בוטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"בּוּטוֹ" בכתב קנג'י

בּוּטוֹ (יפנית: 舞踏, היגוי במלרע) הוא זרם תיאטרון מחול שהתפתח ביפן החל משנות השישים של המאה העשרים.

מקור המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות הביטוי במקור הוא ריקוד (בּוּ) של רקיעת רגליים (טוֹ), ביטוי הרומז לטקסים חקלאיים יפניים ארכאיים שכללו רקיעת רגליים על האדמה כדי לשדל אלים להיכנס לתוך האדמה לצורך הבטחת יבולים טובים. בתחילת דרכו כונה הבוטו "אָנְקוֹקוּ בּוּטוֹ", מחול רקיעה אפל.

הולדת הבוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לייחס את ייסודו של הבוטו לטָצוּמִי הִיגִ'יקָטָה ולקָזוּאוֹ אוֹנוֹ.

הבוטו נולד בזמן שבו עדיין שררה ביפן טראומת האסון של הפצצת הירושימה ב-1945. בדומה למשפטו המפורסם של אדורנו, "לכתוב שירה אחרי אושוויץ, הרי זה מעשה ברברי", גילם הבוטו, בין השאר, ניסיון להתמודד עם השאלה: "אחרי זוועת הירושימה - איך אפשר לרקוד?"

ב-1959 הוצגה לראשונה בפסטיבל ביפן היצירה "קִינגִ'יקִי" מאת טָצוּמִי הִיגִ'יקָטָה, אשר נוצרה בהשראת הרומן "קינג'יקי" מאת יוּקִיוֹ מִישִׁימָה. יצירה זו נחשבת ליצירת הבוטו הראשונה. משמעות השם ביפנית היא "צבעים אסורים", ביטוי שביפנית הוא לשון נקייה להומוסקסואליות. יצירת המחול "קִינגִ'יקִי" עסקה בטאבו של ההומוסקסואליות, דבר שכשלעצמו היה מעורר סערת מחלוקת בקהל היפני (היו אפילו שטענו כי המדובר בפורנוגרפיה). בנוסף לכך בזמן היצירה חנק למוות יוֹשִׁיטוֹ אוֹנוֹ (בנו של קזואו אונו) תרנגול ברגליו. בתום המופע הוחרם היג'יקטה מהפסטיבל והיצירה נאסרה לביצוע.

התפתחות הבוטו והתפשטותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבודותיו הבאות התרכז היג'יקטה בפיתוח אמצעים לשינוי תפיסתנו את גוף האדם, כך שהרקדן מאבד את צלמו והופך ללהקת ציפורים, לפרה, לרוח רפאים, לעשן ועוד. ככלי עזר לטכניקה הזו פיתח היג'יקטה את הבּוּטוֹ-פֿוּ, שפה תנועתית הכוללת אוסף מוגדר של אוצר תנועות, איכויות תנועה, ודימויים פיוטיים וחזותיים.

בשנות השישים של המאה העשרים החל קָזוּאוֹ אוֹנוֹ לעבוד עם היג'יקטה. אונו התמקד בפיתוח יכולתו כאומן מופיע ומאוחר יותר כמורה. במשך השנים התפשט הבוטו ברחבי העולם. כוריאוגרפים וקבוצות רבות אימצו את הבוטו, חלקם הושפעו יותר מסגנונו של היג'יקטה, חלקם מזה של אונו, ורבים פיתחו סגנון ייחודי. אחת מקבוצות הבוטו הידועות היא סָנקָאי ג'וּקוּ, שהתפרסמה בין השאר בשל תאונה שארעה ב-1985 בסיאטל שבמדינת וושינגטון בארצות הברית - בזמן הופעה שבה ניתלו הרקדנים על חבלים בגובה של 24 מטר - אחד החבלים נקרע והרקדן יוֹשִׁיוּקִי טָקָדָה נפל ונהרג.

כיום פעילים אומנים רבים בסגנון הבוטו לא רק ביפן, אלא גם בארצות הברית ובאירופה. גם בישראל אפשר לפגוש בוטו: תמר בורר, אחת האמניות הוותיקות בתחום, העלתה בספטמבר 2008 מופע בוטו בשם "בארדו". כמו כן, האמנית איריס סמרה העלתה לאחרונה מופע בוטו בשם "אורשינא".

השקפת עולם ואסתטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומני בוטו תופסים את עצמם כאומנים אוונגרדיסטים ולפיכך הם מתנגדים עקרונית להגדרה קשיחה של סגנונם. עם זאת ניתן לציין כמה מאפיינים כלליים של הבוטו.

עם התפתחותו קיבל הבוטו צביון מתמרד נגד המוסכמות והסמלים הנוקשים של המחול היפני הקלאסי ושל המחול בכלל. בשנות השישים של המאה העשרים היה בוטו גם לנושא הדגל של תנועת המחאה ביפן נגד האמריקניזציה של התרבות היפנית שהתאפיינה בריבוי של מחזות זמר והפקות בסגנון המיוזיק הול. בעיקר בתחילת דרכו התאפיין הבוטו בניסיוניות קיצונית, פרובוקטיביות ולעתים קרובות באווירה קודרת והתרכזות בניוון ובגרוטסקי.

