בואינג 787

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בואינג 787
Boeing 787 first flight.jpg
בואינג 787 בטיסתו הראשונה
מאפיינים כלליים
סוג מטוס נוסעים רחב גוף
ארץ ייצור Flag of the United States.svg ארצות הברית
יצרן בואינג
טיסת בכורה 15 בדצמבר 2009
תקופת שירות 26 באוקטובר 2011 – עדיין בשירות
צוות 2
נוסעים 210-290
יחידות שיוצרו 122 (נכון לפברואר 2014)
ממדים
אורך 56.7 מטר
גובה 16.9 מ'
רוחב 5.97 מ'
מוטת כנפיים 52.0 מ'
משקל ריק 110,000 ק"ג
משקל המראה מרבי 228,000 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 954 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 15,750 ק"מ
סייג רום 13,100 מ'
טיסת הבכורה של המטוס
הדמיה ממוחשבת של גרסה 9
תא הטייס של המטוס
אול ניפון איירווייס בואינג 787-8

בואינג 787 (מכונה גם Dreamliner וידוע גם בשם הקוד 7E7) הוא מטוס נוסעים סילוני רחב גוף שפותח ומיוצר על ידי חברת בואינג. מספר הנוסעים שניתן להטיס באמצעותו הוא בין 200 ל-350 (בהתאם לגרסה ולסידורי הישיבה). צריכת הדלק שלו נמוכה יחסית, בין השאר בזכות חומרים מרוכבים כגון סיבי פחמן ששימשו בבנייתו. ה-787 נועד להחליף את מטוס הבואינג 767 הוותיק. המטוס הוצג לציבור לראשונה ב-8 ביולי 2007 (7.8.07 בשיטת רישום התאריך הנהוגה בארצות הברית), טיסת הבכורה שלו נערכה ב-15 בדצמבר 2009, והמטוס הראשון מייצור סדרתי נמסר ללקוח, חברת התעופה "אול ניפון איירווייז", בסוף חודש אוגוסט 2011.

תהליך הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות התשעים, כשמכירות הבואינג 767 והבואינג 747 נחלשו, החברה החליטה לפתח שני דגמים חדשים של מטוסי נוסעים: דגם משופר של ה-747 (747-8), ובמקביל - מטוס מהיר ומתקדם במיוחד (כונה "סוניק קרוזר"), בעיצוב מהפכני. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, משבר קשה מאוד פגע בחברות התעופה, ובמיוחד בחברות התעופה האמריקניות. המשבר הכלכלי הזה, בצירוף עליית מחירי הדלק, הוביל את חברת בואינג למסקנה שיש ביקוש למטוסים יעילים וחסכוניים בדלק, והיא החליטה לפתח את ה-787 במקום ה"סוניק קרוזר". בואינג הצהירה שהמטוס יהיה חסכוני בצריכת הדלק בשיעור של 20 אחוזים בהשוואה למטוסים מקבילים - בזכות המנועים החדשים, התכנון האווירודינמי והשימוש הרב בחומרים מרוכבים קלים ומערכות מתקדמות נוספות. אחד המאפיינים העיקריים - מערכות חשמליות חדשות יחליפו מערכות הידראוליות מיושנות.

מפרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרכבה: במפעל בואינג באברט, וושינגטון, שיעסיק כ-1,000 עובדים. המפעל מסוגל להרכיב מטוס שלם בכל שלושה ימים.
  • הנעה: שני מנועי טורבו-מניפה מתוצרת ג'נרל אלקטריק (ארצות הברית) או רולס-רויס (בריטניה).
  • מהירות שיוט: כ-954 קמ"ש.
  • טווח טיסה: 6,500 עד 16,000 ק"מ (בהתאם לגרסה).
  • אורך: כ-56 מטר.
  • גובה: 16.5 מטר.
  • מוטת כנפיים: כ-60 מטר.
  • משקל מרבי: 164 עד 227 טון (בהתאם לגרסה).
  • משקל העמסה: 16 טון.
  • סייג רום: 13,100 מטר.
  • מחיר בסיסי: 120 מיליון דולר (מחיר נמוך יחסית).

פרטים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חומרים מרוכבים: 80 אחוזים מהמטוס עשויים חומרים מרוכבים מתקדמים וקלים. חלוקת המשקל לפי חומרים: מרוכבים 61 אחוזים, אלומיניום 20 אחוזים, טיטניום 11 אחוזים, פלדה 8 אחוזים.
  • חלונות הנוסעים גדולים במיוחד, בציפוי LCD (תצוגת גביש נוזלי) לשיפור תנאי הראות.
  • דחיסת האוויר לתא הנוסעים מתבצעת באמצעות מערכת חשמלית, ולא באמצעות המנועים.
  • במטוס רשת נתונים מתקדמת לשליטה על המערכות השונות.
  • העיצוב הסופי של המטוס שמרני מאוד, בניגוד לעיצוב המקורי, שהיה קיצוני.

תקלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בינואר 2013 החליט ה-FAA לקרקע לאלתר את כל טיסות המטוסים מדגם זה ברחבי ארצות הברית. בעקבות החלטה זו, החליטו על קרקוע המטוסים גם יפן וכן מדינות האיחוד האירופאי ומדינות נוספות. הסיבה לקרקוע הייתה רצף של חמש תקלות מאותו הסוג במטוסים שונים מדגם זה, וגרמו למספר נחיתות חרום, אם כי לא לתאונות. הבעיה הייתה נעוצה בסוללות הליתיום יון של המטוס - שעוצמת כל אחת מהן פי כ-85 מסוללה של מחשב נייד - שהתחממו ועלו באש. תקלה זו נחשבת לחמורה במיוחד, כיוון שהיא עלולה לגרום לשריפה וחנק של הנוסעים מעשן. רשות התעופה האמריקאית וכן רשויות תעופה אחרות חוקרות את התקלות שקרו‏[1]. התברר כי לעתים מסוימות מתרחשת בזמן טעינה התחממות של סוללות ליתיום יון, הגורמת לבריחה תרמית מהסוללה שעשויה להוביל לשריפת הסוללה ואף להתפוצצותה, אך קשה לצפות מתי היא אמורה להתרחש, ואי אפשר להבין את מקור הבעיה. החברה הציעה עיצוב מחדש של הסוללה, מעטפת פלדה שתכלול חומר עמיד באש וסביבה נטולת חמצן סביב הסוללה, וצינור ניקוז שיפנה את העשן מחוץ לגוף המטוס, במקרה של התחממות קריטית של הסוללות. כעבור שלושה חודשים אישר ה-FAA שינויים בתכנון המטוס, שיאפשרו את החזרתם לשירות של 50 המטוסים שיוצרו‏[2]. עלות הקרקוע והתיקון לחברת בואינג מוערכת בלמעלה מ-500 מיליון דולר.

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

787-8[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגם הבסיסי והעיקרי, אורכו 57 מטר ומוטת כנפיו 60 מטר. טווח הטיסה הוא 14,200-15,200 ק"מ, בהתאם למספר הנוסעים. במטוס 210 מושבי נוסעים בשלוש מחלקות (ראשונה, עסקים ותיירים). גרסה זו של בואינג 787 היא הראשונה להיכנס לשירות סדיר, בשנת 2010. בואינג מייעדת גרסה זו להחלפת מטוסים מדגם בואינג 767-200ER ו-767-300ER וכן להכניסו לנתיבי טיסות ארוכות שבהן אין כדאיות כלכלית בהפעלת מטוסים גדולים יותר. רוב הזמנות הדגם התקבלו לגרסה זו.

787-9[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם ארוך, ובו 250-290 מושבי נוסעים בשלוש מחלקות. טווח המטוס יהיה 14,800-15,750 ק"מ. המטוס מתוכנן להיכנס לשירות בשנת 2013.

787-10[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך 18 ביוני 2013, במהלך הסלון האווירי בפריז הכריזה בואינג על גרסה מוארכת של ה-787-9.

דגמים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

787-3[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם לטווחים קצרים. יישא 290 נוסעים בשתי מחלקות (עסקים ותיירים), לטווח של 4,650-5,650 ק"מ בעומס מלא. דגם זה יתחרה בדגמים של איירבוס A300, איירבוס A310 ‏,A350 ובואינג 757-300/בואינג 767-200 בנתיבים אזוריים משדות תעופה בעלי מגבלות על גודל מטוסים היכולים להתחבר לשרוול העלאת נוסעים. גוף מטוס זה יהיה זהה לדגם 787-9 אולם יכיל חיזוקים כדי לאפשר המראות ונחיתות מרובות. מוטת כנפיו תהיה קצרה בכ-7.6 מטר מזו של דגם 787-9 והוא יהיה מצויד בכנפונים, זאת כדי להתאים למגבלות הגודל בשדות תעופה קטנים יותר, במיוחד ביפן.

טווח דגם זה מוגבל עקב הפחתת המשקל המרבי להמראה ל-163,290 ק"ג, עובדה המגבילה את כמות הדלק הנישאת במטוס לאחר העמסת הנוסעים ומטענם. בואינג מייעדת מטוס זה לנתיבים המקשרים בין ערים גדולות מאוד (מעל 5 מיליון תושבים) הנמצאות בקרבה יחסית, כגון לונדון וברלין, בוגוטה וקראקס, ניו יורק ויוסטון, סידני ואוקלנד, טוקיו ושנגחאי או תל אביב וסופיה, כמו גם ערים בהודו ובמזרח אסיה. 43 מטוסים מדגם זה הוזמנו על ידי שתי חברות תעופה יפניות המפעילות היום מטוסים מדגם בואינג 747-400. אולם, עקב עיכובים בייצור המטוס ביטלה חברת ג'פאן איירליינס את כל הזמנותיה לדגם זה ואילו חברת אול ניפון איירווייז ביטלה הזמנת שני מטוסים מתוך 30 מטוסים בהזמנה המקורית.

ב-13 בדצמבר 2010 ביטלה בואינג את ייצורו ופיתוחו של דגם זה עקב חוסר בכדאיות כלכלית, וכל ההזמנות שהיו לדגם זה בוטלו.

מסירות והזמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסירת המטוס הראשונה הייתה בספטמבר 2011 לאול ניפון איירווייז.
  • ב-8 ביוני 2012 אל על החליטה לחכור שני מטוסים מדגם 8 או לקנות אחד מהם. המסירה צפויה בין השנים 2015-2016.
  • גם חברת ארקיע החליטה לחכור שני מטוסים מדגם 9. המסירה מתוכננת לבין השנים 2017-2018.

הזמנות של המטוס:

787-8 787-9 סה"כ
523 315 844

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בואינג 787 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]