בגני נטעתיך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בגני נטעתיך
מאת רחל

בְּגַנִּי נְטַעְתִּיךָ,
בְּגַנִּי הַמֻּצְנָע – בְּלִבִּי.
הִשְׂתָּרְגוּ פֹּארוֹתֶיךָ
וְעָמְקוּ שָׁרָשֶׁיךָ בִּי.

וּמִשַּׁחַר עַד לַיְלָה
לֹא יִשְׁקֹט, לֹא יַרְגִּיעַ הַגָּן –
זֶה אַתָּה בּוֹ, אַתָּה בּוֹ
בְּאַלְפֵי צִפֳּרֶיךָ רָן.

המקור: פרויקט בן-יהודה
כתב היד של השיר. בתחתיתו כתבה רחל: "השלום לך?" (יועד לזלמן שזר)

בְּגַנִּי נְטַעְתִּיךָ הוא שיר אהבה מאת רחל המשוררת. נחתם ב-ב' באייר, תר"ץ 1930.[1]
השיר נכלל במסגרת תוכנית הלימודים, לבגרות חובה בספרות בבתי הספר התיכוניים בחינוך הממלכתי בישראל. עקב עיבודי הלחנה רבים שעבר השיר, הוא הפך לאחד השירים הפופולריים של רחל בארץ.

על השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכותרת השיר: "בגני נטעתיך", מכריזה המשוררת על גן שהוא שלה, ובו נטעה את אהובה. השיר הקצר המחורז כולל שני בתים ומילותיו מדודות. זהו אחד משירי האהבה המאושרים של רחל, שבו היא כאילו חוגגת את אהבתה ואת שירתה, בניגוד לשירי אהבה אחרים, שבהם היא דואבת את אהבתה הנסתרת.[2][3]

בבית הראשון פונה הדוברת אל אהובה, שאין היא נוקבת בשמו או בזהותו, אך ניכר היטב שהוא מביא לה אושר גדול. אתה עץ שנטעתי בגני, מכריזה המשוררת ומוסיפה: בגני המוצנע - בלבי.

הדימוי של גוף האישה לגן אינו ייחודי לשירת רחל, והוא נמצא כבר בשירים קודמים, כמו "שיר השירים": "גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם".[4] או אצל ביאליק: "יֵשׁ לִי גָן וּבְאֵר יֵשׁ-לִי / וְעֲלֵי בְאֵרִי תָּלוּי דְּלִי; / מִדֵּי שַׁבָּת בָּא מַחֲמַדִּי, / מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִּי".[5] ההבדל הבולט בין דימוי הגן בשני המקורות לבין הדימוי שלו בשירה של רחל הוא בכך, שאצלם הגן הוא הגוף כולו המכיל, בדרך מטפורית, את חמודות האישה, ואילו בשיר "בגני נטעתיך" הגן הוא לבה של האישה. ראובן קריץ והלל ברזל נועצים בהבדל הזה את אופיו הייחודי, השונה, של הגן הצנוע, "המוצנע" כביכול של רחל, אך נושא עמו בכל הבית הראשון רמזים ארוטיים ברורים מצד אחד, וכמוסים מצד שני, שהיא מצליחה להבליע בבחירת המילים שלה.[6][7]

רחל משמיטה את כ' הדימוי ופונה ישירות אל אהובה כאל עץ שנטעה בלבה, שהוא גנה המוצנע, הן משום שאיש לא יודע מה בלבה, אך גם משום שייתכן ואהבתה היא סודית, כמוסה, אסורה אפילו. יחד עם זאת, ענפיו ושורשיו של האהוב השתרגו ועמקו בגן המוצנע הזה, שגם אם הוא מלכתחילה נמצא כביכול בלב, אין הקורא יכול להימנע מההרמזים המתחברים גם בקישורים אינטרטקסטואליים למקורות ההשפעה דלעיל. זהו שיר על כוחו החזק של האהוב ששולט במשוררת המאוהבת, טוען הלל ברזל. הגן מסמל את חמודות האישה, וגם בבית השני היא מדגישה פעמיים: "זה אתה בו".[7]

ראובן קריץ, לעומתו, טוען, שהבית השני של השיר משתדל להחזיר את הקורא אל הקטע הרגשי, אל הרומנטיקה. לבה של האוהבת שמח יום וליל באלפי ציפוריו של האהוב. רחל, לדעתו, מדגישה כאן את קשר האהבה, גם אם הקורא לא יכול למחוק את הרמזים הארוטיים הברורים שבבית הראשון. הלב, אם כן, דומה לגן והאהוב לעץ, שנטוע בגן לבה של האוהבת וממלא אותה אושר. קריץ מוסיף לדימויי הבית השני יסוד ארספואטי - רחל משוררת בשמחה ובאהבה בזכות "ציפורי" האהוב, בזכותה של האהבה.[2]

בן עמי פיינגולד מצביע על סדר המילים במשפט: "בגני נטעתיך, בגני המוצנע, בלבי". הכיוון הוא של זרימה מבחוץ פנימה; הפנמה. ייתכן בהחלט, משער פיינגולד, שיש כאן ביטוי של תהליך הדחקה; המשוררת מדברת אל משהו אישי מאוד, מוצנע, כמוס, ועל כן גם מופיעות כל המילים הללו בצורתם המגוונת, בשיר.[8]