כיום נחשב הבוטו לתנועה המבקרת מצד אחד מסורות ו"פרות קדושות" ומצד שני את העולם המודרני על מוסכמותיו התרבותיות והחברתיות תוך כדי הצעת חוויה חושית, רגשית ומחשבתית חלופית. הוא שואב את השראתו מחד גיסא מתוך התרבות היפנית המסורתית ומאידך גיסא מהעולם המודרני בכללותו. הוא מצטיין במגוון רחב של איכויות, החל בדקויות מעודנות וכלה בגרוטסקיות קיצונית. לעתים קרובות משרה בוטו הלך רוח מדיטטיבי המתאפיין בחווית זמן שונה, אשר נוצרת על ידי האטת המתרחש על הבמה עד כדי כך, שכמעט לא ניתן להבחין בתנועתם של הרקדנים. ערך רב מיוחס לחוויתם של רקדני הבוטו עצמם בזמן המופע - מחשבותיהם, רגשותיהם ודימוייהם הפנימיים - אשר הודות לעוצמתה וריכוזה מאפשרת לצופים ליטול בה חלק. לעתים קרובות מופיעים רקדני בוטו כשגופם עירום למחצה ומאופר בלבן.

התפתחויות פוסט־מודרניסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאטי פון קורבר ביצירתה "Echo in the Dark"[1]

דוגמה עכשווית להתפתחות של מחול בוטו בכיוון מולטימדיאלי ובורדר קרוסינג[2] ניתן למצוא בכמה מעבודותיה של האמנית הניו יורקית קאטי פון קורבר (Kathi von Koerber), בהן היא ממזגת אלמנטים של בוטו, של מחול שבטי אפריקאי, ושל מיצגי מולטימדיה.

הערות ומקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Echo in the Dark" on HIFA 2007 website
  2. ^ בורדר קרוסינג (border crossing): באמנות, חציית גבולות בין מה שמקובל להגדיר כתחומי אמנות נפרדים או אפילו בין תחום אמנות לבין תחום שלא מקובל כלל להגדירו כ־"אמנותי".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

* רותם קובנר, "יובל להולדת הבוטו: מריקוד יפני לאמנות גלובלית וישראלית", מחול עכשיו (עורכת: רות אשל), מוסף בוטו (בעריכת רותם קובנר), מו"ל: תיאטרון תמונע, ינואר 2013, גיליון 23, עמ' 54.

* רותם קובנר, "היג'יקטה, אונו וממשיכי דרכם: לידת הבוטו והסתעפויותיו בהקשר היסטורי וחברתי", מחול עכשיו (עורכת: רות אשל), מוסף בוטו (בעריכת רותם קובנר), מו"ל: תיאטרון תמונע, ינואר 2013, גיליון 23, עמ' 59-55.

* מיכל דליות-בול, "המימד הטרנס-תרבותי בבוטו", מחול עכשיו (בעריכת רות אשל), מו"ל: תיאטרון תמונע, ינואר 2013, גיליון 23, עמ' 64-60.

* כנרת נוי, "לחשוב בוטו, לרקוד זן", מחול עכשיו (בעריכת רות אשל), מו"ל: תמונע, מוסף בוטו (בעריכת רותם קובנר), ינואר 2013, גיליון 23, עמ' 67-65.

* שיר מלר-ימנוצ'י, "לרקוד את עצמך לדעת: טקנטאוצ'י אצושי", מחול עכשיו (עורכת: רות אשל), מוסף בוטו (בעריכת רותם קובנר), מו"ל: תמונע, ינואר 2013, גיליון 23, עמ' 71-68.

* שירה טאובה דיין, "גופנפש בראי הבוטו: בחיפוש אחר מאפיינים תרפויטיים ייחודיים", מחול עכשיו (עורכת: רות אשל), מוסף בוטו (בעריכת רותם קובנר), ינואר 2013, גיליון 23, עמ' 75-72.

* רות אשל, "מחול הבוטו בישראל: היבט היסטורי", מחול עכשיו (בעריכת רות אשל), מוסף בוטו (בעריכת רותם קובנר), מו"ל: תמונע, ינואר 2013, גיליון 23, עמ' 87-82.

* מיה דונסקי, "מחשבות והרהורי בוטו", מחול עכשיו (בעריכת רות אשל), מוסף בוטו (בעריכת רותם קובנר), ינואר 2013, גיליון 23, עמ' 93-88.

* נטלי תורג'מן, "הפואטיקה של הבוטו, ראיון עם נטע פלוצקי", מחול עכשיו (בעריכת רות אשל), מוסף בוטו (בעריכת רותם קובנר), מו"ל: תיאטרון תמונע, ינואר 2013, גיליון 23, עמ' 96-94.

* תמר בורר, "בוהו - יומן מסע", מחול עכשיו (בעריכת רות אשל), מוסף בוטו (בעריכת רותם קובנר), מו"ל: תמונע, ינואר 2013, גיליון 23, עמ' 100-97.