בדרך אל החתולים

בדרך אל החתולים

עטיפת הספר (קטע מציורו של הירונימוס בוש, "ספינת השוטים")
מידע כללי
מאת	יהושע קנז
שפת המקור	עברית
סוגה	רומן
הוצאה
הוצאה	הוצאת עם עובד (הספרייה לעם)
תאריך הוצאה	1991
מספר עמודים	280

בדרך אל החתולים הוא רומן מאת יהושע קנז שיצא לאור בשנת 1991 בספריה לעם בהוצאת עם עובד. זהו ספרו החמישי של קנז.

יצירה זו עוסקת בתיאור הזיקנה והחולי; ביצרים, בפחדים, בחלומות ובבדידות שכרוכים בהם. רוב העלילה מתרחשת בבית חולים שיקומי וחלקה האחרון מתרחש בדירתה של הגיבורה, דירת שיכון בעיר.

לטענת מיודעו של קנז, המחזאי ובמאי התיאטרון מיכאל גורביץ', בסיס הרומן הוא אישה שגרה מעל דירתו של קנז בתל אביב. קנז סייע לה במשך זקנתה, למרות סלידתו ממנה ואף נהג לבקרה בעת אשפוז שיקומי ארוך שעברה.

שם הספר

הביטוי "בדרך אל החתולים" אינו מופיע בספר. החתולים מופיעים רק בחלקו האחרון של הספר, כש"גברת פּולדי" שכנתה של הגיבורה, מספרת לה על חיבתה העזה לחתולי הרחוב אותם היא מאכילה בפינת האשפה של השיכון. לגישתו של פרופסור הלל ויס: "מקום אהבת החתולים ליד פחי הזבל הוא אתר היופי והאהבה היחיד, והוא כל מה שנותר לאדם הכלוא בעורו, בחדרו ובעולמו.". לעומת זאת, אריאנה מלמד גורסת כי: ""בדרך אל החתולים" פירושו "בדרך אל אחת האופציות האפשריות למוות טריוויאלי", בלשון נקיה.".

מוטו הספר

בפתח הספר מופיע המוטו, ציטוט של המשורר פרננדו פסואה בשפה הפורטוגזית, מתוך שירו, "חנות הטבק". ב-2004 תורגם השיר לעברית (תרגום: רמי סערי): ""תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת לרגלי קיר שאין בו דלת".

עלילה ודמויות

בית החולים ג'

זהו בית חולים גריאטרי שיקומי שנקבצו בו חולות וחולים שכמעט ולא יוצאים מהמוסד. לעיתים, לבית החולים ר' - בית חולים כללי, לשם בדיקות רפואיות. לעיתים רחוקות חזרה לביתם וברירת המחדל היא פטירה, או מעבר למוסד גריאטרי אחר שנחשב מבחינתם כמדרגה אחת לפני המוות. הדמויות המרכזיות בבית החולים השיקומי הן:

מחלקת הנשים

• יולנדה מוסקוביץ - גיבורת הספר, פרודה מבעלה כבר 50 שנה, עוד מארץ מוצאה באירופה, כנראה רומניה. הייתה מורה לצרפתית וחיה כל חייה בגפה. מבחינה כלכלית מצבה סביר. שפתה העברית משובשת. מתנועעת בכבדות ורתוקה להליכון. היא אישה אסרטיבית אשר מצד אחד שואפת לחברה ול"נורמליות" ומצד שני מטפחת את עצמה בצורה מוגזמת תוך התעלמות מתגובות הסובבים אותה.
• פרידה בקאל - מאושפזת בבית החולים. רתוקה לכיסא גלגלים. היא אישה עשירה וחושדת כי ילדיה ובני משפחתם מעוניינים להשאירה בבית החולים ומשחדים את הצוות הרפואי כדי שלא יורו לשחררה לביתה.
• קלרה - מאושפזת בבית החולים. דוברת את שפתן של יולנדה ושל פרידה (רומנית), ולמרות הטינה השוררת בין השלוש הן מרגישות כקבוצה חברתית נפרדת.
• אלגרה לוי - מאושפזת בבית החולים. חברתה של יולנדה. חולה במחלה סופנית. מסייעת ליולנדה בכביסה ובמלאכות שונות תמורת תמיכה כספית כיוון שהיא ענייה.
• מטילדה טולדו - מאושפזת בבית החולים. ממוצא ספרדי, מלגלגת על החולות האשכנזיות המדברות כל הזמן בשפתן (רומנית) המתוארת על ידה כ:"אֶשְטֶה–בֶּשְטֶה–מֶשְטֶה".
• פאולה - מאושפזת בבית החולים. תשושת נפש. מטיילת במחלקות, תמיד עייפה, תמיד רעבה ומאיימת על כולן שאבא שלה בעל המקום ויבוא וייסלק אותן.

