בג"ץ חברת סטיישן פילם בע"מ נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות
| בג"ץ חברת סטיישן פילם בע"מ נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות | ||
|---|---|---|
 |
||
| ההחלטה ניתנה ב-1997 | ||
|
||
| החלטת בית המשפט העליון: | ||
| על המועצה לביקורת סרטים להתיר את הקרנת הסרט "אימפריית החושים" בבתי הקולנוע בישראל, ללא השמטת קטעים ותוך הגבלת גיל הצפייה | ||
| המותב: | ||
|
||
| דעות בפסק הדין: | ||
|
בג"ץ 4804/94, חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת[1], הידוע באופן בלתי-רשמי גם בתור בג"ץ אימפריית החושים, הוא פסק דין שניתן בישראל בשנת 1997, והפך לאבן דרך בעניין חופש הביטוי במדינת ישראל. בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, קבע כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד במדינת ישראל, זכות שנובעת מהיותה מדינה דמוקרטית שוחרת חופש. בית המשפט קבע כי חופש הביטוי משתרע גם על הביטוי הקולנועי, בין אם הוא מסחרי ובין אם לאו, וכי גם הביטוי הפורנוגרפי חוסה בצלו של חופש הביטוי.
בית המשפט דן בהקרנת הסרט "אימפריית החושים", שהוא אמנם סרט בעל אופי פורנוגרפי, אולם בעיקרו בעל ערך אמנותי. עוד נקבע שאין לבחון את הקטעים הפורנוגרפיים במנותק מהסרט כולו, אלא כמכלול שלם של יצירה.
לפיכך קבע בג"ץ שעל המועצה לביקורת סרטים להתיר את הקרנת הסרט בבתי הקולנוע בישראל, ללא השמטת קטעים (למעט שני קטעים שהוסכם להשמיטם) ותוך הגבלת הצפייה בו לגילאי 18 ומעלה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
כל סרט המוצג במדינת ישראל, צריך לקבל קודם להצגתו את אישורה של המועצה לביקורת סרטים (המכונה "הצנזורה"). כשהתבקשה המועצה להעניק היתר להקרנת הסרט "אימפריית החושים" בישראל, היא התנתה זאת בכך שיושמטו מהסרט (אשר יוקרן בפני בגירים בלבד) מספר קטעים, שהמועצה קבעה שהם בעלי אופי פורנוגרפי, וקיימת ודאות קרובה כי יפגעו פגיעה קשה, רצינית וחמורה ברגשות הציבור ובמוסר החברתי.
מפיצי הסרט טענו שהסרט כולו הוא בעל ערך אמנותי, ועל כן אין להשמיט ממנו דבר.
[עריכה] תיאור הסרט
 |
ערך מורחב – אימפריית החושים |
"אימפריית החושים" (בצרפתית: L'empire des sens) הוא סרט קולנוע שצולם בהפקה יפנית-צרפתית. הסרט בוים על ידי הבמאי היפני נגיסה אושימה, ודן ביחסי האהבה (ובעיקר התשוקה) בין נערה בשם סאדא ומאהבה/אדונה קיצ'י סאן. מערכת היחסים בין השניים היא מערכת יחסים מינית בעיקרה. יחסי המין ביניהם מקוימים באינטנסיביות גדלה והולכת, תוך חיפוש אחר אתגרי סיפוק התאווה. בסופו של הסרט, במסגרת קיום יחסי המין, סאדא חונקת את מאהבה וכורתת בסכין את איבר מינו.
[עריכה] החלטת הצנזורה
מפיצי הסרט "אימפריית החושים", חברת סטיישן פילם בע"מ, פנו לצנזורה בבקשה לאשר את הקרנתו של הסרט. בקשות אלה הוגשו לצנזורה בעבר על ידי מפיצים אחרים, אולם זו דחתה את הבקשות. המועצה צפתה בסרט (בישיבתה ביום 18 באפריל 1994) והחליטה (פה אחד) שלא לתת את ההיתר המבוקש ונימקה: "הסרט עובר את גבולות הטעם הטוב בגודש הפורנוגרפיה, וכולל קטעים שיש בהם כדי לעורר רגשות זוועה".
