, 250-524 - כוראלים ושירים, 525-748 - יצירות לעוגב, 772-994 - יצירות לכלי מקלדת, 995-1012 - יצירות לכלי מיתר, 1013-1040 - מוזיקה קאמרית, 1041-1071 - מוזיקה תזמורתית, 1072-1126 - קאנונים ופוגות אחרים. כדאי לציין שבמחקר המודרני נמצאו או שוחזרו יצירות רבות של באך שלא נכללו ברשימה המקורית וכן נתגלה שיצירות רבות שנכללו ברשימה המקורית לא נכתבו על ידי באך. ראו רשימת יצירות מאת יוהן סבסטיאן באך.

בין יצירותיו הנודעות:

מחקר קונטרפונקטי

אמנות הפוגה (Die Kunst der Fuge) רי"ב 1080
המנחה המוזיקלית (Musikalisches Opfer) רי"ב 1079

מוזיקה קולית

אורטוריה לחג המולד (Weihnachts-Oratorium) רי"ב 248
מיסה בסי מינור רי"ב 232
מגניפיקט ברה מז'ור רי"ב 243
מתאוס פסיון (Matthäus-Passion) רי"ב 244
יוהנס פסיון (Johannes-Passion) רי"ב 245

מוזיקה תזמורתית

4 סוויטות לתזמורת רי"ב 1066-1069
14 קונצ'רטים לצ'מבלו רי"ב 1052-1065
2 קונצ'רטים לכינור סולו רי"ב 1041-1045
6 הקונצ'רטים הברנדנבורגיים רי"ב 1046-1051
קונצ'רטו לשני כינורות ברה מינור רי"ב 1043

מוזיקה לעוגב

טוקטה ופוגה ברה מינור רי"ב 565
פרלוד ופוגה במי מינור "קטנה" רי"ב 533
פנטזיה ופוגה בסול מינור "גדולה" רי"ב 542
פסקליה ופוגה בדו מינור רי"ב 582
פרלוד לכוראל "התעוררו, הקולות קוראים לנו" (Wachet auf, ruft uns die Stimme) רי"ב 645

מוזיקה לכלי מקלדת (צ'מבלו/קלאוויכורד)

הפסנתר המושווה (Das wohltemperierte Klavier) ספרים 1 ו-2, 48 פרלודים ופוגות רי"ב 846-893
וריאציות גולדברג רי"ב 988
6 סוויטות אנגליות רי"ב 806-811
6 סוויטות צרפתיות רי"ב 812-817
אינוונציות בשנים ושלושה קולות רי"ב 772-801
המחברת של אנה מגדלנה באך

מוזיקה לכלי סולו