באר שבע בתקופה העות'מאנית
 | |
| באר שבע בתקופת מלחמת העולם הראשונה | |
| מדינה / טריטוריה |
 האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| סנג'ק | מותצרפליק (סנג'ק) ירושלים |
| נפה | נפת באר שבע |
| תאריך ייסוד | 1900 |
באר שבע (בערבית:بئر السبع, תעתיק מדויק: באר א (ל)סבע), בטורקית: Beerşeba) הוקמה על ידי העות'מאנים סביב שנת 1900, במקום שבו נמצאת היום העיר העתיקה בבאר שבע והייתה תחת שליטת האימפריה העות'מאנית, עד שנכבשה באוקטובר 1917 בקרב באר שבע על ידי יחידות צבא מחיל המשלוח המצרי של האימפריה הבריטית. היא העיר היחידה שתוכננה והוקמה על ידי האימפריה העות'מאנית בכל שנות שלטונה בארץ ישראל.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיבות להקמת העיר בראשית המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיבות מדיניות-פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר סיבות הביאו את העות'מאנים להקמת העיר באר שבע ולקביעתה כבירת המחוז על ידי האימפריה העות'מאנית:
- השלטת סדר בקרב השבטים הבדווים בנגב - העשורים שקדמו להקמת באר שבע אופיינו בשליטה רופפת של השלטון באיסטנבול על אזורי הפריפריה. התקופה שראשיתה באמצע המאה ה-18 מכונה "שלטון השיח'ים" ואופיינה בשליטה על אזורים נרחבים של הלבנט ובגביית דמי ה'ח'ווה' (Khawa) מהשבטים באזור.[1] באזור בלאד-א (ל)שאם לצד השליטה הבדווית באזור וגביית המס, התבטא חוסר היציבות במאבקים אלימים בין השבטים הבדווים השונים. המלחמה בין השבטים אלעזאזמה ותראבין שהתרחשה במהלך שנת 1887, הביאה את מושל ירושלים (ראוף פאשא) לשלוח גדודי צבא לאזור על מנת להשליט סדר בין השבטים הנלחמים. בעקבות מאורע זה נפרס באזור משמר צבאי דרך קבע, שתרם לחיזוק מעורבות המדינה העות'מאנית באזור.
- חיזוק כוחה של האימפריה באזורי הפריפריה - הקמת מרכז שלטוני בצפון הנגב לקראת סוף המאה ה-19 הייתה קשורה למדיניות האימפריאלית שהונהגה ברחבי האימפריה העות'מאנית כבר קודם לכן על ידי הסולטאן עבדול חמיד השני שביקש לחזק את מידת משילות המדינה.[2] באותם ימים, המדיניות העות'מאנית שאפה לחיזוק שליטת האימפריה באזורי פריפריה שונים על ידי הידוק הקשרים בין אוכלוסיות בדווים-נוודים המקומיות לבין המדינה העות'מאנית והעברתם של הראשונים ליישוב קבע. במהלך זה ביקשו העות'מאניים ליצור תנאים אדמיניסטרטיביים שיאפשרו גיוס חיילים, גביית מיסים, רישום קרקעות ועיבוד חקלאי רחב יותר של האדמות.[3]
- חיזוק הגבול הדרומי של פלשתינה ארץ ישראל - אחד השיקולים הנוספים לקביעת מרכז שלטוני באזור קשור למשא ומתן שהתנהל באותם ימים בין האימפריה העות'מאנית לבין הבריטים ששלטו במצרים אודות קביעת הגבול ביניהם שהוכרעה לבסוף בשנת 1906.[4] הקמת באר שבע בתוך כך חיזקה את האחיזה העות'מאנית באזור ואפשרה להגביר את נוכחת הצבא במקרה של מלחמה.[5]
- בניית מרכז סחר אזורי - לעומת הטענות הקודמות התולות את ההסבר ביוזמה העות'מאנית שמגיעה מ"למעלה", לפי הסבר זה משמעות מעורבותם של העות'מאניים בהקמת העיר הייתה שולית בשלב הראשון.[6] לפי טיעון זה, לאחר חיזוק שלטונם של העות'מאניים בארץ, קיומו של מסחר בדואי באזור הנגב ודרום סיני עודד את השלטונות לרכזו בעיר המחוז החדשה, באר שבע, ולייסד מרכז שלטוני על בסיס הפוטנציאל המשמעותי שנשקף לגביית מיסים.[7] רק כאשר הבחינו בפעילות המסחרית הענפה החלו העות'מאניים להשקיע מאמצים להפיכת האתר למרכז מנהל ושירותים אזרחיים.
סיבות גאוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מקורות מים שופעים - האזור משמש כאגן ניקוז של נחל באר שבע שאליו זורמים גם חלק ממי הגשמים של חברון. בנוסף במקום נמצא אקוויפר של מי תהום גבוהים המאפשר חפירת בארות מים בקלות יחסית ומספק כמות מים גדולה מה שהפך את האזור לאטרקטיבי ביחס לסביבה המדברית היבשה.