בעקבות פנייה נוספת נערך דיון נוסף ב-11 ביולי 1994. במסגרת דיון זה התגלו חילוקי דעות בין חברי הצנזורה. חלק מחברי הצנזורה התייחסו לרמתם האמנותית הגבוהה של הסרט והבמאי, ועל הפרסים הרבים שבהם זכה הסרט בפסטיבלים שונים. לבסוף הוחלט שלא להתיר את הקרנתו. דיון נוסף נערך ב-8 באוגוסט 1994, וגם בו הוחלט שלא להתיר את ההקרנה בשל "ריבוי סצינות המשגלים עם חשיפת אברי המין, חדירה, התעללות מינית שבה מעורבים ילדים וכדומה". יושב ראש הצנזורה ציין, במכתב למפיצים, כי: "ייתכן, והמועצה הייתה מוצאת דרך לאשר את הסרט אם היית מוציא מתוכו, לפי הערכתי, כשמונה קטעים".
המפיצים עתרו לבית המשפט העליון בעקבות החלטת הצנזורה. ב-11 בספטמבר 1994 התכנסה המועצה לדון בסרט פעם נוספת, והחליטה ברוב דעות לאשר את הקרנת הסרט לצופים מעל גיל שמונה-עשרה, בתנאי שיושמטו מהסרט תשעה קטעים, שאורך הזמן הכולל שלהם הוא מספר דקות.
[עריכה] טענות המפיצים
המפיצים פנו לבית המשפט העליון בטענה שהצנזורה "החילה מבחן הבודק השפעת הקרנתם של קטעים מסוימים במנותק מהשתלבותם בסרט כולו". המפיצים היו סבורים כי "על פי המבחן הראוי, אין לומר כי בהקרנת הסרט בשלמותו יש משום פגיעה קשה, רצינית וחמורה במוסר החברתי. שכן, על פי מבחן זה הסרט אינו פורנוגרפי. טמון בו ערך חברתי-אמנותי פודה השולל מהקטעים שבמחלוקת את אופיים הקשה. המסר, ההקשר, הערך האמנותי - הוא המבדיל בין סרט העוסק במין לבין סרט פורנוגרפי. ראיות לערכו האמנותי של הסרט "אימפריית החושים" נמצא, על פי הטענה, בהכרה הבינלאומית בו כאמנות (לרבות פרסים בהם זכה) ובחוות דעת מבקרי קולנוע ומרצים שצורפו לעתירה".
המפיצים ציינו כי הסרט הוקרן בפועל (ב-28 בפברואר 1995) בשידורי הטלוויזיה בכבלים, בערוץ התרבות האירופאי "Arte" (ערוץ הנצפה ברחבי הארץ), ולא הוכחה כל פגיעה בציבור כתוצאה מכך. הם הוסיפו כי הסרט מופלה לרעה למול סרטים אחרים הכוללים קטעי מין קשים, כדוגמת "הטנגו האחרון בפריז", "תפוז מכני", "שמש עולה" ו"קונן הברברי", שאושרו על ידי הצנזורה.
[עריכה] טענות הצנזורה
הצנזורה טענה כי החלטתה הייתה סבירה, מאחר שקיימת ודאות קרובה שחופש הביטוי במקרה זה יגרום לפגיעה קשה, רצינית וחמורה ברגשות הציבור ובמוסר החברתי.
שיקול נוסף שעמד בפני הצנזורה הוא כי חלק מהקטעים שנפסלו כוללים סצינות המשפילות ופוגעות פגיעה ודאית וקשה בכבוד האדם ובצלמו. לדבריהם, "הכוונה לסצינות שבהן נראים צילומי תקריב של כריתת אבר מינו של גבר או ביתוק אבר מינה של אישה. הוא הדין בסצינות שבהן נצפית התעללות מינית בקטינים או בקשישים."
הצנזורה שקלה את ערכו האמנותי של הסרט, תוך פנייה למומחים, ובפני הצנזורה הונחו חוות דעת סותרות באשר לסיווג הסרט כאמנות או כפורנוגרפיה.
