בג"ץ קול העם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המאמר שהוביל לצו הסגירה נגד "קול העם"

בג"ץ קול העם הוא כינוי לפסק דין משנת 1953 (השם המלא: "בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז (2), 871") של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שנכתב על ידי השופט שמעון אגרנט. פסק דין זה מהווה בסיס למשפט החוקתי הישראלי, פסק דין ראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור. זהו המסמך הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל אשר מכריז כי ישראל היא מדינה דמוקרטית.


רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה שלפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון "קול העם", שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובעיתון אל-איתיחאד. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מצטטרפת ל"מחנה מציתי המלחמה" ו"מספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים, ישראל רוקח, החליט לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיחאד" ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט שמעון אגרנט קיבל את עתירת העיתון בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק דין מנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה נגבי, חופש העיתונות בישראל: ערכים בראי המשפט, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995