- אזור ריכוז בין-שבטי - אזור הבארות על גדות נחל באר שבע היה גם המקום בו עבר הגבול בין נחלתם של שלושת השבטים הגדולים של הנגב (עזאזמה, תראבין, אלתיא). המים שנמצאו במקום הפכו את האזור למקום מפגש ומסחר בין השבטים באזור וגם לנקודת מסחר בין-אזורית שבה התקיימו ימי שוק שבועיים טרם הקמת העיר.
- צומת דרכים - שתי הדרכים המרכזיות של האזור עברו דרך בקעת באר שבע בעקבות הנוחות הטופוגרפית שסיפק אזור זה. כך המיקום שבו הוקמה העיר היה מקושר מצפון עם חברון, ממערב עם עזה ולים התיכון, הדרך לדרום הובילה לסיני ולמצרים והדרך המזרחית הובילה לעבר ירדן ולמפרץ עקבה.
- נגישות גאוגרפית - ביחס לאפשרויות התחבורה הטרום-מודרניים, אתר באר שבע היה ממוקם באזור מישורי ולפיכך נוח למגיעים לאזור (ברגל או בלווי בהמות).
- הריחוק מעזה - מתוך רצונו של השלטון העות'מאני להקים מרכז שלטוני נפרד מעזה, היה על העיר החדשה להיות במיקום מרוחק במידה מספקת מעזה כדי שתהפוך לעיר מרכזית באזורה. באר שבע ממוקמת באמצע בין עזה לחברון מה שיצר קשר בינה לבין שתי הערים לצד השפעתה האזורית.[8]
ייסוד העיר: המושלים אסמעיל כמאל ביי (1901-1900) ומוחמד ג'ראללה (1904-1901)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי פקודות "חוק הערים העות'מאני" הוכרזה באר שבע לעיר באופן רשמי עוד בשנת 1877. בשנת 1897 ניקו השלטונות מספר בארות במקום והתקינו עליהן אנטיליות על מנת לזרז את קצב השאיבה מהן. שנה לאחר מכן נבנה במקום חאן שהוחכר לנוצרי מעזה ושימש את בעלי השיירות שעברו במקום.[9] תאריך הקמתה של באר שבע סביב מינויו של מושל (קיימאקם) נפה (קצ'א) החדש - אסמעיל כמאל ביי ב-7 באפריל 1900. באותה השנה הוחלט על הקמתה של נפה חדשה (נפרדת מנפת עזה) שהעיר באר שבע עתידה להיות בירתה. בתקופת שלטונו קצרת הימים של המושל הראשון החלו להופיע ניצני העיר הראשונים שכללו כמה אוהלים ששימשו את המושל ואנשיו לצד תפקודן של רשויות ממשלתיות שונות כגון: משכנו של מושל, כוח שיטור ושופט.[10]
המושל השני של העיר מוחמד ג'ראללה, שמונה כשנה לאחר מכן, נחשב למייסד העיר בפועל. במהלך כהונתו הממשל רכש כ-2000 דונם טורקי מידי השבטים הבדווים והעמיד אותם לחלוקה ללא תמורה לבדווים תושבי המקום על מנת שאלה יישארו ביישוב קבע (כדונם אחד למשפחה בתנאי שיתיישבו בו). הממשל הציע את יתר האדמות למכירה לכל מי שחפץ במחיר של 10 לירות טורקיות לדונם. מדיניות מבדילה זו, מדגישה את סדרי העדיפויות של העות'מאניים שבראשן עמד יישוב השבטים בדווים במקום קבוע, וקיום שליטה מלאה על מעשיהם. המושל ג'ראללה יזם גם הקמה של וועדות שלטוניות, האחת אחראית על הנפה (קצ'א) האזורית כולה והשנייה מקומית-מוניציפלית. לוועדות אלה מונו ראשי שבטים בדווים על מנת להבטיח את שיתוף הפעולה שלהם ולהעמיק את מעורבותם במתרחש בעיר ההולכת ונבנית. בתקופתו נבנה גם בית הסראייה ("בית הממשל" בתרגום מטורקית) שהיה המבנה הראשון בעיר ושימש בין היתר לבית המשפט המחוזי, בית הדין השרעי, משרדי העירייה וכלשכתו של המושל.[10] לצד כל אלה נבנו כ-50 בתים ששימשו למגורים ולמסחר.
