בדיקת חמץ

בדיקת חמץ
(מקורות עיקריים)

משנה	מסכת פסחים, פרק א', משניות א'–ג'
תלמוד בבלי	מסכת פסחים, דף ב' - מסכת פסחים, דף י', עמוד ב'
משנה תורה	ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ב', הלכה ג' - הלכות חמץ ומצה, פרק ג', הלכה ז'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן תל"א - אורח חיים, סימן תל"ט

בדיקת חמץ היא הנוהג לחפש שאריות חמץ בערב פסח לשם קיום מצוות השבתת חמץ. חז"ל הורו שחובה לקיים את הבדיקה עם רדת הלילה שקודם לליל הסדר, לאור נר. לפני הבדיקה אומרים את ברכת המצוות וחותמים "על ביעור חמץ". יש הנוהגים להטמין בבית חבילות קטנות של חמץ עטופות היטב, ויש הנוהגים להשתמש בנוצה על מנת לוודא שלא נותר חמץ על משטחים.

בדיקת החמץ היא שלב אחד מבין שלושה שלבים הנהוגים כיום בהלכה על מנת להשבית את החמץ: בדיקה, ביעור (השמדה) וביטול. לאחר הבדיקה מבטלים את החמץ באמצעות הכרזה שכל חמץ שלא נמצא במהלך הבדיקה הרי הוא כעפר הארץ. למחרת מבערים את החמץ שנמצא בבדיקה ומבטלים שוב כל חמץ שעלול להיוותר בשוגג. מלבד שלוש פעולות אלה, רבים מבצעים פעולה נוספת כדי שלא יהיה חמץ בבעלותם בפסח, והיא מכירת חמץ.

מקור המצווה

ערך מורחב – השבתת חמץ

מדין התורה אסור שיהיה ברשות האדם חמץ בפסח, כפי שנאמר: ”מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ'” (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק ז'), ובפסוק נוסף: ”שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם.” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ט). כמו כן התורה מצווה על האדם "להשבית" את החמץ שברשותו לפני הפסח: ”אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם.” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ט"ו) (ה"יום הראשון" הוא ערב הפסח, י"ד בניסן לפני הצהרים).

כדי לבצע את ההשבתה, נאמר במשנה: ”אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר.” (מסכת פסחים, פרק א', משנה א'). אמנם בתלמוד נאמר שההשבתה אינה חייבת להיות על ידי השמדה ומספיק לבטל בלבד (ביטול חמץ הוא הכרזה כי האדם רואה בחמץ שברשותו דבר בטל וחסר ערך, כעפר הארץ).

כאשר לא נעשה 'ביטול', נחלקו הראשונים האם ישנה חובה מן התורה לבדוק את החמץ: יש מן הראשונים שסוברים שאז חובת הבדיקה היא מן התורה, ויש שסוברים שמן התורה אין חיוב בדיקה, מכיוון שמהתורה אינו עובר איסור אלא בחמץ שידוע לו על מקום המצאו, אך אין חיוב לחפש אחר החמץ.

כמה ראשונים מבהירים שאפילו שביער את החמץ על ידי ביטולו, תיקנו חכמים חובה לבדוק את החמץ. שלשה טעמים נתנו לתקנה זו: האחד, שמא יהיו אנשים שביטול חמצם לא היה בלב שלם, ויעברו על איסור בל יראה ובל ימצא. השני, שמא תוך כדי הפסח ימצא אדם חמץ ויאכלנו. ועל אף שברוב איסורי התורה לא מופיע שהאדם צריך לבערם מביתו שמא יבוא לאכלם, אך חמץ שונה משאר האיסורים בכך שהאדם רגיל לאוכלו כל השנה, ולכן גדל החשש שמא יבוא לאכלו, הטעם השלישי לבדיקה הוא כמין 'תזכורת' לבטל את החמץ. יש אף המדגישים כי עיקר כוונת התורה - בבדיקה ובביעור הממשי של החמץ, ולא בביטול.

התלמוד הירושלמי מסמיך את מצוות בדיקת החמץ על פסוק מהתורה: "ושמרתם את המצות - אם אינו עניין לאכילת מצה תנהו עניין לביעור חמץ" (הירושלמי אף מסמיך את זמן הבדיקה למקרא).

להלכה, חובה לנקוט בשתי הדרכים: ביעור (כולל בדיקה) וביטול.

