בוויס מהמפטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בוויס מהמפטוןאנגלית: Bevis of Hampton; בצרפתית עתיקה: Beuve,‏ Beuves,‏ Bueve או Beufves de Hanton(n)e; באנגלו-נורמנית: Boeve de Haumtone; באיטלקית: Buovo d'Antona) הוא גיבור אנגלי אגדי ונושאם של רומנים שיריים ימי-ביניימיים שונים (אנגלו-נורמניים, צרפתיים, אנגליים, ונטיים ורומנים נוספים הנושאים את שמו). הסיפור, שקיים גם בגרסת פרוזה, מצא את דרכו גם לרומניה ולרוסיה, ועובד גם לוולשית, לנורדית עתיקה ואף ליידיש.

האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוויס הוא בנו של גאי, דוכס המפטון (סאות'המפטון) ושל אשתו הצעירה, בתו של מלך סקוטלנד. הדוכסית מבקשת ממחזרהּ לשעבר, דוּן (או דֶבוּן), קיסר אלמיין (גרמניה), לשלוח צבא חיילים שירצחו את בעלהּ ביער. המזימה עולה בידם, והיא נישׂאת לדוּן. כאשר בנהּ בן העשר מאיים כי ינקום בהּ, מחליטה הדוכסית להיפטר גם ממנו; אך הוא ניצל ממוות על ידי מדריכו הנאמן, נמכר לשודדי ים פראיים ומגיע לבסוף לחצר המלך הֶרְמִין, שממלכתו ממוקמת לעתים במצרים ולעתים בארמוריקה (חלק מגאליה הכולל את חצי האי ברטאן ואת השטח שבין הנהרות סן ולואר). באגדה נגללים בפרוטרוט מעשי הגבורה של בוויס, תבוסתו של הענק אזקפרט (Ascapart), אהבתו של בוויס לבתו של המלך, ז'וזיאן (Josiane), שליחתו למלך ברַאדמוֹנד מדמשק עם מכתב חתום התובע את מותו שלו, כליאתו ונקמתו הסופית באביו החורג. ואולם, לאחר שזוכה בוויס בירושתו הוא מוגלה ומופרד מז'וזיאן; בני הזוג מתאחדים בשנית רק לאחר שכל אחד מהם היה במערכת יחסים אחרת (גם אם רק באופן רשמי). בנוסף, מתייחס הסיפור למותו של הגיבור ולקורותיהם של שני בניו.

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה כי הגרסה העתיקה ביותר שיש בנמצא הינה Boeve de Haumtone – טקסט אנגלו-נורמני המתוארך למחצית הראשונה של המאה ה-13. גרסה זו כוללת 3,850 בתים הכתובים בחרוזים אלכסנדרוניים.

שירי מעללי הגבורה הצרפתיים של Beuve d'Hanstone, שנכתבו במאה ה-13 – כולם במשקל של עשר הברות – מכילים בין 10,000 ל-20,000 בתים. כן קיימת גרסת פרוזה צרפתית, אשר נכתבה לפני 1469.

הגרסה האנגלית Sir Beues of Hamtoun מבוססת על כמה מן המקורות הצרפתיים, השונים קלות מאלו שנשתמרו. כתב היד העתיק ביותר שנשתמר מתוארך לתחילת המאה ה-14.

המהדורות המודפסות של הסיפור הופיעו בעיקר באיטליה, שבה היה בּוֹבוֹ (Bovo) או בּוּאוֹבוֹ (Buovo) ד'אַנְטוֹנַה (d'Antona) נושאן של מספר פואמות, ועלילת הסיפור שובצה ב-Reali di Francia (המהדורה האיטלקית לאגדה הקרולינגית).

מאיטלקית עובד הסיפור ליידיש – הגרסה היידית, "בבא-בוך", הפכה לרומן האבירים היידי הפופולרי ביותר.

ברוסיה זכה הרומן לפופולריות שלא הייתה כמותה, ונהיה לחלק מן הפולקלור הרוסי. העיבוד הרוסי לרומן הופיע באמצע המאה ה-16, ותורגם ככל הנראה מהגרסה הפולנית או הרותנית, שבתורן תורגמו מן העיבוד הסרבו-קרואטי לרומן האיטלקי, שנערך בדוברובניק. המעשיה שנתקבלה באופן זה, שכונתה Повесть о Бове Королевиче ("פּוֹבְיֶיסְט אוֹ בּוֹבָה-קוֹרוֹלְיֶיבִיצֶ'ה", סיפורו של הנסיך בּוֹבַה), נתמזגה בהדרגה אל תוך סיפורי העם הרוסיים, וגיבור הסיפור אימץ מאפיינים רבים של גיבור עממי רוסי (בוגטיר. למן תחילת המאה ה-18 ועד שנת 1918 נפוצו גרסאות שונות של הסיפור כלוֹבּוֹק (Лубок; תדפיס עממי המדגים סיפור בתמונות, בדומה לקומיקס), בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים. יוצרים דוגמת גבריל דרז'ווין (Держа́вин) ואלכסנדר פושקין שיבחו את ערכו הספרותי של בּוֹבַה. פושקין אף השתמש בכמה מרכיבים מן הסיפור באגדות שחיבר, וניסה לחבר פואמה פנטסטית המבוססת על הרומן.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שנראה כי הגרסה האנגלית המודרנית מתבססת על מקור צרפתי, משערים כי האגדה התעצבה על אדמות אנגליה במאה ה-10, וכי מקורה בפולשים הדנים. דמותו של דוּן עשויה להיות מזוהה עם אוטו הראשון, אשר היה בן זמנו של אדגר אתלינג, "המלך אדגר" בסיפור. זנקר‏‏[1] הצליח לבסס הקבלה קרובה בין בוויס ובין אגדת המלט כפי שמתאר אותה סקסו גרמטיקוס בחיבורו "גסטה דנורום".

עם 'צירופי המקרים' הברורים יותר, המצביעים כי לשני הסיפורים מקור משותף, נמנים הנקמה באב החורג על שהרג את האב האמיתי, המכתב המופקד בידי הגיבור, הנושא את צו-מותו שלו, ונישואיו הכפולים. מוטיב העמדת הפנים כמטורף, עם זאת, נעדר בסיפור של בוויס. הנסיכה היריבה של זוזיאן אכזרית פחות מהרמותרודה שבאגדת המלט, אך היא מאיימת על בוויס במוות אם הוא יסרב לה. נראה כי שתי הדמויות מעוצבות לפי דמותה של תרידו (Thyrdo) באגדת ביאוולף. אנציקלופדיה בריטניקה (1911) טוענת לדמיון אטימולוגי המקשר בין בוויס (Boeve) וביאוולף (Béowa).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏R. Zenker, Boeve-Amlethus, Berlin and Leipzig, 1904.‏