גל הבנייה השני: עצאף ביי (1908-1904)[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת כהונתו של המושל עצאף ביי מסמלת שלב חדש בהתפתחותה של העיר וזאת משום הבנייה הענפה שיזם. בן המבנים שבנה ניתן למנות את שוק הבהמות של יום ד' (שהפך למה שנקרא 'השוק הבדווי'), בניין העירייה (1906) שהופרד מבית הסראייה ושימש בין היתר למגורי המושל ומשפחתו ולאירוח רשמי וקבלת פנים, בית הספר לילדי הבדווים שהיה בית הספר הראשון במחוז, ומבנים ששימשו לשירותי דואר וטלגרף.[11] גולת הכותרת בגל הבנייה שיזם המושל הייתה המסגד הגדול (1906) שהיה המבנה המרשים ביותר בעיר ושימש לא רק את תושבי העיר אלא גם את המוסלמים באזור כולו ונועד לחזק את הקשר בין הסולטאן עבדול חמיד השני לבין נתיניו המקומיים על בסיס האמונה המשותפת ולהפוך את העיר למרכז אזורי. בניית המסגד הייתה חלק משורת צעדים שיזם הסולטאן על מנת להדגיש את מעמדו כח'ליפה של כל המוסלמים ברחבי האימפריה ולחזק את אופייה של המדינה כמגינת האסלאם. התפתחות שלטונית במעמדה של העיר התרחשה אף היא בתקופת כהונתו של מושל זה. במהלך שנת 1908 קיבל עצאף ביי שהיה כפוף למושל ("מתצרף") ירושלים את התואר 'עוזר המתצרף', ובכך ניצב בדרגה גבוהה מיתר המושלים, מה שמלמד על עליית חשיבותה של באר שבע בעיני השלטונות.[12]
מושלי באר שבע (1909–1917) ומלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המידע המופיע במקורות אודות אופי שלטונם של המושלים שכיהנו לאחר מכן (1909–1917) דל ומקשה על אפיון תקופה של כל מושל בנפרד.[13] עם זאת, ניתן לומר כי בשנים אלה התפתחה העיר ומספר התושבים בה צמח על רקע פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בעקבות פרוץ המלחמה הפך הנגב כולו משמעותי יותר מבחינה אסטרטגית בעיני הממשל העות'מאני. בתוך כך, הפכה באר שבע לבסיס צבאי, ששימש בין השנים 1915–1916 כבסיס התארגנות לחיילים הטורקים והגרמניים לקראת כיבוש תעלת סואץ, וב-1917 כנקודת הגנה מפני התקפה בריטית מדרום.[14] המלחמה והמעורבות הטורקית בה, לצד חשיבותו האסטרטגית של המיקום בו נבנתה העיר, הביאה לפיתוחה התעשייתי של העיר, ייצרה משרות שונות, הגדילה באופן משמעותי את אוכלוסיית העיר וגרמה לפיתוחה באופן עקיף. ניתן להצביע על שלושה תחומי פיתוח מרכזיים:
- תחבורה – תנועתו הערה של הצבא באזור ובפרט בבאר שבע עם פרוץ המלחמה דרשה את שיפור צירי התנועה אל העיר וחיבורה עם ערים נוספות. לשם כך נסללו הדרכים לחברון ולניצנה והונחו קווי מסילת ברזל מן העיר ואליה שהייתה חלק מן המסילה האורכית שנבנתה באותם ימים. ב-1915 נבנתה ונחנכה תחנת הרכבת בבאר שבע שהייתה אמורה להיות תחנה ראשית ברשת המסילות העות'מאנית ולסייע לוגיסטית בניסיון ההשתלטות על אזור תעלת סואץ. קווי התחבורה החדשים שנבנו שימשו להובלת נשק, תחמושת וגדודי צבא. בנוסף בקרבת העיר הוקם שדה התעופה הראשון בארץ ישראל[דרוש מקור].
- הגברת הבנייה – נוכחותו הערה של הצבא הביאה לבניית בתי מגורים נוספים ששימשו את המפקדים והקצינים באזור. לצד המסגד הגדול, הוקם מסגד נוסף על מנת לשמש את האוכלוסייה ההולכת וגדלה. בעקבות עלייה במספר התושבים הקבועים והארעיים הוגברה שאיבת המים והחלה אספקת חשמל לעיר באמצעות גנרטור. בנוסף נפתחו ביוזמתו של הצבא מפעלים שונים כגון: מפעל קרח, בית דפוס, בית חולים (בית הספר לילדי הבדווים שהומר לצורכי המלחמה לצורך זה), ובית מרחץ ציבורי.