[עריכה] החלטת בית המשפט העליון
[עריכה] חופש הביטוי ומגבלותיו
בית המשפט קבע בפסקי דין רבים כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד במדינת ישראל. חופש הביטוי תואר על ידי בית המשפט העליון כ"ציפור הנפש של הדמוקרטיה"[2], נקבע כי יש לו "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם"[3], וכי חופש הביטוי מהווה "זכות-על"[4] או זכות "עילאית".[5]. כן נקבע שחופש הביטוי הוא "חלק בלתי נפרד מהאתוס המשפטי שלנו"[6].
חופש הביטוי אינו מעוגן בחקיקה, ומקורו בהלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, אולם הוא זכות מ"זכויות היסוד 'שאינן כתובות עלי ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינה כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש"[7].
בית המשפט קבע כי:
 |
חופש הביטוי - כחופשים אחרים מהם נהנה הפרט במדינה דמוקרטית - אינו "מוחלט". אנו מכירים באפשרות ואף בצורך להגביל את חופש הביטוי כדי להגשים ערכים אחרים (של הפרט ושל הכלל) אשר המבנה החברתי הדמוקרטי מבקש להגשימם. ההגבלות על חופש הביטוי לובשות צורות שונות. יש וההגבלה מונעת את הביטוי מראש. יש והיא מענישה בגין ביטוי לאחר שפורסם. יש והיא מטילה משטר של רישוי. ההגבלה החריפה ביותר על חופש הביטוי היא כמובן זו המגבילה אותו מראש. |
 |
| – מתוך פסק הדין | ||
[עריכה] הגבלתו של הביטוי הפורנוגרפי
ההגנה על חופש הביטוי משתרעת גם על הביטוי הקולנועי, בין אם הוא בעל אופי מסחרי ובין אם לאו. בפסק הדין נכתב:
|
כמו ספר ותמונה, גם סרט מעביר מסר אידאי. הוא מקור למידע ולשעשוע. הוא מהווה חלק מחופש הביטוי. חופש הביטוי משתרע על הביטוי הקולנועי אשר תוכנו הוא פורנוגרפי. אכן, ביטוי שיש בו חומר תועבה או חומר פורנוגרפי - ואינני מבחין בין השניים [...] - "מכוסה" על ידי חופש הביטוי [...] הביטוי הפורנוגרפי הוא בבחינת פעילות המבקשת להעביר מובן או מסר, ועל כן הוא נכלל בגדר "ביטוי". אכן, התיאור של האקט המיני - יהא תוכנו אשר יהא ותהא פגיעתו אשר תהא - הוא ביטוי המכוסה על ידי חופש הביטוי [...] אף שהביטוי הפורנוגרפי "מכוסה" על ידי חופש הביטוי, הרי ככל ביטוי אחר, גם הוא ניתן להגבלה. כל חברה זכאית להגן על עצמה מפני ביטויי התועבה. על כן רשאית כל חברה, הרגישה לזכויות אדם בכלל ולזכות בדבר חופש הביטוי בפרט, להטיל מגבלות על חופש הביטוי בכל הנוגע לביטויי התועבה. מגבלות אלה צריכות להיות לתכלית ראויה. פגיעתן בביטוי לא צריכה להיות מעבר למידה הדרושה. עמדנו על כך כי ניתן להגביל את הביטוי הפורנוגרפי אם קיימת ודאות קרובה לכך שהביטוי הפורנוגרפי פוגע פגיעה קשה, רצינית וחמורה בשלום הציבור[8]. פגיעה ברגשות יכולה להצדיק הגבלה של חופש הביטוי, אם היא מעל לסטנדרט הסובלנות החברתית ויש בה כדי לזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית [...] פגיעה כזו יכולה להצדיק הגבלה של הביטוי הפורנוגרפי עד כמה שיש בביטוי זה כדי להשפיל את האשה ולדמותה ל"שפחת מין", דבר הפוגע - במישרין ובעקיפין - במעמד השיוויוני של האשה בחברה שלנו ומעודד אלימות בכלל ואלימות כלפי נשים. |