מחלקת הגברים

• לזר כגן - מאושפז בבית החולים. צייר מבאר שבע. גבר נאה ושרמנטי מתפתח קשר בינו ובין יולנדה והוא אף מצייר אותה.
• מרסל פיכמן - מאושפז בבית החולים. רופא בעברו ועתה מלווה על גבי כיסא הגלגלים שלו כצל את לזר.
• וולף - מחזר אחר יולנדה ונדחה על ידה בשל כיעורו

צוות רפואי

• רוזה - האחות הראשית במחלקה. מכונה על ידי יולנדה "שטנה" בגלל איבתה אליה.
• ליאון - אח במחלקה. שמן וגברי. יולנדה נמשכת ונדחית אליו חליפות. בוטחת ואינה בוטחת בו חליפות גם כן.
• רפי - אח ערבי במחלקה ששמו האמיתי רפיק. מרצועת עזה. מנסה ללמוד במקביל לעבודתו לימודי הכנה לאוניברסיטה. יחד עמו נמצא אחיו המפגר העובד בעבודות גינון במוסד הרפואי.

דירת יולנדה

לקראת סוף הרומן חוזרת יולנדה אל דירתה שבבית משותף בעיר, בקומה רביעית ללא מעלית. היא סובלת בתחילה מרעשי העיר הבלתי פוסקים ומחרדות. היא יוצרת שוב קשר עם השכנה שבמרפסת המקבילה לדירתה בבית השכן, "גברת פּולדי". הדמויות הפעילות בחלק זה של הספר (חוץ מיולנדה) הן:

• השכנים בבית המשותף: גברת אדלר, גברת הורן והשכן הצעיר.
• בטי (מכונה על ידי יולנדה ועל ידי המספר "גברת פּולדי") - אישה מבוגרת וראוותנית על סף השיגעון, שבעלה, פולדי, נועל אותה בבית כדי שלא תתבזה במרחב הציבורי. משוחחת עם יולנדה בטלפון באופן יומיומי.
• רפי - האח מבית החולים ג', העובד עם אחיו בניקיון ובגינון של הבית המשותף. מכחיש את זהותו ואת עבודתו הקודמת בבית החולים.
• אדלה - מטפלת בקשישים ובחולים. טיפלה באלגרה בבית החולים וזו הורישה לה את רכושה. עתה, אדלה מנסה ליצור יחסים דומים גם עם יולנדה.
• ליאון - האח מבית החולים. משוחח עם יולנדה בטלפון ומציע לה לעבור למוסד לקשישים שאותו פתח יחד עם עורך דין. מזהיר אותה מאדלה שמזהירה אותה מליאון מצידה.

ציטוטים בשפות זרות ללא תרגום

בנוסף למוטו שבתחילת הספר, שמובא בשפת המקור וללא תרגום. קנז גם מביא בגוף הספר קטעים קצרים בצרפתית, ללא תרגום וללא ציון המקור.

ביקורת וניתוח

בניגוד לספריו הראשונים, בעת יציאת הספר לאור ב-1991, היה קנז כבר סופר מפורסם ומוערך והביקורת בחנה את ספרו החדש על רקע ספריו הקודמים ובמיוחד מול ספרו האחרון באותה עת, "התגנבות יחידים" שזכה להערכה רבה. הספר היה לרב־מכר והיה לאחד משלושת הספרים הנמכרים ביותר של הוצאת עם עובד בשנת 1993.