- גידול האוכלוסייה – הבנייה המרובה בעיר הביאה עמה מאות מחפשי עבודה מרחבי הארץ בתקופה שמצב התעסוקה בה היה בכי רע. רבים מן הפועלים הובאו בפקודת השלטון לעבודת כפייה (סוּח'רה) ממקומות שונים לעבוד במפעלי הצבא. במגמת הגידול בלט חלקה של הקהילה היהודית שצמחה בשיעור משמעותי במהלך המלחמה. כך לפי אחד הנתונים כשנתיים לפני הכיבוש הבריטי הגיע מספר היהודים לכ-100 ואף יותר.[15]
הכיבוש הבריטי וסוף השלטון העות'מאני בבאר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב באר שבע
ב-31 באוקטובר 1917 לפנות ערב כבשו הבריטים את באר שבע מידי העות'מאנים. פריחתה של העיר, שנבעה בין היתר מיוזמותיו השונות של השלטון הטורקי במהלך השנים, פסקה בתום המלחמה. העיר איבדה את חשיבותה האסטרטגית-שלטונית, הפעילות התעשייתית במפעלים השונים נפסקה ולאחר שנים אחדות פורקו פסי הרכבת לשימוש לצרכים אחרים, דבר שצמצם את דרכי הגישה לעיר בתקופת המנדט הבריטי.
תכנון ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיקום קביעתה של העיר ניצב כ-5 קילומטרים מערבית ליישוב העתיק, תל באר שבע. השיטה התכנונית שעמדה בבסיסו של מבנה העיר היא שיטת מתווה רחובות שתי וערב. סגנון בנייה זה שאפיין ערים מערביות, היה ייחודי ביחס למרבית הערים במזרח התיכון. דגם זה ייושם ככל הנראה על בסיס היתרונות שיש לו לשלטון המבקש לעצמו מעורבות ושליטה מרבית.[16] לצד הרצון להציג עיר מודרנית וחדשנית, מבנה הרחובות אפשר לשלטונות העות'מאניים תצפית טובה יותר על המתרחש לאורך הרחוב ולרוחבו, מה שחשף את הרחוב ואת הפעילויות המתקיימות בו לעיני השלטון. האחראים ליישום התוכנית היו שני מהנדסים זרים, גרמני ושווייצרי[דרושה הבהרה], ושני מהנדסים ערבים תושבי הארץ, ראע'ב נשאשיבי וסעיד נשאשיבי, שעבדו בשיתוף פעולה.[17]
הממשלה העות'מאנית רכשה כ-2,000 דונם משבט אל-עזאזמה ובנתה במהלך שלטונה באזור על כ-500–560 דונם, כשהיתר נותר להרחבת העיר בעתיד. מבחינה תכנונית כל מוסדות הממשל רוכזו בחלק הצפון-מערבי של העיר במקום אחד כאשר בית הממשל, הידוע בכינוי ה"סראייה" חרג ממבנה השתי-וערב מה שאפשר לו תצפית על הרחוב הראשי ועל הנכנסים והיוצאים מכיוון העיר עזה.[18] יתר האזורים (האזור המסחרי ואזור המלאכה) לא מוקמו באזור נפרד ושולבו בתוואי הכללי של העיר. אחד מן הדגשים שניתנו על ידי מהנדסי העיר היו האסתטיקה החיצונית שבאה לידי ביטוי בין היתר בשילוב גני נוי וירק. בעיר, שנבנתה עם מאפיינים של עיר גנים, נבנו ארבעה גנים; המפורסם בהם הוקם עם הקמת העיר ליד בית הסראייה ונקרא על שמו של ג'מאל פאשה (שמו שונה לגן אלנבי לאחר הכיבוש הבריטי). גני הנוי שימשו כמקום מנוחה לסוחרים ולבהמות וסיפקו צל לעיר המדברית החשופה. לצדם גני הירק סיפקו חלק מאספקת הירקות של העיר שהייתה מוגבלת בהבאת כמויות גדולות לאור אמצעי התחבורה המועטים.[19] לצד מבנה העיר הריכוזי שיובא למדבר הערבי, ניכרה גם התחשבות בתנאים הטופוגרפיים והאקלימיים המקומיים. כך למשל מבנה השתי וערב הוצב בצורה אלכסונית כדי להתאימו לדרכים מחברון ומעזה, אך תאם גם את כיווני הרוח וייצר כניסה של רוחות קרירות וחסימה של רוחות מלאות בחול ואבק. גם הזווית בה נבנו הבתים והחנויות יצרה פגיעה אלכסונית של קרני השמש מה שהקל את עומס החום במידת מה.[20]
חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשיתו של החינוך הציבורי בארץ ישראל של לפני מלחמת הראשונה בחוק העות'מאני מ-1869. מערכת בתי הספר הציבוריים בפרובינציות העות'מאניות הייתה מאורגנת בקושי ולא תפקדה באופן מלא ומשביע רצון.[21] בית הספר לילדי הבדואים שנבנה במערבה של באר שבע ב-1914 היה המוסד החינוכי היחיד בעיר ובאזור. בתוכנית המקורית בית הספר אמור היה להיות בעל צביון חקלאי ובתוך כך לגרום לילדי הבדווים לזנוח את אורח החיים הנוודי ולעסוק בעבודת אדמה בעיר. בנייתו ארכה זמן רב ולבסוף בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפך הבניין לבית חולים ולמעשה לא שימש במהלך התקופה העות'מאנית כבית ספר לילדי האזור. הבניין שימש כמקום חינוך בהמשך, בבאר שבע בתקופת המנדט הבריטי, ועצם הקמתו היא בעלת חשיבות להיבט החינוכי של העיר הצעירה. ראשית, במהלך בנייתו הארוכה התקיימו לימודים בחדר קטן או באוהל לצדו של בית הספר. במסגרת זו למדו מספר מצומצם של תלמידים לכתוב ולקרוא ערבית, לימודי קוראן, אריתמטיקה וחקלאות.[22]
