בולימיה נרבוזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בולימיה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
כרזות של אגודה למאבק בבולימיה ובאנורקסיה

בולימיה נרבוזה (באנגלית: Bulimia Nervose, בעברית זַלֶּלֶת) או בולימיה היא הפרעת אכילה המאופיינת בהתקפי זלילה שאחריהם נעשים מאמצי התרוקנות, לרוב באמצעות הקאות מכוונות.

הבולימיה היא הפרעה נפשית הנמצאת תחת קטגוריית הפרעות האכילה, כמו האנורקסיה נרבוזה, אך שכיחה ממנה פי כמה. חולי הבולימיה חווים סבל נפשי רב והם בדרך כלל בעלי הערכה עצמית ירודה ביותר. הסכנה הפיזית שמציבה הבולימיה פחותה מזו של האנורקסיה, משום שמשקל הגוף אינו יורד מאוד בתקופה קצרה. עם זאת, למחלה השלכות בריאותיות נרחבות, ביניהן התערערות איזון האשלגן בגוף, השיניים ניזוקות מהמגע התכוף עם חומצות הקיבה, סכנה לקרעים בוושט ועוד.

בולימיה נפוצה בהרבה מאנורקסיה, וצורות קלות שלה מופיעה אצל קרוב לחמישית מהצעירות.

מעריכים שהסיבות הפיזיולוגיות לבולימיה הן תפקוד לקוי של המוליך העצבי סרוטונין. טיפול תרופתי להפרעה זו הן תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת SSRI, אשר גורמות לעלייה ברמת הסרוטנין במוח.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבולימיה היא מחלה תזונתית – החולה צורך כמויות מזון גדולות בזמן קצר, ולאחר מכן מבצע פעולות "היטהרות": הקאה (הנפוצה ביותר), שימוש בחומרים משלשלים או משתנים, חוקנים, צום ארוך או פעילות גופנית מרובה. כחלק מהמחלה, החולה משקיע זמן ומחשבות אובססיביות במראהו החיצוני ומשווה עצמו לאחרים באופן תדיר. כמו כן ההערכתו העצמית ירודה.

צריכת כמויות המזון הגדולות בזמן קצר נקראת בולמוס אכילה, התקף זה הוא בלתי נשלט ומגיע לקיצו רק כשהחולה מרגיש בכאבים עזים ובנפיחות קשה באזור הבטן. בולמוסי האכילה מעוותים את תחושות הרעב והשובע ואינם קשורים לצורך פיזיולוגי במזון. לאחר ההתקף הבולמוסי החולה מרגיש תחושות אשמה וחרטה בלתי נסבלות, בנוסף לכאבים פיזיים הקשורים לאכילה המופרזת. ההתקף הוא המניע לפעולות ההיטהרות.

הפרעת האכילה מדווחת בספרות הרפואית החל משנת 1944. היא מאופיינת בהתקפיי אכילה בלתי נשלטים של כמויות מזון גדולות בפרק זמן קצר.‏[1] התקפים אלו מתרחשים בסתר וביחידות כאשר בסופם מתרחשת התנהגות מפצה, שמטרתה היא מניעת עלייה במשקל. קיימים שני סוגי בולימיה הנבדלים בקיום או באי-קיום של הטהרות הגוף. כאשר סוג אחד הוא ללא הטהרות, המתאפיין בביצוע צום או בקיום פעילות גופנית עצימה יתר על המידה בסופם של התקפיי האכילה. הסוג השני הוא בעל היטהרות המתבטאת בשימוש במשלשלים ובהקאות יזומות של החולה בסיום התקפי האכילה.‏[2] ההפרעה שכיחה בקרב נערות ונשים כאשר היא מופיעה לרוב בגיל הבגרות,‏[3], על פי מחקרים עדכניים נערים וגברים אובחנו בשנים האחרונות כסובלים ממנה.‏[4]. מדובר בהפרעה אשר משפיעה בכמה אופנים על הלוקה בה: גופני, בינאישי, משפחתי וחברתי.‏[1] הדבר מתבטא במעורבות בפעילויות הרסניות כמו: שימוש בסמים ואלכוהול, גניבה מחנויות, יחסי מין הרסניים, דיכאון וחרדה.‏[5]

לאחר היטהרות שכזו מרגיש החולה תחושת רגיעה פיזית ונפשית. תחושה זו היא זמנית ובמהרה מתעוררת ריקנות נפשית המוליכה את החולה לחזור להתעסקות האובססיבית בדימוי הגוף, לאכילה בולמוסית, היטהרות וחוזר חלילה.