עם יציאת הספר לאור

גרשון שקד משווה את "בדרך אל החתולים" אל "התגנבות יחידים" וקובע כי "בית החולים הוא כמו מחנה הטירונים, הוא בעל מערכת מוסדרת וסדר יום קבוע. המחבר מתאר את הפכּים הקטנים של הקיום כמאבק על הישרדות בתנאי קיום מגבילים ומחניקים על סף הקץ.", אלא שכאן, הזקנים מתכוננים אל מותם, וזוהי "תחנת ארעי אל ליל השכחה הגדולה". הוא מגדיר את היצירה כ"רומן נֵאו־ראליסטי. הראליזם שלו מעודן יותר ומפורש פחות וכולל בתוכו את מיטב המסורת האימפרסיוניסטית: תיאור אטמוספרי של מצבי אנוש, שימוש בנוף כרקע אטמוספרי וכפתרון לבעיות אנוש שונות וכדומה.". לטענתו, ההנחה הפנימית של הרומן היא שגם על קו הקץ מבקשים בני אדם יחס ואהבה, שהם כחיץ ביניהם ובין השִכחה הגדולה. שקד מסכם את ביקורתו בשבחים: בספרו ב"דרך אל החתולים" גילה קנז את כוחו כיוצר ראליסטי גדול, המסוגל לחשוף מצבים אנושיים בפרטים ובפכּים הזעירים של הקיום, ועם זאת, להעניק לפרטים הללו משמעות סמלית רוחנית גדולה.".

הלל ויס רואה ביצירה כ"תערובת קשה של שני יסודות בלתי מתאחים, אקזיסטנציאליזם וסנטימנטליות . הדרך היחידה לקיבוע השבר הקיומי היא מריחת שכבות עצומות של צבעי איפור על הכרת הסבל והתעלמות ממבטי הזולת המגחך.". הוא רואה את הישגו הגדול של הספר ב"אפיון עמוק של הפסיכולוגיה של החולים, המהווים קבוצה מתחרה ותלויה זו בזו, והיוצרת בינה לבין עצמה אינטראקציה שלילית, רוחשת ללא הרף תככים ומזימות:"

אריאנה מלמד פותחת את ביקורתה בשבחים: "זהו רומן שהסופרלטיבים נאלמים דום ומחרישים לעומתו, שחוקים ועלובים". היא כותבת כי "הניסיון ליצור בליל לשוני "אותנטי" של מהגרים אינו המצאה של קנז, ובכל זאת, זוהי הפעם הראשונה בספרותנו שהניסיון צולח במלואו ... התוצאה ההיפר־ראליסטית סוחפת בעצמתה.".

עדי אופיר מוצא כי "לא המוות עצמו מעסיק את קנז, אלא היכולת לשמור על זהות עצמית וצלם אנוש בצילו.". הוא מסכם את ביקורתו כי למי שמחפש את "העומק המטאפיסי, רוחב היריעה החברתית, החדירה הפסיכולוגית ואפילו את הכוח הסיפורי של "התגנבות יחידים", נכונה אכזבה.". חשיבותו העיקרית היא בנושא בו הוא נוגע: "נושא המוזנח באופן מחפיר לא רק על ידי הספרות אלא על ידי החברה כולה.".

אדם ברוך מתמקד בדמות הגיבורה, יולנדה מוסקוביץ'. הוא רואה בשוויון הנפש שלה כלפי התמות הציוניות והישראליות הגדרת גיבור מסוג חדש בספרות העברית. היא אינה היפוכו של הגיבור ב"הוא הלך בשדות" ולא של גיבורו של אהרון אפלפלד (בספר "מסילת ברזל" (1991)) המבקש נקמה מהנאצים, או ההורים השכולים, גיבוריה של יהודית הנדל (בספר "הר הטועים" (1991)). הוא רואה בה כמעצבת "תקנון הלאכלום", הנעדר כל תודעה לחברה הישראלית, להיסטוריה שלה ולאמביציות שלה. ביצירת גיבורת "הלאכלום" הזו כ"גיבור ישראלי", סבור אדם ברוך, כי קנז יוצר נקודת מפנה בתרבות העברית.

