בדיקת חמץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בדיקת חמץ

בדיקת חמץ היא המצווה לחפש את החמץ בערב חג הפסח כדי לבערו מהבית, כפי שנאמר במשנה: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר." (מסכת פסחים, פרק א', משנה א' ).

בהלכה מקובל תהליך בן שלושה שלבים, שבאמצעותם מתמודדים עם החמץ לקראת חג הפסח: בדיקה, ביטול וביעור (השמדה).‏[1] לאחר טקס הבדיקה מבטלים את החמץ; כלומר, מכריזים על החמץ שלא נמצא בבדיקה שהרי הוא כ'עפרא דארעא' (עפר הארץ), ולמחרת מבערים את החמץ שנמצא בבדיקה. (מקובל לעשות זאת באמצעות מדורה, אך אפשר לבערו באופנים נוספים, כגון השלכה לים).

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדין התורה אסור שיהיה ברשות האדם חמץ בפסח, כפי שנאמר: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ'" (ספר שמות, פרק י"ג, ז'), ובפסוק נוסף: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם." (ספר שמות, פרק י"ב, י"ט). כמו כן התורה מצווה על האדם "להשבית" את החמץ שברשותו לפני הפסח: "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם." (ספר שמות, פרק י"ב, ט"ו) (ה"יום הראשון" הוא ערב הפסח, י"ד בניסן לפני הצהרים). למרות מצוות אלו, נאמר בתלמוד[2] שבדיקת חמץ אינה חובה מן התורה, שכן ניתן לקיים מצוות אלו באמצעות 'ביטול' (ביטול חמץ הוא הכרזה כי האדם רואה בחמץ שברשותו דבר בטל וחסר ערך, כעפר הארץ). רק כאשר לא נעשה נעשה 'ביטול', חובת הביעור הפיזי היא מן התורה, ואף מצוות הבדיקה היא מן התורה.

אך כמה ראשונים[3] מבהירים, שאף שניתן מדאורייתא לבער את החמץ על ידי ביטולו, תיקנו חכמים שיש לבער את החמץ אף באמצעות ביעורו הפיזי. שני טעמים נתנו לתקנה זו: האחת, שמא יהיו אנשים שביטול חמצם לא היה בלב שלם, ויעברו על איסור בל יראה ובל ימצא. השנית, שמא תוך כדי הפסח ימצא אדם חמץ ויאכלנו. ולמרות שברוב איסורי התורה לא מופיע שהאדם צריך לבערם מביתו שמא יבוא לאכלם, אך חמץ שונה משאר האיסורים בכך שהאדם רגיל לאוכלו כל השנה, ולכן גדל החשש שמא יבוא לאכלו.‏[4] על מנת לקיים מצווה דרבנן זו- חובה על האדם לבדוק את ביתו, כדי למצוא את כל החמץ המצוי ברשותו.
יש אף המדגישים כי עיקר כוונת התורה - בבדיקה ובביעור הממשי של החמץ, ולא בביטול.‏[5]

לעומת התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי סומך את מצוות בדיקת החמץ על פסוק מהתורה: "ושמרתם את המצות - אם אינו עניין לאכילת מצה תנהו עניין לביעור חמץ" (הירושלמי אף מסמיך את זמן הבדיקה למקרא).‏[6]

להלכה, חובה לנקוט בשתי הדרכים: ביעור (כולל בדיקה) וביטול.‏[7]

זמן המצוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, זמן המצווה הוא "אור לארבעה עשר" כלומר בליל י"ד ניסן, בתחילת הלילה. זמן זה נקבע כבר מהלילה, משום שבלילה אנשים מצויים בבתיהם, ואינם טרודים בעסקיהם, וכן משום שבלילה אור הנר מאיר בצורה טובה יותר את המקומות הנסתרים בבית, שבהם עשוי להימצא חמץ.

התלמוד קובע, שאין להתחיל ללמוד תורה בזמן זה, שמא ישקע האדם בלימודו, וישכח לבדוק את החמץ.‏[8] אם קיים שיעור שזמנו קבוע שמתחיל לפני זמן הבדיקה, אין נוהגים לבטלו, אלא מודיעים בתחילתו או בסופו שלא לשכוח לבדוק חמץ.