מבין תלמידי המוסד (שהיו בניהם של שיח'ים או דמויות מרכזיות שונות), נשלחו הילדים המצטיינים להמשך לימודים באיסטנבול. כאן עולה נקודת החשיבות השנייה והיא – ההשפעה ארוכת הטווח של בית הספר על האוכלוסייה המקומית. דוגמה לכך ניתן לראות אצל רוב התלמידים שלמדו בבתי הספר שהפכו ברבות השנים לשיח'ים בעצמם וירשו את אביהם, התמנו לתפקידי ממשל בתפקידים שונים, הפכו לאנשי עסקים ולמנהיגי השבטים הבדווים בנגב.[23] בנוסף, עצם כוונתם של העות'מאניים לבנות מוסד חינוכי בבאר שבע שהייתה עיר צעירה בצפון הנגב, מלמדת על המקום העתידי שאלה יעדו לה ועל רצונם להגביר את מידת השליטה באוכלוסייה המקומית.
עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף שנת 1916 הופיע בבאר שבע כתב עת בשם "מֻצווֶר צ'ול" (בטורקית: Musavver Çöl, בטורקית עות'מאנית: مصور چول, 'המדבר בתמונות') שפורסם ברובו בטורקית ובחלקו הקטן בערבית. עיתון זה היה אחד משני כתבי העת הטורקיים שיצאו לאור בארץ ישראל (לצד 'קודס-י שריף' שהיה העיתון הרשמי של ירושלים),[24] ויצא לאור במהלך תקופה קצרה בת חצי שנה. תפוצתו של העיתון כללה כ-780 מינויים ופרט להפצתו בבאר שבע, החל מהגיליון ה-7 העיתון החל להופיע גם בירושלים.[25] הנהלתו ועריכתו של העיתון הייתה בידי מטה 'המפקח כללי של תחנת המדבר' שהקימו העות'מאניים בבאר שבע לתיאום פעולותיהם באזור בזמן המלחמה. העיתון הגדיר את עצמו בעמוד השער כ"עיתון פוליטי, חברתי טכנולוגי וספרותי" ולעיתים גם חקלאי אך מטרתו בראש ובראשונה הייתה להביא את דבר השלטון והישגיו לידיעת הקוראים ולעורר בקוראים רגשי פטריוטיות על רקע המלחמה שהאימפריה הייתה מצויה בה באותה עת.[26]
החדשות שפורסמו בעיתון כללו בעיקר את התפתחויות המערכה בחזיתות השונות. בין המוטיבים המרכזיים שהופיעו ב-12 הגיליונות שיצאו לאור היו חיזוק נאמנות למולדת העות'מאנית (שכללה את שטחי האימפריה כולה ולא את האזור של סוריה-ארץ ישראל) שהיה אמור לשמש כמוקד זהות וייצג את מאמצי המדינה באותן שנים ליצור קהילה פוליטית קוהרנטית. מוטיב נוסף היה דת האסלאם, והאופן בו היא מקשרת בין כלל המוסלמים אזרחי האימפריה למדינה עצמה. מוטיב זה ביקש לחבר בין הנאמנות הלאומית וההקרבה למען המדינה לבין האמונה הדתית של קוראי העיתון. מוטיב מרכזי נוסף עסק בקשר בין המדינה לבין מייסדיה בני העם הטורקי והדגיש את תרומתם להקמת המוסדות החדשים שהוקמו בעיר.[27] כתבות העיתון מאפשרות לקבל מידע (מזווית הראיה של השלטון) על מצבו המתפתח של אזור הנגב בכלל ושל העיר באר שבע בפרט. אחד הכותבים מציין לחיוב את העיר כמקום מודרני, מואר בחשמל ומציין כי יש בה בניינים חדשים, בתי מלאכה, בית ספר ובית חולים. כותב אחד מתאר את העיר כך: ” העיר נקייה ומסודרת והיא סמל של תמדין (הפצת הציוויליזציה); יש בה מפעלים ובנייני ציבור, והחיים בה מלאים ותוססים, הן בשעות היום הן בשעות הלילה, כאשר העיר מוארת באור נגוהות”. המחבר אף צפה בסרט בעיר וסיפר בשביעות רצון אודות הנאתם של המקומיים.[28]
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערכת מספר התושבים היא בעייתית, שכן השלטון העות'מאני לא ערך מפקד אוכלוסין באזור. הנתונים היחידים שקיימים מורים כי ב-1902 חיו בעיר כ-300 תושבי קבע, בשנת 1911 כ-800 תושבי קבע ובשנת 1912 כ-1,000 נפשות.[29]
