בג"ץ קול העם
בג"ץ קול העם הוא כינוי לפסק דין משנת 1953 (השם המלא: "בג"ץ 73/53, חברת קול העם נ. שר הפנים פ"ד ז (2), 871") של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שנכתב על ידי השופט שמעון אגרנט. פסק דין זה מהווה בסיס למשפט החוקתי הישראלי, פסק דין ראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור. זהו המסמך הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל אשר מכריז כי ישראל היא מדינה דמוקרטית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה שלפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון "קול העם", שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובעיתון אל-איתיחאד. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי".[1] שר הפנים, ישראל רוקח, החליט לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיחאד" ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי.
[עריכה] פסק הדין
השופט שמעון אגרנט קיבל את עתירת העיתון בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק דין ארוך ומנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הנוסח המלא של פסק הדין
- אין לו מנדט, אורן פריסקו, 20.7.09, אתר העין השביעית.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ משה נגבי, חופש העיתונות בישראל: ערכים בראי המשפט, (ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995), עמ' 8