|
| – מתוך פסק הדין | ||
[עריכה] ההבדל בין פורנוגרפיה ואמנות
על מנת להכריע בשאלת חופש הביטוי של הסרט, נאלץ בית המשפט לדון בשאלה "מהי פורנוגרפיה":
|
ידועה תשובתו של השופט סטיוארט (Stewart) כי אינו מצליח להגדיר תועבה מהי, אך (אמר): "I know it when I see it".[9] |
|
| – מתוך פסק הדין | ||
המבחן בו השתמש בית המשפט העליון תואם את הגישה המודרנית, המגדירה פורנוגרפיה כפרסום שלפי אמות המידה הציבוריות המקובלות על בני זמננו, נושאו הדומיננטי של החומר בכללותו מעורר תאוות בשרים טמאה.[10]
[עריכה] מבחן "היצירה בכללותה"
מבחן "היצירה בכללותה" הוא הכלל המחייב את בתי המשפט בישראל. על פי מבחן זה יש לבחון את היצירה כמכלול. לדברי מישאל חשין:
|
אותה תיבה עצמה, תיבה או צירוף תיבות, אפשר שלא יזכו להגנה בהקשר אחד - למשל, אם יעמדו לעצמם - אך יזכו להגנה בת-עוצמה אם יבואו בהקשר אחר, למשל, בטקסט ספרותי |
|
| – השופט מישאל חשין בבג"ץ 606/93. | ||
בהתאם קבע בית המשפט העליון כי:
|
קטעים, אשר כשלעצמם ובבידודם עלולים להיתפס כפורנוגרפיים, מאבדים את אופיים זה אם הם משולבים וכרוכים ביצירה אמנותית או ביצירה בעלת ערך חברתי אחר |
|
| – מתוך פסק הדין | ||
[עריכה] האם לסרט "אימפריית החושים" ישנו ערך אמנותי?
השופט אהרון ברק, שכתב את דעת הרוב בפסק הדין קובע כי:
|
היה על המועצה לקבוע כי יש לסרט ערך אמנותי רציני השולל סיווגו כסרט פורנוגרפי... אין מנוס מביטול החלטת המועצה. אכן, אם הסרט שלפנינו היה חומר תועבה, לא היה מקום להתערב בהחלטת המועצה. דא עקא, כי על פי התשתית העובדתית אשר הונחה בפני המועצה, הסרט בכללותו אינו פורנוגרפי, חרף הקטעים שבו, אשר אילו עמדו בבדידותם - ולא כחלק מהיצירה בכללותה - ניתן היה לראותם כפורנוגרפיים. על פי אמות המידה הראויות, היה עליה לקבוע כי לאור חילוקי הדעות בדבר ערכה האמנותי של היצירה, יש לסווגה לעניין דיוני המועצה כבעלת ערך אמנותי; היה עליה לקבוע כי על בסיס מבחן היצירה בכללותה, אין מקום להשמיט קטעים, אשר אילו עמדו בבדידותם ניתן היה להשמיטם כבעלי אופי פורנוגרפי. החלטתה של המועצה חורגת ממיתחם הסבירות, ועל כן דינה להתבטל. |
|
| – פסקאות 19, 21 של פסק הדין | ||
השופט אליהו מצא הסכים עם פסק דינו של השופט ברק.
[עריכה] דעת המיעוט של השופט מישאל חשין
השופט חשין הכיר במעמדו של חופש הביטוי במדינת ישראל, אולם ציין כי:
|
בצאתו אל-החיים פוגש חופש-הביטוי באינטרסים נוגדים המבקשים להעלימו או, למיצער, להמעיט בערכו ובממדיו. אינטרסים אלה נקבצים ובאים ממחוזות שונים וחוסים הם תחת חופות הקרויות "סדר ציבורי", "שלום הציבור", "ריגשות הציבור" ועוד כיוצא באלה ביטויים כדמותם. |
