באר טוביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
באר טוביה
שלט הכניסה למושב
שלט הכניסה למושב
מחוז הדרום
מועצה אזורית באר טוביה
גובה ממוצע ‎55‏ מטר
תאריך ייסוד 1930
תנועה מיישבת תנועת המושבים
סוג יישוב מושב
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2012:
  - אוכלוסייה 918 תושבים
מיקום באר טוביה
באר טוביה
באר טוביה
באר טוביה, לפני 1899
קוביית הסליק של באר טוביה
מגדל בריכת המים בבאר טוביה
אחד המתיישבים מנסה לשכנע את קהל קוראי הצבי לבקר במושבה, 1908
באר טוביה בגלויה עתיקה
אנדרטה בבאר טוביה לנופלים במלחמת העצמאות

בְּאֵר טוֹבְיָה הוא מושב במישור החוף הדרומי, ממערב לקריית מלאכי. נמצא בתחומי המועצה האזורית באר טוביה, הנקראת על שמו. משתייך לתנועת המושבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באר טוביה הוקמה בימי העלייה הראשונה כמושבה חקלאית בט' בתשרי תרמ"ט, ערב יום הכיפורים 13 בספטמבר 1888. המושבה הוקמה בין שני כפרים ערבים: קסטינה ובית דראס, על אדמות בשטח של כ-6,500 דונם שרכש הברון רוטשילד לבקשת יהודים מבסרביה.

קבוצה של יוצאי בסרביה שהיו בראשון לציון [דרוש מקור] ביקשו לעבור למקום שבו ניתן לגדל חיטה. פקידי הברון החליטו כי הם יתיישבו בבאר טוביה, שם יעמדו לרשותם 2,000 דונם. הקבוצה הסכימה לעבור ל"למקום רחוק שלא היה בו כל זכר ליישוב תרבותי"

לפי הוראת השלטונות דאז לא ניתן היה לבנות במושבות בתים חדשים למעט רפתות, ולכן נהגו לעקוף את ההוראה בבניית בתי האיכרים כדוגמת רפתות. כיוון שבבאר טוביה לא היו עדיין פרות, אך על פי תקנות השלטון העות'מאני לא ניתן היה להרוס מבנה לאחר שהונח עליו גג, החליט אחד מפקידי הברון לבנות צריפי עץ בראשון לציון, לפרק אותם ולסמן את החלקים כך שניתן יהיה להשלים את הקמת המבנים תוך זמן קצר מרגע העלייה על הקרקע.

בח' בתשרי, יומיים לפני יום כיפור, יצאה מראשון לציון קבוצה ראשונה של נגרים עם עגלונים לאדמות באר טוביה. הם מצאו "גבעה קטנה, שריד לחורבה עתיקה" והחליטו שזהו המקום שבו הברון רכש את האדמות. לאחר היום הראשון, שבמהלכו נותרו הנגרים לבדם במקום (העגלונים חזרו לראשון לציון לפני כניסת יום הכיפורים) החלו שיירות של עגלות להוביל לאתר חלקי צריפים ורעפים.

יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, שהיה הממונה על המושבה מטעם פקידות הברון, החליט לזרז את הבנייה והביא למקום נגרים רבים. למושבה נשלח חייל טורקי ועימו כתב רשמי מאת הקימקם האוסר בנייה במקום, והוראה לאנשי המקום לתת אכסניה ומזון לחייל ולסוסו. הימצאות החייל במקום מנעה מערביי הסביבה לבוא ולגנוב מהמושבה.

עוד לפני שהגיעו למושבה יוצאי בסרביה שעבורם הוקמה, ראשון המתיישבים היה השוחט, ועימו שלושים פועלים רווקים. אל המושבה הגיע מנהל עבודה חדש, לוסגרטין שמו, יליד ירושלים שלמד גננות בצרפת, וזה החליף את המנהל הראשון, פוחצ'בסקי.

בימים הראשונים סיפקו ערביי בית דראס מים ומזון תמורת תשלום. עם הזמן חפרו המתיישבים בארות, זרעו תבואות וסימנו בתעלות את גבול שטחם. בשנתיים הראשונות להתיישבות נתמכו המתיישבים על ידי פקידי הברון אך מפאת ריחוקו וניתוקו של היישוב והקשיים המרובים, עזבו חלק גדול מהמתיישבים את המקום כשאת מקומם תופסים פועלים זמניים.

המשך ניסיונות ההתיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב ננטש עקב התנכלויות ערבים ויושב מחדש בשנת 1896. לאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו הבריטים שדה תעופה ומחנה צבאי בין היישוב לבין בית דראס. המושב נחרב וננטש במאורעות תרפ"ט לאחר שהותקף בידי ערבים. בהתקפה זו נהרג רופא המושבה, ד"ר חיים יזרעאלי. היישוב הוקם בשלישית ב-1930 על ידי קבוצה של אנשי "השומר" בראשות גרשון פליישר (איש הרועה). רוב חברי הקבוצה היו מוותיקי תל חי ועל כן עלו על הקרקע בי"א באדר, תשע שנים לאחר מאורעות תל חי. המתיישבים החדשים השתייכו לתנועת המושבים והיישוב החדש הוקם אז כמושב עובדים. היה זה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, עד הקמת קיבוץ נגבה ומושב כפר ורבורג כשמונה שנים מאוחר יותר. ידוע היה השיר "מקוסטינה עד ראש פינה" שכתב קדיש יהודה סילמן.

בשנת 1933 רכש שמואל פומברובסקי, יהודי מארצות הברית, 700 דונם בסמוך לבאר טוביה באזור שקישר בין באר טוביה לכביש הראשי. במקום ניטע פרדס, נקדח באר, הוקמו רפתות ולולים והייתה כוונה להקים במקום יישוב יהודי בשם "קריית שמואל" לבני המעמד הבינוני‏[1], אך התוכנית לא יצאה אל הפועל.

בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוקמו על ידי הבריטים מחנות צבא רבים ברחבי הארץ וביניהם מחנה קסטינה ושדה תעופה של חיל האוויר המלכותי הבריטי שנקרא "RAF Qastina" (היום בסיס חיל האוויר חצור) בסמוך לו. אלו שמשו נקודות מפתח חשובות במלחמה שעתידה הייתה לפרוץ בחודש מאי 1948 - מלחמת השחרור.

בשנת 1936 הצטרפו למושב כמה עשרות משפחות מעולי גרמניה ומתיישבים נוספים מהארץ.

בעקבות מספר התקפות של ערבים מבית דראס על המושב, הקימה בשנת 1936 ממשלת המנדט את משטרת באטאני.

במלחמת השחרור היה המושב הנקודה האחרונה לפני הנגב הנצור. חברי המושב ובניו השתתפו באופן פעיל בקרבות נגבה, גבעת 69, ופינוי ניצנים. וחללי הקרבות הללו קבורים בבית הקברות במושב.

פילבוקס בכניסה למושב

הסליק של באר טוביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1937 – 1938 החליטו אז, גרעין החברים של מושב באר טוביה לבנות מבנים ציבוריים במהלך הקמתו של היישוב המחודש בבאר טוביה. בין המבנים שהוקמו ביישוב הצעיר, הוקם בית עם בו קיימו מפגשים וישיבות ניהוליות של היישוב. במהלך הבניה, הוחלט להקים בסביבת המבנה של בית העם, סליק אשר ישמש לאכסון נסתר של כלי נשק ותחמושת לכל צרה. באותה תקופה ואף תקופות רבות לפני כן, סבלו המקומיים מהתקפות חוזרות ונשנות של תושבי היישובים הערביים הסמוכים, משום כך ביקשו המקומיים להגן על עצמם. אך מנגד, שלטו בארץ ישראל דאז פלסטין – שלטונות זרים ובתקופה זו (תקופת המנדט הבריטי) , היה איסור מוחלט ליישובים להחזיק בכלי נשק – גם אם זה לטובת השמירה המקומית. לפיכך נאלצו התושבים להסתיר את כלי הנשק בדרכים יצירתיות על מנת שלא להיתפס ולהיות מושלכים לבית הסוהר.

בשנת 1938 סיימו בבניית מבנה בית העם, הסליק הסודי הוקם בתחתית חדר השירותים של המבנה, מתחת לתא השירותים האמצעי. בסליק הוטמנו עשרות כלי נשק, תחמושת כדורים וחומרי נפץ אשר בהם ביצעו שימוש מפעם לפעם בעת מבצעים שביצעו חברי היישוב לשם הגנת היישוב והארץ. לאחר כמחצית השנה מאז הקימו את הסליק, נער מבני היישוב נכנס לתא השירותים וככל הנראה עלה על מיקומו של הסליק. אנשי הסליק אשר הטמינו במקום את כלי הנשק, חששו שגילויו של הסליק על ידי אותו נער יגרום לחשיפתו בקרב בני היישוב ואף מעבר והחליטו שלא לקחת סיכון ולנטוש את המסתור. כלי הנשק, התחמושת וחומרי הנפץ שאוכסנו בסליק הועברו לאחר זמן קצר מהמקום והסליק ננטש למשך השנים הבאות. באמצע שנות השמונים החליטו חברי המושב לבצע שיפוץ נרחב במבנה בית העם אשר שימש אותם לשנים כמקום מרכזי להתקהלות וריכוז התושבים. במהלך השיפוץ בוצעו שינויים רבים בבית העם, קירות נהרסו, חדרים הורחבו ושטחו התפתח בכמה מונים. בעת השיפוץ, הוחלט להרוס את חדר השירותים שהיה במבנה, בעת הריסתו נחשף הסליק והוצא מן האדמה. לאחר עשרות שנים שהיה טמון באדמת היישוב, הוצאה הקוביה בשלמותה והועברה ליער עזריקם, שם הושלכה עם יתר ההריסות של המבנה.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה נקראה המושבה קסטינה (או קוסטינה) על שם הכפר הערבי הסמוך - קסטינה. עם חידוש יישוב המקום בשנת 1896 ביוזמת אגודת חובבי ציון הציע ד"ר הלל יפה את השם באר טוּ‏ב-יה, לפי הצליל הערבי של באר מים שהייתה שם ונקראה בערבית ביר א- תַ‏עַ‏בֶ‏יֶ‏ה (באר היגיעה). בשנת 1953 קבעה ועדת השמות הממשלתית כי יש להגות את שם המקום בְּאֵר טוֹבְיָה (Toviyya), כשמו של סֵפֶר טוֹבְיָה מן הכתובים האחרונים (הספרים החיצוניים).

שנים רבות הייתה קסטינה-קוסטינה המושבה היהודית הדרומית ביותר בארץ ישראל ושרו אז את השיר "מקוסטינה עד ראש פינה"‏[2]

המושב כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענף הרפת הוא ענף מרכזי במושב. במושב פועלים בתי ספר אזוריים: יסודי בשם "מבואות" ותיכון בשם "בית ספר תיכון אזורי באר טוביה על שם פתחיהו צוק", וכן בשטח היישוב ישנו אזור תעשייה נרחב לתעשייה בינונית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


קואורדינטות: 31°43′59.52″N 34°43′21.35″E / 31.7332000°N 34.7225972°E / 31.7332000; 34.7225972