- האוכלוסייה הבדווית - אחת המטרות שעמדו בפני השלטון העות'מאני הוא ריכוז האוכלוסייה הבדווית בעיר. למרות המאמצים הרבים שנעשו מצד המדינה שכללו בין היתר חלוקת אדמות לכל בדווי שחפץ לבנות את ביתו בעיר ומינוי חלק מבני השבטים לתפקידים מנהלים בעיר, התיישבות הקבע של הבדווים בבאר שבע הייתה דלה יחסית. אורח החיים העירוני והנייח שהציעה באר שבע היה שונה במידה רבה מהאופן בו חיו בדווים עד אז, והבדווים שהתיישבו ובנו בתים בעיר (גם הם באופן חלקי) היו השיח'ים וראשי המשפחות. עיקר הגעתם של רוב הבדווים לעיר התבצע על בסיס מסחר שהתקיים בזמנים קבועים ולאחסון תבואה.[30]
- מתיישבים עירוניים ערבים מהערים הקרובות – הפעילות המסחרית הערה בעיר משכה אליה סוחרים עירוניים בעיקר מהערים (אל-מג'דל, עזה חברון וירושלים. סוחרים אלה היו בעלי רוב החנויות בעיר ורכשו בה בתים ואדמות. בתוך גל מהגרים זה הגיעה גם קבוצה קטנה של נוצרים של הזרם היווני-אורתודוקסי ושל הזרם הפרוטסטנטי שחברי המיסיון בו אף בנו כנסייה בעיר ב-1910.[31]
- האוכלוסייה היהודית – ראשית ההתיישבות היהודית באזור התרחשה אף בטרם הקמת באר שבע לצד הבדווים שסחרו באזור שלוש הבארות העתיקות של באר שבע. לאחר הקמת העיר החלו להגיע אליה סוחרים יהודים סביב שנת 1901. הבולטים שביניהם היו יעקב גורדון ומאיר שניידרוביץ' שעברו לעיר והקימו בה טחנת קמח ממוכנת. עם זאת בעקבות הקשיים השונים שהציבו המגורים בעיר (לכל מי שחפץ להתיישב בה אך גם ליהודים בפרט) בעשר שנים הראשונות מאז הקמתה של באר שבע כמעט אף משפחה יהודית לא השתקעה בה באופן מלא. ב-1912 מנו יהודי באר שבע כעשרה בתי אב שהלכו ופחתו עם השנים. אחת מנקודות המפנה שתרמו להרחבת הקהילה היהודית בעיר הייתה מלחמת העולם הראשונה אשר במהלכה הגיעו יהודים שעבדו עבור הצבא הטורקי במשרות שונות ביניהם: חטיבת עצים, הקמת מסילת הברזל מעל נחל באר שבע, נטיעת עצים, מלאכות זעירות שונות וכדומה. תנופה זו הביאה עימה לצמיחתה של הקהילה היהודית בעיר הן מבחינה מסחרית והן מבחינה תרבותית ודתית. כמו כן, בלטה תמיכתה של הקהילה היהודית בבאר שבע בחיילים היהודים ששרתו בצבא העות'מאני במהלך מלחמת העולם הראשונה. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר במתן מזון, סידורי לינה במלונות בבעלות היהודית בעיר ובמתן תרופות. במהלך 1917 הידלדל מספר היהודים בעיר על רקע מחסור בעבודה וביתר שאת בעקבות המלחמה שהלכה והתקרבה לגבולות ארץ ישראל. לבסוף באוקטובר 1917 עם התקרב קו החזית לעיר פונו כול תושבי העיר היהודים צפונה.[32]
כלכלה ותעסוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד מענפי הכלכלה שהופיעו עם חיזוק אחיזתם של העות'מאניים באזורי הפריפריה הוא המסחר, במה שהפך ברבות השנים לשוק בדווי בבאר שבע. בעקבות חוסר יכולתם של הבדויים לעסוק במסחר בערי המרכז כפי שעשו במאות השנים קודם לכן, מוקד העסקאות הועבר לצפון הנגב עוד לפני הקמת העיר באר שבע. בחלוף הזמן החלו מפגשים קבועים באזור בארות באר שבע (השטח שמצפון לנחל באר שבע מגשר הרכבת הטורקי ומערבה עד למבואות העיר העתיקה), במבואות עזה, באל-פאלוג'ה ובאזורים אחרים. במקביל הביטחון שנוצר בעקבות הקמת מרכז מנהלי עות'מאני, אפשר את פיתוחה של חקלאות מקומית ענפה שהביאה עמה פועלים וחקלאים מהאזור והפכה את העיר למרכז מסחרי שהטיב עם התושבים ועם גובי המיסים העות'מאניים. שינויים אלה, לצד נכונותם של הבדווים לחכור את אדמותיהם לטובת פיתוח חקלאי גרם למעבר מכלכלה המבוססת על סחר חליפין לעסקאות כספיות ולעלייה ברמת החיים הכללית.[33]
פרט לפעילותו של השוק הבדווי שהתקיים ביום קבוע, באר שבע הפכה למוקד מסחר בין-אזורי שנחשב מרכז מקשר עם נמל עזה. בין הסחורות שנסחרו בעסקיה של העיר ניתן למנות: מצרכי מזון שונים, לבוש, כלי בית ובמסחר בחיות משק ובתבואה בעונות מסוימות. בנוסף בלט חלקה של העיר במסחר סיבי דקל לתעשיית החבלים והמחצלות ובסחר בחרבות ובפגיונות.[34] בנוסף, במהלך גל הבנייה השני שיזמו העות'מאניים במהלך 1906 נוסד שוק בהמות שהתקיים בימי רביעי וחיזק את מעמדה של העיר כמרכז מסחרי-אזורי.