זמן המצווה

כאמור, זמן המצווה הוא "אור לארבעה עשר" כלומר בליל י"ד בניסן, בתחילת הלילה. זמן זה נקבע כבר מהלילה, משום שבלילה אנשים מצויים בבתיהם, ואינם טרודים בעסקיהם, וכן משום שבלילה אור הנר מאיר בצורה טובה יותר את המקומות הנסתרים בבית, שבהם עשוי להימצא חמץ.

התלמוד קובע, שאין להתחיל ללמוד תורה בזמן זה, שמא ישקע האדם בלימודו, וישכח לבדוק את החמץ. אם קיים שיעור שזמנו קבוע שמתחיל לפני זמן הבדיקה, אין נוהגים לבטלו, אלא מודיעים בתחילתו או בסופו שלא לשכוח לבדוק חמץ.

מטעם זה גם אין להתחיל לאכול סעודה או לעסוק במלאכה חצי שעה לפני זמן הבדיקה.

מי שלא בדק את החמץ מסיבה כלשהי בליל ארבעה עשר, חייב לבדוק במשך היום שלמחרת. ואם לא בדק לפני הפסח יבדוק ויבער את החמץ בימי חג הפסח, ואפילו אם עבר הפסח ולא בדק את החמץ, יבדוק לאחר הפסח, ויבער את החמץ שנמצא, אך אין מברכים על בדיקה שנעשית לאחר חג הפסח, כיוון שהבדיקה נעשית רק כדי לבער חמץ שעבר עליו הפסח, שאיסורו הוא רק מדרבנן.

אם אדם יוצא מביתו לפני ליל בדיקת חמץ, מוטל עליו לבדוק את החמץ בלילה האחרון לפני יציאתו. חובה זו מותנית בכך שהאדם יוצא מביתו תוך שלושים הימים שלפני פסח (כלומר: מפורים ואילך), אך אם אדם יוצא מביתו לפני זמן זה, ואין בכוונתו לחזור לביתו לקראת הפסח או בפסח עצמו – די לו בביטול.

מקומות שצריכים בדיקה

ילדים משתתפים בבדיקת חמץ לקראת הפסח

כל מקום שאנשים רגילים להיכנס אליו עם חמץ צריך לבדקו. מקום שבעלי חיים האוכלים את החמץ נמצאים בו אין צורך לבדקו (כאשר לא ידוע בוודאות שהכניסו לשם חמץ), משום שסביר להניח שבעלי החיים אכלו את החמץ אם היה שם.

חובת הבדיקה אינה רק בבית הפרטי, אלא גם במקומות ציבוריים שמכניסים בהם חמץ, כגון חדרי מדרגות, בתי כנסת, משרדים, חנויות ומבני ציבור.

בזמננו "מקומות שצריכים בדיקה" באופן מיוחד (מלבד מטבח וחדר אוכל) הם תיקים וכיסי בגדים ומעילים ואף מכוניות פרטיות. בבית בו מצויים ילדים קטנים – כמעט כל מקום בבית, אליו הם מסוגלים להגיע, נחשב כ"מקום שמכניסים בו חמץ".

יש הסוברים שיש לבדוק מחמץ גם ספרים שמשתמשים בהם בשעת הארוחה, כגון זמירות לשבת, ברכונים וספרים הנלמדים בסעודה.

הרמ"א קובע כי יש לנקות את הבית בי"ג בניסן, לפני הבדיקה, כדי להקל על ביצוע הבדיקה (ייתכן שהלכה זו היא העומדת ביסוד המנהג לערוך ניקוי יסודי לפני פסח). ניקוי זה אינו פוטר את האדם מחובת בדיקת חמץ, אך לפי הרבה פוסקים מי שעשה ניקוי יסודי של הבית - כפי שרבים עושים בתקופה שלפני פסח – אינו חייב לבדוק בדיקה יסודית, והוא יכול להסתפק בבדיקה שטחית יותר, ולדלג על מקומות שידוע לו שנבדקו כבר במהלך הניקוי.

לאור הנר

הבדיקה צריכה להיעשות לאור הנר, משום שבאמצעותו ניתן לראות היטב 'בחורים ובסדקים'. בנוסף דרשו חכמים מן הפסוקים שחיפוש טוב נעשה באמצעות נר, ככתוב: ”אחפש את ירושלים בנרות.” (ספר צפניה, פרק א', י"ב); ”נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן.” (ספר משלי, פרק כ', כ"ז).