שני בתי השיר הם מרובעים המורכבים משורות קצרות, ממוקדות המתחרזות בצורה חופשית: בבית הראשון: א, ב', א', ב', ואילו בבית השני: א', ב', ג', ב'. יופיו של השיר מתבטא בריכוז שבו, בתמצית ההבעה של המשוררת, אשר באמצעות מטפורות מתחום אחר, מדמה את אהבתה הכמוסה לגן, שעציו מלבלבים ומשתרגים בחלל ובאדמה, ואלפי ציפורים משוררים בין עפאיו. מבלי להזכיר רגש כלשהו, היא מצליחה לשדר היטב את עצמתה של האהבה ותחושות האושר שהיא מסבה לה.

בכתב היד של השיר ציינה רחל את התאריך: ב' באייר תר"ץ (1930), ובתחתיתו כתבה רחל: "השלום לך?" האספן שבדרון, שתרם את אוסף כתבי היד שלו לספרייה הלאומית, הוסיף מתחת לשאלה זו את המידע: "כסלו תרצ"ג, מתנת מר ז. רובשוב". ומכאן הסיקו שהשיר נכתב ונשלח אל זלמן שזר פחות משנה טרם מותה של רחל.[9]

לחן וביצועים לשיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בגני נטעתיך"
"בְּגַנִּי נְטַעְתִּיךָ"
רחל המשוררת
רחל המשוררת
שיר
יצא לאור 1930 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה זמר עברי, שיר אהבה
שפה עברית
כתיבה רחל המשוררת
לחן דוד זהבי
נעמי שמר (שנות השישים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

השיר זכה לתשומת לבם של לפחות כשמונה מלחינים ישראלים, וללחניהם ביצועים רבים. בין המלחינים: אברהם שבדרון,[10] ציונה לוי-לירון,[11] מוני אמריליו,[12] ליבו לוין,[13] יהודה אנגל ,[14] משה דפנא[15] ויוסף טל.[16] לחנה של נעמי שמר חובר בשנת 1966,[17] והושר על ידי הזמרות דורית ראובני, חיה קורן,[18] שולי נתן,[19] להקת השירושלמים,[20] שוש רותם,[21] ולהקת האחיות שמר.[22]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט בגני נטעתיך, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ ראו: כתב יד בגני נטעתיך, ארכיון רחל בלובשטיין, באתר הספרייה הלאומית.
    2. ^ 1 2 ראובן קריץ, שירי רחל, שירת רחל, רחל, ספרי פורה, 2003, עמ' 388
    3. ^ ראו למשל השירים: "אשתו", "במו ידי", "אני ואתה", "זמר נוגה" ועוד.
    4. ^ מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק י"ב
    5. ^ חיים נחמן ביאליק, יש לי גן, פרויקט בן-יהודה
    6. ^ ראובן קריץ, שירי רחל... ראו לעיל, עמ' 288 - 289
    7. ^ 1 2 הלל ברזל, שירת ארץ-ישראל - רומנטיקה, אידאולוגיה, מיתולוגיה: רחל בלובשטיין סלע, אלכסנדר פן, אביגדור המאירי, יונתן רטוש, ספרית פועלים, 2006, עמ' 95, 117
    8. ^ בן עמי פיינגולד, ללמוד רחל, רמות, 1966, עמ' 228 - 237
    9. ^ הספרייה הלאומית, כתבי יד של שירים מאת רחל המשוררת, באתר הספרייה הלאומית ; וראו כאן בתמונה הממוסגרת: "כתב היד של השיר"
    10. ^ ראו: אברהם שבדרון, שמונה שירים עבריים, וינה, 1936, עמ' 8.
    11. ^ ראו: בגני נטעתיך, נגן לי ירדן, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976, עמ' 41, באתר הספרייה הלאומית.
    12. ^ בגני נטעתיך, באתר הספרייה הלאומית.
    13. ^ בגני נטעתיך, באתר הספרייה הלאומית.
    14. ^ בגני נטעתיך, באתר הספרייה הלאומית.
    15. ^ ראו: בגני נטעתיך, באתר הספרייה הלאומית.
    16. ^ ראו: בגני נטעתיך, בלחנו של יוסף טל ובשירתה של הילדה צדק, רשות השידור קול ישראל, באתר הספרייה הלאומית.
    17. ^ ראו: בגני נטעתיך, ארכיון נעמי שמר, סדרה A, באתר הספרייה הלאומית.
    18. ^ בגני נטעתיך, תקליטור לאור הזכרונות, באתר הספרייה הלאומית.
    19. ^ ראו: בגני נטעתיך, באתר הספרייה הלאומית.
    20. ^ ראו: בגני נטעתיך, עיבוד: אריה לבנון, באתר הספרייה הלאומית.
    21. ^ ראו: בגני נטעתיך, באתר הספרייה הלאומית.
    22. ^ ראו: בגני נטעתיך, עיבוד: צבי קרן, רשות השידור קול ישראל, באתר הספרייה הלאומית.