באר אורה (בסיס)
בסיס גדנ"ע נטוש ששוכן בערבה - כ-10 ק"מ מדרום למכרות תמנע, וכ-17 ק"מ מצפון לאילת.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] לפני קום המדינה
ביר חִנדיס (תרגום מערבית-באר צלמוות, חשכה), אתר ובו באר ישנה ששימשה את בני השבט הבדואי עַרַבּ אֶל-אַחֵיוָאת, הוזכר לראשונה בתיאור המסע בארץ ישראל שערך רובינסון האמריקאי בשנת 1838. במפות הבריטיות של ארץ ישראל, שם המקום הובא בתעתיק Bir Hindis.
[עריכה] מקור מי השתייה של אילת
לאחר כיבוש הנגב במבצע עובדה והשתלטות צה"ל על אום רשרש, הוחל בתכנונה של העיר אילת. מספר קשיים עמדו בפני מתכנניה ובהם המחסור במקורות מים ראויים לשתייה-עד כה, מקור המים שעמד לרשות השוהים באילת היה מי ים מותפלים שסיפק הצבא בעלות של 240 דולר (דאז) למטר מעוקב.
מקורות המים בערבה אשר היה ידוע על קיומם באותו זמן היו בעלי דרגת מליחות גבוהה. מסיבה זו גויס חיל ההנדסה להשתתפות במבצע קידוחים בערבה לחיפוש אחרי מים[1], מבצע שבמהלכו התגלתה הבאר, הרוסה בחלקה.
שמחה בלאס, מנהל אגף המים במשרד החקלאות הורה להקציב למבצע הקידוחים, מעבר לתקציב שנקבע לכך (8,000 ל"י), גם את התקציב לקידוחים אחרים (6,000 ל"י) וכן להמשיך בקידוחים גם לאחר ניצול מלוא התקציב. רק לאחר שהחריגה מהתקציב הגיעה לכדי 40,000 ל"י, נמצאו מים בביר הינדיס, בסמוך לבור ממנו שאבו בעבר הבדואים מים[2]. מי הקידוח הכילו כמה מינרלים בכמויות החורגות בהרבה מהמקובל למי שתייה, בעיקר מגנזיום (175 מ"ג/ ל במקום 50 מ"ג/ל כערך מרבי רצוי) וסולפטים (1360 מ"ג/ל במקום 250 מ"ג/ל). ריכוזי מינרלים אלה גרמו לטעמם הגרוע של המים. תכולת מגנזיום גופרתי ("מלח אנגלי") במים גרמה לשלשולים לשותים אותו. מחוסר ברירה היה קידוח זה מקור המים הראשון לאילת.
בסוף שנת 1949 נערכה שאיבת נסיון בבאר בנוכחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שר האוצר אליעזר קפלן וראשי משרד החקלאות ואגף המים.
במקום הוקם מחנה של חיל ההנדסה ולאחר פינויו, הוקמה בו היאחזות של חברי גרעין שח"ל.
[עריכה] ייסוד חוות הגדנ"ע
כאשר עקיבא עצמון, מפקד הגדנ"ע השני, ביקש את עצתו של קצין ההנדסה של פיקוד דרום בבחירת מקום מומלץ להקמת ישוב בערבה, הקצין השיב כי אפשר לפתור את בעיית השמירה[3] על באר המים בהקמת יישוב. תוכניתו של עצמון הייתה להקים "מדינת נוער" בנגב. הרמטכ"ל יגאל ידין וראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהיה ידוע כתומך נלהב של הגדנ"ע, הוכנסו בסוד העניין[4]. ב-16 בדצמבר 1950 הגיעו אנשי הסגל הראשונים של החווה לעתיד, שהייתה בשלבים מתקדמים של הקמה, אל "באר הנדסה". בסיוע חיל ההנדסה ועם ציוד שהושאר על ידי צוותי הקידוח ומעודפי הצבא הבריטי, הקמתה הושלמה. כשבוע לאחר מכן, ב-22 בדצמבר, הוטס לחווה מחזור ראשון של גדנ"עים. במסדר הפתיחה של המחזור הראשון, הוחלף שמה של החווה באופן רשמי לשם שהוצע על ידי ועדת השמות הממשלתית – באר אורה, כניגוד ל"באר החשכה".
[עריכה] ראו גם
[עריכה] הערות שוליים
- ^ יש אומרים שזו הסיבה שהמקום נקרא בראשיתו "באר הנדסה". סיבה אחרת שהוצעה, היא שהמקום נקרא כך לכבוד סלילת כביש הערבה, הכביש הראשון לאילת, בידי חיל ההנדסה במבצע ערבה. קרוב לוודאי שגם השיבוש בתעתיק מערבית לאנגלית, ביר הינדיס, היה מקור ההשראה לשם זה
- ^ ראה ספרו של שמחה בלאס "מי מריבה ומעש" ע' 159
- ^ הבאר שוכנת בנחל רחם, ששימש שיירות מבריחים ממצרים לירדן
- ^ בסופו של דבר, ועדת השרים שמונתה על ידי בן-גוריון לא השלימה את עבודתה וחלומו של עצמון נבלם על ידי ביורוקרטיה ממשלתית
[עריכה] לקריאה נוספת
- שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, מסדה, 1973