מטעם זה גם אין להתחיל לאכול סעודה או לעסוק במלאכה חצי שעה לפני זמן הבדיקה.

מי שלא בדק את החמץ מסיבה כלשהי בליל ארבעה עשר, חייב לבדוק משך היום שלמחרת. ואם לא בדק לפני הפסח יבדוק ויבער את החמץ בפסח, ואפילו אם עבר הפסח ולא בדק את החמץ, יבדוק לאחר הפסח, ויבער את החמץ שנמצא, אך כיון שבדיקה זו אינה נעשית אלא רק כדי לבער חמץ שעבר עליו הפסח, שאיסורו הוא רק מדרבנן – אין מברכים על בדיקה זו.

אם אדם יוצא מביתו לפני ליל בדיקת חמץ, מוטל עליו לבדוק את החמץ בלילה האחרון לפני יציאתו. חובה זו מותנית בכך שהאדם יוצא מביתו תוך שלושים הימים שלפני פסח (כלומר: מפורים ואילך), אך אם אדם יוצא מביתו לפני זמן זה, ואין בכוונתו לחזור לביתו לקראת הפסח או בפסח עצמו – די לו בביטול.

מקומות שצריכים בדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל מקום שאנשים רגילים להיכנס אליו עם חמץ צריך לבדקו. מקום שבעלי חיים האוכלים את החמץ נמצאים בו אין צורך לבדקו (כאשר לא ידוע בוודאות שהכניסו לשם חמץ), משום שסביר להניח שבעלי החיים אכלו את החמץ אם היה שם.

חובת הבדיקה אינה רק בבית הפרטי, אלא גם במקומות ציבוריים שמכניסים בהם חמץ, כגון חדרי מדרגות, בתי כנסת, משרדים, חנויות ומבני ציבור.

בזמננו "מקומות שצריכים בדיקה" באופן מיוחד (מלבד מטבח וחדר אוכל) הם תיקים וכיסי בגדים ומעילים ואף מכוניות פרטיות. בבית בו מצויים ילדים קטנים – כמעט כל מקום בבית, אליו הם מסוגלים להגיע, נחשב כ"מקום שמכניסים בו חמץ".

יש הסוברים שיש לבדוק מחמץ גם ספרים שמשתמשים בהם בשעת הארוחה, כגון זמירות לשבת, ברכונים וספרים הנלמדים בסעודה.

הרמ"א קובע כי יש לנקות את הבית בי"ג בניסן, לפני הבדיקה, כדי להקל על ביצוע הבדיקה (ייתכן שהלכה זו היא העומדת ביסוד המנהג לערוך ניקוי יסודי לפני פסח).‏[9] ניקוי זה אינו פוטר את האדם מחובת בדיקת חמץ, אך לפי הרבה פוסקים מי שעשה ניקוי יסודי של הבית - כפי שרבים עושים כיום בתקופה שלפני פסח – אינו חייב לבדוק בדיקה יסודית, והוא יכול להסתפק בבדיקה שטחית יותר, ולדלג על מקומות שידוע לו שנבדקו כבר במהלך הניקוי.

לאור הנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדיקה צריכה להיעשות לאור הנר, משום שבאמצעותו ניתן לראות היטב 'בחורים ובסדקים'.‏[10] בנוסף דרשו חכמים מן הפסוקים שחיפוש טוב נעשה באמצעות נר, ככתוב: "אחפש את ירושלים בנרות." (ספר צפניה, פרק א', י"ב)

גם מי שבודק ביום - כגון ששכח לבדוק בלילה - לא בודק לאור השמש, מכיוון שאורה אינו מגיע למקומות המוסתרים. עם זאת, ניתן לבדוק לאור החמה במקומות לא מקורים או בעלי שלושה קירות, או ישירות מול החלון, כיון ששם אור השמש חזק דיו. למרות ההלכה שיש לבדוק את החמץ לאור הנר, קבעו הפוסקים בזמננו שניתן בעת הצורך, לבדוק בפנס חשמלי. הלכה זו מיושמת בעיקר בבדיקת חמץ במקומות המועדים לדליקה, אך במקרה כזה צריך תחילה להדליק נר לברך על הבדיקה ולחפש מעט, ואחר כך להמשיך עם הפנס.‏[11]

ברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הבדיקה, שהיא תחילת המצווה, מברכים: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ. וכיוון שהברכה היא על הביעור – שנעשה בפועל ביום המחרת – ולא על הבדיקה, לא מברכים פעם נוספת בשעת הביעור.

