בודה (מיתולוגיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צבוע האוכל אדם

בּוּדָה (געז: ቡዳ) הוא ישות מיתולוגית שהאמונה בו נפוצה במזרח וצפון אפריקה. לפי אמונה זו לבודה יש את כוחות העין הרע ויש בכוחו להשתלט על אנשים, לשנות את צורתם לצורת צבוע ולבצע דברים מרושעים לרבות קניבליזם. באתיופיה ובאריתריאה הישות נקשרת לאוכלוסיות שהם חסרות אדמה ואשר עיקר פרנסתם קשור לייצור של מוצרים מתוך חומרי גלם כדוגמת קדרות, בורסקאות, נפחות ואריגה.‏[1]

על פי האמונה העממית באתיופיה לחווה היו 30 ילדים והיא החביאה 15 מהם, כאשר מצא אותם האל קילל אותם, את חלקם הפך לחיות וחלק אחר השאיר בדמותם האנושית ואלו הם אבות הבודה.‏[2] לפי תפיסות אלו הבודה הוא צבוע (אמהרית: "ג'יב") המחופש לאדם בשעות היום ואשר לובש את צורתו המקורית בלילה והיא דמותו האמיתית. הבודה עצמו אוכל אנשים ומוצץ את דמם לא רק פיזית כי אם רוחנית לאחר שהטיל עליהם את עין הרע.‏[3] כינוי נוסף שניתן לאדם כזה הוא "ג'ריתם" שמשמעותו זנב, כלומר זנב הצבוע שאינו קיים כאשר הוא בצורת אדם.

למרות העניין המאגי, אוכלוסיות אלו שהאמנו בבודה השתמשו בשירותיהם של אותם אוכלוסיות ובמוצריהם, אך נזהרו מהם. האמונה גם גורסת כי הבודה מעביר את כוחותיו לצאצאיו. ההשלכות של אמונה זו על קבוצות מסיומות, בייחוד נפחים היו לדחוף אותם לשוליים, להתרחק מהם פיזית ואף לבצע טקסים כנגדם.‏[4] פעמים רבות קורה כי ישנם האשמות של אוכלוסיות כלפי אנשי הבודה כאשר הטענה המרכזית היא שאחד מהם נאכל, במצב כזה ישנם טקסים אשר מבוצעים והאדם אשר חשוד ב"אכילת" הקרבן נאנס לבקש את סליחתו.‏[4][5]

ביתא ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביתא ישראל (מינוח)#בודה

החל מהמאה ה-15 ואילך נושלו ביתא ישראל מאדמותיהם על ידי הקיסרים האתיופים ובמקביל לכך החלו היהודים יותר ויותר לעסוק במלאכות שאינן קשורות למלאכת האדמה לרבות בנפחות וקדרות. במאות ה-17 וה-18 רובם המוחלט של בעלי מלאכות אלו באימפריה האתיופית ובעיקר בשטחים האמהרים והתגרים היו יהודים.‏[6][7][8] לאור העבודה שביתא ישראל היו יהודים רק החמירה את התפיסה כלפיהם כבודה. היהודי שהוא הבודה תואר כיצור אשר גרם לצליבתו של ישו והנוצרים החבשים ראו במצבם הירוד של היהודים כבודה כהוכחה לכך שהם נבחרי האל.‏[9] הנוצרים גם ייחסו למנהג הקרבת הקורבנות, בעיקר קרבן הפסח של ביתא ישראל כטקס שנתי המסמל את צליבתו של ישו ושהנפח היהודי סימל את האדם אשר היה מעורב בהכנת המסמרים לצליבתו. כמו כן הואשמו בהוצאת גופות של נוצרים מתוך קברים כאשר הללו מחופשים לצבועים למען טקסים דתיים.‏[2] על מצבם של היהודים והשלכותיה של אמונה זו מדווח הנוסע ג'יימס ברוס:

הפלשים נמצאים בסכנה גדולה, אם אפשר. כל חבשי תמיד האמין, שצחנת הצבועים המציפה כל לילה את העיר גונדר, מגיעה מהפלשים השוכנים בהרים שליד, כאשר הם משנים את צורת באמצעי כישוף. אפילו הגלה עם ברברי וזר, העוין לחבשים, ונבדל מהם בשפתו ובדתו, מסכים עמם באפשרות הכישוף, הגורמים למחלות ומוות ממרחקים, הריסת הקציר, זיהום מקורות המים, וביכולתם להתרבות בכך שהם הופכים אנשים לכמוהם

– James Bruce, Travels to discover the source of the Nile, Vol. II, p. 19

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגר סלמון, 'ביתא ישראל' ושכניהם הנוצרים באתיופיה: ניתוח תפיסות מרכזיות ברמות שונות של גילום תרבותי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1993
  • Hagar Salamon, The hyena people: Ethiopian Jews in Christian Ethiopia, University of California Press, 1999, ISBN 0520219015
  • Dena Freeman & Alula Pankhurs (Editors), Peripheral People: The Excluded Minorities of Ethopia, C. Hurst & Co. Publishers, 2003, ISBN 9781850656562

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספרות המחקרית על אתיופיה אוכלוסיות אלו מכונות "אוכלוסיות שנדחפו לשוליים" (Marginalized people) (אנ') או "אוכלוסיות פריפריליות" (Peripheral People) ומתוארים על פי רבים כקאסטות
  2. ^ 2.0 2.1 הגר סלמון, 'ביתא ישראל' ושכניהם הנוצרים באתיופיה: ניתוח תפיסות מרכזיות ברמות שונות של גילום תרבותי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1993, עמ' 80
  3. ^ סלמון, עמ' 78
  4. ^ 4.0 4.1 סלמון, עמ' 79
  5. ^ במאי 2009 תועד מקרה של צעירה עולה מהפלאסמורה שטענה כי יהודים (מביתא ישראל) "אכלו אותה". ראו: צעירה: "יהודים כישפו אותי".
  6. ^ James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: a History of the Beta Israel (Falasha) to 1920, University of Pennsylvania, 1992, ISBN 9780812231168, p. 111
  7. ^ Quirin, p. 126
  8. ^ Quirin, p. 141-145
  9. ^ סלמון, עמ' 81