|
| – פסקה 5 לדעת המיעוט | ||
חשין קבע כי:
|
אין חילוקי-דעות - ולא יכולים שיהיו חילוקי-דעות - על תוכנו של הסרט ועל האירועים המתוארים בו. המדובר הוא במסכת יחסים נמשכת בין גיבור הסרט - גבר יפני - לבין נערה העובדת במשק-ביתו, והסובלת כנראה (לפי דבריה) ממיניות-יתר. הסרט רובו ככולו עניינו הוא ביחסי-מין בין הגבר לבין הנערה, בין הגבר לבין אשתו ובין הגבר לבין נשים אחרות אף-הן. יחסי-המין בין הגבר לבין הנערה גוברים והולכים כל העת - בוואריאציות מוואריאציות שונות - והם מרכז הוויתם של הגיבורים והוויית הסרט עצמו. הגבר והנערה שוקעים באובססיה של יחסי-מין, ומעשה-אישות אחד רודף את רעהו כמעט למתחילת הסרט ועד לסופו. ניתן לומר - שלא על דרך ההפלגה - כי המכחול בא בשפופרת ועד שהוא יוצא ממנה והנה הוא שוב כמכחול בשפופרת. אכן, חוץ ממילות קישור קצרות בין השחקנים - זעיר-שם זעיר-שם - שקועים אנו עד צוואר במעשי-האישות של הגבר עם הנערה הגיבורה ובמיעוטם עם נשים אחרות. הסרט עמוס עד לשפתו באירועי-מין למיניהם, ומחזות-מין רודפים האחד את רעהו. במהלך הסרט משולבים קטעי מין ואלימות רבים, ובהם: מעשי-אישות ברורים, התעללות באברי-מין של זקן ושל ילד, אינוסה של אשה, אינוסה של נערה במכשיר מעץ, חניקת הגבר בידי הנערה (להגברת ההנאה), חניקת הגבר עד למותו וחיתוך אבר-מינו. אברי-המין של השחקנים מגלים עצמם בבירור לעין הצופה, בין בעיצומם של מעשי-האישות בין אחרת. |
|
| – פסקה 7 של דעת המיעוט | ||
השופט חשין מצא כי החלטת הצנזורה להשמיט מן הסרט סצנות מסוימות הייתה ראויה. בייחוד משמדובר בסצנות (במילותיו שלו, כשהוא מצטט את החלטת המועצה):
א. משגל שבו רואים בעליל את חדירת אבר המין הזכרי לאשה.
ב. התעללות של ילדים באבר מינו של זקן (הקטע מופיע בתחילת הסרט).
ג. אוננות של זקן מול אישה ערומה, תוך הצגת האוננות בבירור.
ד. ביצוע מין אוראלי בגיבור על ידי הגבורה, עד שפיכת הזרע.
ה. התעללות מינית בילד (קטע של כשתי שניות בסוף הגלגל הראשון, בו צובטת אשה אבר מינו של ילד).
ו. אונס לסבי של נערה על ידי מספר נשים בעזרת ציפור מעץ.
ז. אורגיה של גיבורי הסרט שבמהלכה מצולמים בקלוז-אפ איברי מין חשופים.
ח. משגל בישיבה שבמהלכו נחנק גיבור הסרט על ידי הגיבורה.
ט. חיתוך איבר המין של הגיבור המת והחזקתו על ידי הגיבורה.
על אף מבחן "היצירה כמכלול", קבע חשין כי יש שקטעים פורנוגרפיים הם כה חזקים ומרשימים, עד שעומדים הם לעצמם וראויים הם שהמועצה תיתן דעתה עליהם במיוחד, ועל כן יש להשאיר את החלטת הצנזורה על כנה ולהוריד סצנות אלה מן הסרט.
חשין סבור כי בהיותם של הקטעים בעלי אופי פורנוגרפי, ראויים היו אותם קטעים כי יקוצצו מן הסרט, והחלטת המועצה לקצצם הייתה, אם כן, החלטה שנעשתה כדין ובמסגרת סמכויותיה.