בשנים מאוחרות יותר

יצחק לאור מתייחס אל הקור והמחנק, העולים מן הסיפור, והעדרם של רחמים, חום, חסד ורוך וטוען כי היצירה היא דיאלוג עם סוג של דרמה גותית, מן המאה ה-19. במאמרו, "ההטרוגניות היא הגיהנום" הוא טוען כי מתיאורי היחסים שבין הנשים השונות בסנאטוריום ובינן ובין הגברים והצוות הרפואי, עולים איבתו ופחדו של קנז מן ההטרוגניות. ושואל לקראת סוף ביקורתו: "אם ההטרוגניות היא הגיהנום, בדידות המוות של הסוף בנובלה הזאת היא הגאולה? במידה מסוימת – כן.".

תרגום לשפות זרות

הספר תורגם לשפות צרפתית, גרמנית, איטלקית, אנגלית, סינית והולנדית.

עיבוד לקולנוע

ב-2009 יצא למסכים הסרט הישראלי, "בדרך אל החתולים" (83 דקות) בבימויו של חורחה גורביץ'. בסרט כיכבו ריטה זוהר בתפקיד יולנדה ומוני מושונוב בתפקיד שאול כהן שהוא כדורגלן עבר (במקום דמותו של לזר כגן הצייר).

לקריאה נוספת

• נילי לוי, מרחוב האבן אל החתולים: עיונים בסיפורת של יהושע קנז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997
• שמעון זנדבק, "בדרך אל האהבה ואל הזבל", "דבר", 18 באוקטובר 1991 (נכון ליולי 2023 לא מצוי בארכיון העיתונות)
• אבנר הולצמן, "מן האינפרנו לכוכבים", (מוסף רדיו לספרות, 1991) "מפת דרכים: סיפורת עברית כיום", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 77–78
• בתיה גור, "עד קצווי העליבות, עד עינות הבדידות", תרבות וספרות, הארץ, 27 בספטמבר 1991 (נכון ליולי 2023 לא מצוי בארכיון העיתונות)
• אורציון ברתנא, מה ידוע להם שלא ידוע לנו?, מאזנים, ס"ו, 2, תשנ"ב–1992 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
• יוסף אורן, מאבק על צלם אנוש, נתיב, תשנ"ב–1992.
• גבריאלה אביגור רותם, "הבגידה הגדולה", עלי שיח, 32/31 (1992), עמ' 59–61
• גרשון שקד, "תחנת ארעי לקראת ליל השיכחה הגדולה", ידיעות אחרונות, 13 בספטמבר 1991
• גרשון שקד, "אדם בסיר לחץ: על יצירתו של יהושע קנז ועל בדרך אל החתולים, "ספרות אז, כאן ועכשיו", זמורה-ביתן, אור יהודה, 1993, עמ' 167–180 (מבוסס ברובו על רשימת הביקורת שלעיל מאת גרשון שקד בידיעות אחרונות מספטמבר 1991). מופיע אצל: חן שטרס, קרן דותן (עורכות), יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עם עובד, 2017. (הספר בקטלוג ULI), עמ' 298–350 בגרסה הדיגיטלית של הספר

קישורים חיצוניים

• הלל וייס, בדרך אל האושר, ליד פחי הזבל, מעריב, 1 בנובמבר 1991
• עדי אופיר, קנז: ספר חשוב, מעריב, 13 בספטמבר 1991
• אדם ברוך, יהושע קנז לא הולך בשדות, מעריב, 27 בדצמבר 1991
• אריאנה מלמד, פריחה ארוטית על סף המוות, חדשות, 20 בספטמבר 1991
• יצחק לאור, ההטרוגניות היא הגיהינום - איום, מין ותרבות בנובלה “בדרך אל החתולים” מאת יהושע קנז, באתר של יצחק לאור, מתוך: "אנו כותבים אותך מולדת" מסות על ספרות ישראלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1995, עמ' 13–49