באר אורה (בסיס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מחנה הגדנ"ע בבאר אורה, 1951

בסיס גדנ"ע נטוש ששוכן בערבה - כ-10 ק"מ מדרום למכרות תמנע, וכ-17 ק"מ מצפון לאילת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צינור המים הראשון לאילת

לפני קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביר חִנדיס (תרגום מערבית - באר צלמוות, חשכה), אתר ובו באר ישנה ששימשה את בני השבט הבדואי עַרַבּ אֶל-אַחֵיוָאת, הוזכר לראשונה בתיאור המסע בארץ ישראל שערך רובינסון האמריקאי בשנת 1838. במפות הבריטיות של ארץ ישראל, שם המקום הובא בתעתיק Bir Hindis.

מקור מי השתייה של אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Beer Ora - 1949 Well.JPG

לאחר כיבוש הנגב במבצע עובדה והשתלטות צה"ל על אום רשרש, הוחל בתכנונה של העיר אילת. מספר קשיים עמדו בפני מתכנניה ובהם המחסור במקורות מים ראויים לשתייה. עד כה, מקור המים שעמד לרשות השוהים באילת היה מי ים מותפלים שסיפק הצבא בעלות של 240 דולר (דאז) למטר מעוקב.

מקורות המים בערבה אשר היה ידוע על קיומם באותו זמן היו בעלי דרגת מליחות גבוהה. מסיבה זו גויס חיל ההנדסה להשתתפות במבצע קידוחים בערבה לחיפוש אחרי מים‏[1], מבצע שבמהלכו התגלתה הבאר, הרוסה בחלקה.

שמחה בלאס, מנהל אגף המים במשרד החקלאות הורה להקציב למבצע הקידוחים, מעבר לתקציב שנקבע לכך (8,000 ל"י), גם את התקציב לקידוחים אחרים (6,000 ל"י) וכן להמשיך בקידוחים גם לאחר ניצול מלוא התקציב. רק לאחר שהחריגה מהתקציב הגיעה לכדי 40,000 ל"י, נמצאו מים בביר הינדיס, בסמוך לבור ממנו שאבו בעבר הבדואים מים‏[2]. מי הקידוח הכילו כמה מינרלים בכמויות החורגות בהרבה מהמקובל למי שתייה, בעיקר מגנזיום (175 מ"ג/ ל במקום 50 מ"ג/ל כערך מרבי רצוי) וסולפטים (1360 מ"ג/ל במקום 250 מ"ג/ל). ריכוזי מינרלים אלה גרמו לטעמם הגרוע של המים. תכולת מגנזיום גופרתי ("מלח אנגלי") במים גרמה לשלשולים לשותים אותו. מחוסר ברירה היה קידוח זה מקור המים הראשון לאילת.

בסוף שנת 1949 נערכה שאיבת נסיון בבאר בנוכחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שר האוצר אליעזר קפלן וראשי משרד החקלאות ואגף המים.

במקום הוקם מחנה של חיל ההנדסה ולאחר פינויו, הוקמה בו היאחזות של חברי גרעין שח"ל.

ייסוד חוות הגדנ"ע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסדר גדנ"עים בבאר אורה - 1958

כאשר עקיבא עצמון, מפקד הגדנ"ע השני, ביקש את עצתו של קצין ההנדסה של פיקוד דרום בבחירת מקום מומלץ להקמת ישוב בערבה, הקצין השיב כי אפשר לפתור את בעיית השמירה‏[3] על באר המים בהקמת יישוב. תוכניתו של עצמון הייתה להקים "מדינת נוער" בנגב. הרמטכ"ל יגאל ידין וראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהיה ידוע כתומך נלהב של הגדנ"ע, הוכנסו בסוד העניין בסופו של דבר, אך ועדת השרים שמונתה על ידי בן-גוריון לא השלימה את עבודתה וכמו כן חלומו של עצמון נבלם על ידי ביורוקרטיה ממשלתית. ב-16 בדצמבר 1950 הגיעו אל "באר הנדסה" אנשי הסגל הראשונים של החווה לעתיד, שהייתה בשלבים מתקדמים של הקמה, והשלימו את הקמתה בסיוע חיל ההנדסה ועם ציוד שהושאר על ידי צוותי הקידוח ומעודפי הצבא הבריטי. כשבוע לאחר מכן, ב-22 בדצמבר, הוטס לחווה מחזור ראשון של גדנ"עים. במסדר הפתיחה של המחזור הראשון, הוחלף שמה של החווה באופן רשמי לשם שהוצע על ידי ועדת השמות הממשלתיתבאר אורה, כניגוד ל"באר החשכה".

על הנטיעות והנוי בחווה הופקד רב סרן נח וולפובסקי, "סבא נח", שהתגורר שם שנים רבות.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • באר אורה- יישוב קהילתי שהוקם בשנת 2001 באזור הבסיס הישן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, מסדה, 1973

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יש אומרים שזו הסיבה שהמקום נקרא בראשיתו "באר הנדסה". סיבה אחרת שהוצעה, היא שהמקום נקרא כך לכבוד סלילת כביש הערבה, הכביש הראשון לאילת, בידי חיל ההנדסה במבצע ערבה. קרוב לוודאי שגם השיבוש בתעתיק מערבית לאנגלית, ביר הינדיס, היה מקור ההשראה לשם זה
  2. ^ ‏ראה ספרו של שמחה בלאס "מי מריבה ומעש" ע' 159‏
  3. ^ הבאר שוכנת בנחל רחם, ששימש שיירות מבריחים ממצרים לירדן

קואורדינטות: 29°42′43″N 34°58′42″E / 29.712016°N 34.978248°E / 29.712016; 34.978248