לצד המסחר התפתח ענף מלאכה זעירה. תחום זה כלל שירותים שנעשו בשיטה פשוטה ובסיסית כגון חרושת מחרשת עץ, ייצור אוכפים לגמלים ולחמורים, תפירת נעליים מעור גמל, עשיית חבלים לשאיבת מים ורשתות מסיבי דקל לקשירת תבואה, ייצור חרבות, תפירת בגדים וצורפות תכשיטים.[34]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספרים
- יהודה גרדוס, אליהו שטרן [עורכים], ספר באר שבע, ירושלים: כתר, 1979
- גדעון ביגר, אלי שילר [עורכים], באר שבע ואתריה, ירושלים: הוצאת אריאל, 1991
- יהודה גרדוס ואסתר מאיר-גליצנשטיין [עורכים], באר שבע: מטרופולין בהתהוות: קובץ מאמרים, באר שבע: מרכז הנגב לפיתוח אזורי, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008
- יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד,, כרך ב' תש"ז
- עארף אל-עארף, תרגום: מ. קפליוק, תולדות באר שבע ושבטיה, הוצאת אריאל, (מחודש 2000) ההוצאה המקורית תרצ"ז (1937)
- הילה טל, תכנונה והתפתחותה של באר-שבע בשנים 1900–1965: חבור בגאוגרפיה היסטורית, באר שבע, באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב ע"ש דוד טוביהו, תשל"ח
- Aref Abu-Rabi`a, A Bedouin century :education and development among the Negev tribes in the 20th century, New York : Berghahn Books, 2001
- מאמרים
- גדעון קרסל ויוסף בן דוד, השוק הבדווי – אבן הפינה לייסוד באר שבע, קתדרה 77, אוקטובר 1996
- דוד קושניר, "קדס-שריף/ אלקדס א-שריף": העיתון הרשמי של מחוז ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית", קתדרה 129, נובמבר 2008
- דוד קושניר, "העיתון העות'מאני 'מצוור צ'ול' בבאר שבע בשלהי מלחמת העולם הראשונה" ,קתדרה 132, יוני 2009
- Butrus Abu-Manneh, ‘Sultan Abdulhamid II and Shaikh Abulhuda al-Sayyadi’, Middle Eastern Studies 15,1979
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Aref Abu-Rabi`a, A Bedouin century :education and development among the Negev tribes in the 20th century, New York : Berghahn Books, 2001. P. 4-5
- ^ יישום מדיניות זו בפיתוח ובבנייה היה קשור ברמה הרחבה להגברת התעניינותו של עבד אל חמיד ה-2 במחוזות הערביים ובמחוזות האסייתיים. הדבר קשור לעליית חשיבותו של האסלאם כגורם מאחד וככלי ליצירת זהות והזדהות פוליטית וחברתית. לצד זה ביקש הסולטאן למצוא תחליפים לשטחים השונים שאבדו במאבקים נגד הכוחות האירופיים השונים. Butrus Abu-Manneh, ‘Sultan Abdulhamid II and Shaikh Abulhuda al-Sayyadi’, Middle Eastern Studies .15 (1979), pp. 131–153
- ^ התזה שמציעים בן אריה וספיר מצביעה על סיבה זו כמרכזית. יהושע בן אריה ושאול ספיר, "ראשיתה של באר-שבע בשלהי התקופה העות'מאנית", גרדוס, י. וא. שטרן[עורכים], ספר באר שבע, כתר, 1979. עמ' 61
- ^ אילן גל פאר, "הקמת באר שבע בתקופה העות'מאנית", גדעון ביגר ואיל שילר[עורכים] באר שבע ואתריה, ירושלים: אריאל, 1991. עמ' 31
- ^ בן אריה וספיר, ספר באר שבע, עמ' 60–62
- ^ כך התזה הנגדית שמציגים גדעון קרסל ויוסף בן דוד שמתמודדת אל מול התזה שהוזכרה בהערה מס' 3. גדעון קרסל ויוסף בן דוד "השוק הבדווי – אבן הפינה לייסוד באר שבע" ,קתדרה 77, אוקטובר 1996, עמ' 39