[עריכה] גישת "היצירה כמכלול" על פי עמדת חשין
חשין התייחס לעמדתו של ברק המסתמכת על מבחן "היצירה בכללותה" ועל מבחן "ערכה האמנותי" של היצירה. חשין הסכים עם ברק כי מבחן זה מהווה הלכה בישראל, ומסביר שעל פי מבחן זה:
|
בבדיקתה של יצירה המשלבת בתוכה קטעים שניתן לתארם כקטעים "פורנוגרפיים" (או "תועבה"), אל לנו לגזור אותם קטעי פורנוגרפיה-כל אחד מהם וכולם יחד-כמו היו לעצמם, כמו חיים הם בנפרד מכלל היצירה. לו עשינו כן, שומה היה עלינו לגזור את דינה של היצירה כולה להיותה יצירה פורנוגרפית, משל טרפה הנקלעת אל קדרה המכילה אוכל כשר והמטריפה את הקדרה כולה. |
|
| – פסקה 20 לפסק דינו של חשין | ||
על פי מבחן "היצירה בכללותה" יש לראות את כולה כיצירה אחת "כפי שיצאה מבית היוצר", ויש לבדוק את השתלבותם של כל הקטעים הבעייתיים יחד, ואת השתלבותו של כל קטע וקטע נגוע-פורנוגרפיה בנפרד, בכלל היצירה שאינה נגועה. למבחן זה ישנם שני חלקים. ראשית:
|
נבחן את היצירה מ"מעוף הנץ", וכמעשהו של מחבר היצירה נבחן את הקטעים הנגועים בהיותם משובצים בכלל היצירה, להיות הכול מעשה פסיפס אחד. היצירה האמנותית היא אחת-מעשה מיקשה-אין היא ניתנת להפרדה לחלקים, וחלילה לנו מגזור את החלקים הנגועים לבחינתם באורח עצמאי. עד כאן-חלקו הפורמאלי של המבחן, והוא היבט "היצירה בכללותה": שומה עלינו לקבל את היצירה כמות שהיא-כפי שראתה אור עולם-ורק כך נשפוט אותה. |
|
| – פסקה 20 לפסק הדין של חשין | ||
בחלקו השני של המבחן, והוא העיקר לדידו של חשין (בניגוד לעמדת ברק, המכיל רק את המבחן הראשון), רואים האם בכלל ניתן לומר כי מדובר ביצירת אמנות לה ערך אמנותי מעבר לאותם קטעים נגועי פורנוגרפיה. חשין דרש שאותם קטעים נגועים יהיו נדרשים מתוך המסכת הכוללת של היצירה, ויהיה עליהם להיבלע ביצירה בכללותה. רק בהתקיים תנאים אלה, ואם עדיין תימצא היצירה בעלת ערך אמנותי (או כל ערך חברתי אחר): "הטפל ייבלע בעיקר והיפה יכפר על המכוער. ואילו אם יימצא לנו כי היצירה לא נבראה אלא לכבודם של הקטעים הנגועים, כי אז נאמר שהיצירה לא עברה את מבחן "הערך האמנותי".[11]
חשין קבע, שרק בהתקיים המבחן השני ניתן יהיה לומר שערכה האמנותי של היצירה גאל אותה מהגדרתה כפורנוגרפיה, או, כלשון השופט לנדוי בפרשת עומר[12]: "במקרה כזה נגיד, בלשון בית המשפט העליון הפדרלי בארצות-הברית [...] שיש לספר 'ערך חברתי פודה' (redeeming social value), בחינת גאולת הגועל מגועלו".[13]
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תוכנו של פסק הדין
- טל לוי, לין, 9..1.1997/מותר להקרין את הסרט "אימפריית החושים", באתר הארץ
[עריכה] הערות שוליים
- ^ פ"ד נ(5), 661.
- ^ השופט אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב (2) 427, בעמ' 435
- ^ בג"ץ 153/83, לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח (2) 393 בעמ' 398
- ^ השופט שמגר בע"א 723/74, הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281 בעמ' 295.
- ^ השופט אגרנט בבג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז' 871 בעמ' 878.
- ^ ע"א 105/92, ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עירית נצרת עילית, פ"ד מז (5) 189, בעמ' 201.
- ^ השופט לנדוי בבג"ץ 243/62, אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' גרי, פ"ד טז 2415 ,2407.
- ^ ראה בג"ץ 243/81 חברת יקי יושע בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד לה(3) 421; בג"ץ 14/86 הנ"ל; בג"ץ 806/88 הנ"ל
- ^ בתרגום לעברית: "אני מזהה אותה כשאני נתקל בה". מקור: Ohio,Jacobellis v. State of ,1683 (1964)84 S.Ct. 1676
- ^ על פי פסק דין Roth v .1304 (1957)United States, 77 S.Ct בו נאמר:
"Whether to the average person, applying contemporary community standards, the dominant theme of the material taken as a whole appeals to prurient interest" (at p. 1311).
- ^ פסקה 21 לפסק דינו של חשין
- ^ ע"פ 495/69 עומר נ' מדינת ישראל, פ"ד כד (1) 408, עמ' 412.
- ^ עומר נ' מדינת ישראל
