בדיקת סיסי שליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ציור של שק השפיר והשליה, סיסי השליה מימין למטה

בדיקת סיסי שליה (CVS), היא הליך רפואי לצורך אבחון מומים בעובר במהלך ההריון, במהלכו נלקחת דגימה של סיסי השליה ובדיקתם. יתרונה המרכזי של בדיקה זו על פני בדיקת מי שפיר הוא הזמן המוקדם בה ניתן לבצעה, 10-13 שבועות בלבד אחרי המחזור האחרון של האישה[1][2].

אינדיקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבות אפשריות לביצוע הבדיקה הן:

סיכונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר מטא-אנליזה על הסיכונים בבדיקת סיסי שליה דרך הבטן נמצא כי אחוז ההפלות תוך 14 יום מן הבדיקה היה 0.7%, תוך 30 יום 1.3% ובמשך כל ההריון 2%. תוצאות אלו די דומות לסיכון להפלה לאחר בדיקת מי שפיר. לעומת זאת נמצא כי בדיקת סיסי השלייה המבוצעת דרך הנרתיק מגבירה את הסיכוי להפלה עד 3.5% יותר מאשר בבדיקת מי שפיר. כמובן שהסיכון משתנה בהתאם למיומנות וניסיון הבודק.

סיכונים נוספים הם זיהום ודליפה של מי שפיר. הדליפה יכולה לגרום למצב של חוסר במי שפיר הנקרא אוליגוהידראמניוס שעלול להוביל לריאות בלתי מפותחות.

חשוב לוודא שלאחר בדיקת סיסי שליה מתבצע מעקב של גינקולוג כדי לוודא שלא מתפתח זיהום.

מגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחוז קטן של ההריונות ייתכן מצב בו תאים בשליה שנבדקים יימצאו לא נורמלים אך תאי העובר עצמו תקינים (פסיפס). בנוסף, טעות של המעבדה יכולה להוביל לחוסר הפרדה בין תאי האם לעובר ולתוצאות שגויות (זיהום אמהי - MMC). רק פגמים חשודים מסוימים נבדקים, לכן לא ניתן לומר אחרי הבדיקה שהעובר תקין אלא רק כי לא נמצאו הפגמים שנבדקו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.