- ^ קרסל, בן דוד,"השוק הבדווי – אבן הפינה לייסוד באר שבע" עמ' 42
- ^ בן אריה וספיר, ספר באר שבע, עמ' 15–16 ; נמרוד לוז,"יצירתה של באר שבע המודרנית ", יהודה גרדוס ואסתר מאיר- גליצנשטיין[עורכים],באר שבע: מטרופולין בהתהוות: קובץ מאמרים, באר שבע: מרכז הנגב לפיתוח אזורי, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ח 2008. עמ' 179–180
- ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד,, כרך ב' תש"ז. עמ' 236
- ^ 1 2 לוז,באר שבע: מטרופולין בהתהוות: קובץ מאמרים, עמ' 181
- ^ עארף אל-עארף, תרגום: מ. קפליוק,תולדות באר שבע ושבטיה, הוצאת אריאל, (מחודש 2000) ההוצאה המקורית תרצ"ז 1937 \1934. עמ' 205–206, 27–28
- ^ דוד קושניר, "העיתון העות'מאני 'מצוור צ'ול' בבאר שבע בשלהי מלחמת העולם הראשונה", קתדרה 132, יוני 2009, עמ' 134
- ^ המושלים שכיהנו לאחר עצאף ביי לפי עארף אל עארף היו לפי סדר כהונתם: מחמוד נזים בק, ערפאן בק אלג'אבי, כמאל אלבודיירי, חסאן אלדין בק וצאדק בק אלמוגרבי. עארף אל עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, עמ' 206
- ^ בן אריה וספיר, ספר באר שבע, עמ' 64.
- ^ בן אריה וספיר, ספר באר שבע, עמ' 64–66
- ^ לדיון מורחב אודות המבנה העירוני של באר שבע כאמצעי שליטה ראו: לוז, באר שבע: מטרופולין בהתהוות: קובץ מאמרים, עמ' 177–192; הילה טל, תכנונה והתפתחותה של באר-שבע בשנים 1900–1965 :חבור בגאוגרפיה היסטורית, באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב ע"ש דוד טוביהו, תשל"ח. עמ' 20–21
- ^ אל עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, עמ' 207
- ^ טל, תכנונה והתפתחותה של באר שבע בשנים 1900-1965, עמ' 18–24
- ^ טל, תכנונה והתפתחותה של באר שבע בשנים 1900-1965, עמ' 27–28
- ^ איתן כהן, באר שבע - העיר הרביעית, ירושלים: כרמל, 2006. עמ' 47
- ^ אל עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, עמ' 17
- ^ אל עארף, תולדות באר שבע ושבטיה,עמ' 20
- ^ אל עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, עמ' 22
- ^ דוד קושניר, "קדס-שריף/ אלקדס א-שריף": העיתון הרשמי של מחוז ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית", קתדרה 129 (תשרי תשס"ט), עמ' 67–84
- ^ קושניר, ""העיתון העות'מאני 'מצוור צ'ול' בבאר שבע בשלהי מלחמת העולם הראשונה", עמ' 132
- ^ קושניר, ""העיתון העות'מאני 'מצוור צ'ול' בבאר שבע בשלהי מלחמת העולם הראשונה", עמ' 139
- ^ קושניר, ""העיתון העות'מאני 'מצוור צ'ול' בבאר שבע בשלהי מלחמת העולם הראשונה", עמ' 146–148
- ^ ציטוטים מתוך העיתון המובאים מגיליונות שונים (שפורסמו במהלך 1916–1917) כפי שהם מובאים אצל: קושניר, ""העיתון העות'מאני 'מצוור צ'ול' בבאר שבע בשלהי מלחמת העולם הראשונה", עמ ' 145–146
- ^ טל ,תכנונה והתפתחותה של באר שבע בשנים 1900-1965, עמ' 38
- ^ טל ,תכנונה והתפתחותה של באר שבע בשנים 1900-1965, עמ' 39–40
- ^ בן אריה וספיר, ספר באר שבע, עמ' 63–64
- ^ אילן גל-פאר ,"לתולדות הקהילה היהודית בבאר שבע עד 1948", באר שבע ואתריה, עמ' 163–166
- ^ קרסל ובן דוד, "השוק הבדווי – אבן הפינה לייסוד באר שבע", עמ' 65
- ^ 1 2 בן אריה וספיר, ספר באר שבע, עמ' 62–63