גם מי שבודק ביום – כגון מי ששכח לבדוק בלילה – אינו בודק לאור השמש, מכיוון שאורה אינו מגיע למקומות המוסתרים. עם זאת, ניתן לבדוק לאור החמה במקומות לא מקורים או בעלי שלושה קירות, או ישירות מול החלון, כיוון ששם אור השמש חזק דיו. למרות ההלכה שיש לבדוק את החמץ לאור הנר, קבעו הפוסקים בזמננו שניתן בעת הצורך, לבדוק בפנס חשמלי. הלכה זו מיושמת בעיקר בבדיקת חמץ במקומות המועדים לדליקה, אך במקרה כזה צריך תחילה להדליק נר לברך על הבדיקה ולחפש מעט, ואחר כך להמשיך עם הפנס.

ברכה

לפני הבדיקה, שהיא תחילת המצווה, מברכים: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ. וכיוון שהברכה היא על הביעור – שנעשה בפועל ביום המחרת – ולא על הבדיקה, לא מברכים פעם נוספת בשעת הביעור.

אין לדבר בין הברכה לבין תחילת הבדיקה על מנת להימנע מהסחות דעת.

מנהג רווח הוא להניח כמה חתיכות של חמץ בכמה מקומות בבית. נהוג לומר שטעם הנחת הפתיתים הוא כדי שברכת הבודק לא תהיה ברכה לבטלה אם לא ימצא כלל חמץ. אך לדעת רוב הפוסקים גם אם לא מניחים חמץ ולא נמצא כלל חמץ בבדיקה - עדיין הברכה אינה לבטלה, כיוון שהברכה היא על הבדיקה והחיפוש, ולא על המציאה. אלא טעם המנהג הוא כדי שיישאר חמץ מאותם הפתיתים, ועל ידי כך לא ישכח לבטל את החמץ. ויש שאמרו כי בזכות החבאת הפתיתים לא יכשל הבודק בבדיקתו, ויבדוק כהוגן.

ביטול לאחר הבדיקה

ערך מורחב – ביטול חמץ

לאחר הבדיקה יש לבטל את החמץ. הנוסח המקובל הוא בארמית, אך ניתן לומר את הביטול בכל שפה שהאדם מבין. נוסח הביטול הארמי הוא: "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְלָא חֲמִתֵּיהּ (או: דְּלָא חַזִיתֵיה) וּדְלָא בִיעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי [הֶפְקֵר] כְּעַפְרָא דְאַרְעָא". (בעברית: כל חמץ ושאור שישנו ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, ייבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ).

ונוהגים לבטל את החמץ פעם נוספת לאחר שריפת חמץ ולפני זמן איסור ההנאה מהחמץ בשעה חמישית לפי שעות זמניות (בערך בשעה 10:00 בבוקר ובשעון קיץ 11:00). נוסח הביעור ביום שונה מעט, והוא כוללני יותר: "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דַחֲמִתֵּיהּ וּדְלָא חֲמִתֵּיהּ (או: דַחֲזִתֵּיהּ וּדְלָא חֲזִתֵּיהּ), דְבִיעַרְתֵּיהּ וּדְלָא בִיעַרְתֵּיה, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי [הֶפְקֵר] כְּעַפְרָא דְאַרְעָא" (בעברית: כל חמץ ושאור שישנו ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, ייבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ). (לאחר זמן זה הביטול אינו מועיל כיוון שאין בעלות הלכתית על החמץ בשעה זו).

ראו גם

• ביטול חמץ
• ביעור חמץ
• חמץ
• פסח

לקריאה נוספת

הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תש"ם.

קישורים חיצוניים

• הלכות פסח ובדיקת חמץ באתר דין
• הלכות בדיקת חמץ ונוסח בדיקת חמץ באתר כיפה
• דיני בדיקת חמץ וביעורו באתר אש התורה
• דיני בדיקת חמץ מאת הגאון הרב מרדכי אליהו באתר ישיבת בית אל
• זמן בדיקת חמץ באתר דעת
• בדיקת וביעור חמץ, סרטון באתר יוטיוב ערוץ יהדותון
• מידע על בדיקת חמץ בקטלוג הספרייה הלאומית
• נוסח בדיקת, ביעור וביטול חמץ באתר חידוש
• הרב אליעזר מלמד בדיקת חמץ באתר פניני הלכה
• הערך "בדיקת חמץ", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• מאמרים בנושא בדיקת חמץ, באתר ספריית אסיף
• ביאור "לחפש בנרות", באתר ויקיטקסט

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.