נהוג שלא לדבר בין הברכה לבין תחילת הבדיקה על מנת להימנע מהסחות דעת.

מנהג רווח הוא להניח כמה חתיכות של חמץ‏[12] בכמה מקומות בבית. נהוג לומר שטעם הנחת הפתיתים הוא כדי שברכת הבודק לא תהיה ברכה לבטלה אם לא ימצא כלל חמץ. אך לדעת רוב הפוסקים גם אם לא מניחים חמץ ולא נמצא כלל חמץ בבדיקה - עדיין הברכה אינה לבטלה, כיון שהברכה היא על הבדיקה והחיפוש, ולא על המציאה. אלא טעם המנהג הוא כדי שישאר חמץ מאותם הפתיתים, ועל ידי כך לא ישכח לבטל את החמץ. ויש שאמרו כי בזכות החבאת הפתיתים לא יכשל הבודק בבדיקתו, ויבדוק כהוגן.‏[13]

לאחר הבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבדיקה יש לבטל את החמץ. הנוסח המקובל הוא בארמית, אך ניתן לומר את הביטול בכל שפה שהאדם מבין. נוסח הביטול הארמי הוא: "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְלָא חֲמִתֵּיהּ (או: דְּלָא חַזִיתֵיה) וּדְלָא בִיעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי [הֶפְקֵר] כְּעַפְרָא דְאַרְעָא". (בעברית: כל חמץ ושאור שישנו ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, ייבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ).

ונוהגים לבטל את החמץ פעם נוספת לאחר שריפת חמץ ולפני זמן איסור ההנאה מהחמץ בשעה חמישית לפי שעות זמניות (בערך בשעה 10:00 בבוקר ובשעון קיץ 11:00). נוסח הביעור ביום שונה מעט, והוא כוללני יותר: "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דַחֲמִתֵּיהּ וּדְלָא חֲמִתֵּיהּ (או: דַחֲזִתֵּיהּ וּדְלָא חֲזִתֵּיהּ), דְבִיעַרְתֵּיהּ וּדְלָא בִיעַרְתֵּיה, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי [הֶפְקֵר] כְּעַפְרָא דְאַרְעָא" (בעברית: כל חמץ ושאור שישנו ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, ייבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ). (לאחר זמן זה הביטול אינו מועיל כיוון שאין בעלות הלכתית על החמץ בשעה זו).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שלמה יוסף זווין, המועדים בהלכה, מכון התלמוד הישראלי, ירושלים תש"ם

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לכתחילה די בביטול או בביעור, אך חכמים תיקנו לבצע את שניהם, וראו להלן.
  2. ^ פסחים ד ב.
  3. ^ כגון רבנו נסים בפירושו על הרי"ף, בתחילת מסכת פסחים.
  4. ^ תוספות מסכת פסחים ב,א, דיבור המתחיל "אור".
  5. ^ רבנו מנחם המאירי פסחים ב,א.
  6. ^ ירושלמי, פסחים פ"א ה"א.
  7. ^ תלמוד בבלי מסכת פסחים ו,ב.
  8. ^ מסכת פסחים, דף ד', א'.
  9. ^ שולחן ערוך חלק אורח חיים, תל"ג, א'.
  10. ^ משנה מסכת פסחים א,א; תלמוד בבלי פסחים ח,א.
  11. ^ פסקי הרב מרדכי אליהו (סעיף טו) http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=746
  12. ^ המנהג, על פי האר"י, הוא להניח עשר חתיכות.
  13. ^ חק יעקב, תלב, יד

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.