בדם ליבי
 | |
| הזמנה לתערוכה | |
| פרטים | |
|---|---|
| מקום תצוגה | מוזיאון תל אביב |
| תאריך פתיחה |
3 במאי 1980  |
| תאריך סגירה |
17 במאי 1980 |
| שנה | 1980 |
| אוצר |
שרה ברייטברג-סמל |
  | |
"בדם ליבי" הוא שמו של מיצב מאת האמן הישראלי משה גרשוני. המיצב נתפש בהיסטוריה של תולדות האמנות כנקודת מפנה ביחס של האמנות הישראלית אל השואה.
ב-1977 הוצגה גרסה ראשונית של המיצב בבית האמנים בתל אביב. בין ה-3 במאי ועד ה-17 במאי 1980 הוצג המיצב במוזיאון תל אביב לאמנות, באצירתה של שרה ברייטברג-סמל. המיצב הוצבו על הרצפה 150 צלחות פורצלן לבנות המוכתמות בכתמי צבע זכוכית אדום-בוהק ובדרגות כהות שונות. השימוש בצבעי הזכוכית הבוהקים, ושאינם נטמעים בחומר, נועד, לדברי גרשוני, "להגיע לאמון מחודש בעוצמה של כתם הצבע וביכולתו של הכתם לבטא רגשות".[1]
הצלחות סודרו בצורה המזכירה צלב קרס. השימוש בצבע אדום הופיע בסדרה של ניירות משובצים שיצר גרשוני בשנות השבעים של המאה ה-20. על ניירות אלו יצר גרשוני מילוי או "הכתמה" של ריבועים שיצרו טקסטים כגון "יד ענוגה" "בדם ליבי" (1977)[2] ואחרים.[3]
באותה שנה הוצג המיצב במתכונת מצומצמת יותר בתערוכה "מפגש אמנות בת זמננו" בתל חי. במסגרת התצוגה הוצב במרכזו של אולם כן ציור ועליו לוח זכוכית שקוף ובו טקסט בשפה הגרמנית: "Mein Purpur ist teures Blut" (בעברית: "הארגמן שלי הוא דמו היקר"). טקסט זה הופיע כבר בעבודות קודמות של גרשוני משנת 1979[4] ומ-1980. הטקסט לקוח מן הלברית של קנטטה מס' 175 ("Die Elenden sollen essen") מאת יוהאן סבסטיאן באך. בראיון מאוחר קשר גרשוני בין התפארת וההדר הנוצרית, שמקורה בהקרבתו של ישו, לבין מעשה האמנות "שהיופי, התפארת, זה בעצם הדם של האחרים, שלנו, של כולנו, שלי".[5] גרשוני טען כי הושפע בהכנת העבודה גם מציור "מזבח אייזנהיים" מאת מתיאס גרינוואלד ומן המחזה "ממלא המקום" (1963) מאת רולף הוכהוט.[6]
"הצבע האדום, המכתים צלחות שתפקידן היומיומי הוא להכיל מזון", תיארה את העבודה אירית סגולי, "מסמן עימות חזיתי בין החיים לבין האמנות. האמן [...] מופיע בתערוכה בשתי עמדות קיצוניות: האני של האמן כמקור הדימום והפאתוס ("בדם ליבי"), והאמן כחקיין וכזייפן, שאמנותו היא סוג של טפילות המחקה ממשות ("האדום שלי...").[7]
לקראת חמש שנים לציון מותו של האמן נמצאו בעיזבונו כ-140 צלחות מתוך המיצב. מהן, כ-100 במצב תקין. צלחות אלו הוצגו בשנת 2022 בשחזור המיצב, שנעשה על ידי אודי צ'רקה, בתערוכה "משה גרשוני: מִי יוֹדֵעַ ר(וח בְּנֵי הָאָדָם)" בגלריה גבעון בתל אביב-יפו. שלוש צלחות נוספות נמצאות כיום באוסף בנו כלב, והוצגו בתערוכה "קיר פרטי: אמנות ישראלית, מבחר מאוסף בנו כלב" (2000) במוזיאון תל אביב לאמנות.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
"בדם ליבי (1980), מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו -
"בדם ליבי" (1980)
תל חי 80: מפגש אמנות בת זמננו, תל חי -
"בדם ליבי" (2022/1980), מראה הצבה בגלריה גבעון, תל אביב-יפו
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מידע, מעריב, 22 במאי 1980
- ^ "בדם ליבי", 1977, צבע זכוכית על נייר משבצות, 19.5 על 15.5 ס"מ. לרפרודוקציה ראו: נתן אלתרמן, הטור השביעי, אמנות ישראלית מאוסף בנו כלב, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2000, עמ' 52.
- ^ ראו: כלב, בנו, גרשוני: שחזור תערוכת "משה גרשוני - תערוכה אצל שרה לוי", [חמו"ל], תל אביב-יפו, 2021
- ^ לרפרודוקציה של עבודה המתוארכת לשנת 1979 ראו: ברזל, אמנון (אוצר), "ישראל/הביינאלה של ונציה 1980", משרד החינוך והתרבות, 1980, ללא מספרי עמודים.
- ^ ריאיון עם רחל ברגר, 10.1.2006 מצוטט בתוך: ברגר, רחל, השפעת השואה על האמנות החזותית הישראלית של 'הדור הראשון', חמו"ל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2008, עמ' 193.
- ^ המחזה הוצג ב"הבימה" בשנת 1964 בבימויו של אברהם ניניו. ראו: ברגר, רחל, השפעת השואה על האמנות החזותית הישראלית של 'הדור הראשון', חמו"ל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2008, עמ' 193-194.
- ^ סגולי, אירית, "האדום שלי הוא דמך היקר", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 43.
| משה גרשוני | ||
|---|---|---|
| פיסול | הנייר נראה לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור (1970) • אבי זקני (1970) • יד ענוגה (1978) • מי ציוני ומי לא (1979) • בדם ליבי (1980) • אטימה אדומה: תיאטרון (1980) • חייל! חייל! (1981) • תשיר, חייל: (1981) • איזה חייל נהדר (1982) • ח"י רקפות (1984) • אבינו מלכנו (1984) • קדיש (1984) • יצחק יצחק (1985) • במראה ובחידות (1986) • י"ג תחריטים לשירי חיים נחמן ביאליק (1987) • בודפשט (1988-1987) • צדק לפניו יהלך (1988-1987) • ללא כותרת (מגן דוד שחור) (1992) • ללא כותרת (אל מלא רחמים) (1996-1995) |  |