הקאות יזומות: על מנת לגרות את רפלקס ההקאה משתמש החולה באמצעים שונים, ייתכן שלאחר תקופה ממושכת של הקאות יילמד הרפלקס ותתרחש הקאה בהתאם לרצון החולה ללא צורך באביזרי עזר. כאשר הגוף מתרגל להקאות ייתכנו מקרים בהם האוכל עולה "בעצמו" מן הקיבה והחולה יתקשה להשאירו בפנים גם אם יחפוץ בכך.

שימוש במשלשלים/חוקנים: נטילת כמויות גדולות של משלשלים באופן קבוע לאחר ארוחות או בולמוסים. בדרך כלל נוצרת תלות בחומרים משלשלים הגורמת לעצירות קשה ולבעיות מעיים עד כי לעתים לא מתאפשרות יציאות בלעדיהם כלל. דיאטות חריפות וצומות: לאחר בולמוס אכילה ייתכן שהחולה יפתח בצום או בדיאטה קיצונית. פעילות גופנית: פעילות גופנית יכולה לשמש עוד אמצעי היטהרות, לעתים החולה מתיש את עצמו בפעילות גופנית עד אפיסת כוחות ובמקרים קיצוניים עילפון.

בחלק מהמקרים מתקיימים בו זמנית מספר אמצעי היטהרות, שמספקים רגיעה זמנית ומזויפת בלבד.

החרדה מעלייה במשקל היא המניעה את החולה בבולימיה להשחית את גופו ולגרום לעצמו במקרים הקיצוניים נזק בלתי הפיך. ישנו דחף עצום לשליטה המתעורר ברוב החולים, העומד בניגוד לפעולות הבלתי נשלטות. דחף זה מגיע ממקורות חיצוניים וסביבתיים או פנימיים ורגשיים. הפער הגדול שבין פעולות החולה לבין שאיפתו לשליטה וחוזק, מעמיקה את תחושת הדיכאון, העייפות והריקנות של החולה. ההתעסקות באוכל ובמשקל עומדת בבחינת מקבילה לציפיות של החולה מעצמו או של הסביבה ממנו, ולכן ניסיון החולה "למלא" את עצמו במזון לעתים מקביל לניסיון להיות מלא ושלם עם עצמו מבחינות אחרות שאינן קשורות דוווקא לאכילה.

הבולימיה נפוצה בקרב כל המשקלים ומבני הגוף, רוב החולים במחלה דווקא נמצאים במשקל תקין ביחס לגילם ולגובהם. הבולימיה תוקפת גם חולי אנורקסיה, אותם חולים מאמצים דפוסי התנהגות בולמיים כדי למנוע עלייה במשקל או אף כדי לרדת במשקל. לעתים קרובות ניתן למצוא בעברו של החולה הבולימי סימנים המעידים על בעיות שונות בהתייחסות לאוכל, בסגנון ובהרגלי האכילה שלו שהיו קיימות לפני התחלת בולמוסי האכילה.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולימיה פוגעת גם בגברים וגם בנשים, אך נשים נמצאות בסיכון גבוה פי 10 ללקות במחלה בהשוואה לגברים. בשנים האחרונות עולה מספר הגברים והנערים המפתחים גם הם את המחלה. מחקרים עדכניים מעלים כי כ- 8% מכלל הנשים תחלנה בבולימיה בשלב כלשהו בחייהן. המחלה עלולה להופיע בכל גיל אך מתפתחת לרוב בגילאי 16 עד 40 (בממוצע מתחילה המחלה בגילאי 18-19). אמנם גם ילדים עלולים לפתח את המחלה אך אלו מקרים נדירים יחסית. 50% מהאנשים הלוקים בבולימיה הם אנורקטיים 'לשעבר'. בולימיה היא הפרעת אכילה הגורמת ללוקה בה להתעסק במשקל גופו ובצורתו. הבולמים נוטים לשפוט את עצמם בחומרה על כל פגם שימצאו בעצמם, בגופם ובהתנהגותם. זוהי מחלה חמורה שעלולה לסכן את חיי הלוקה בה. לעתים קשה להתגבר על המחלה מאחר שמעורב בה לא רק נושא התזונה אלא גם עניין הדימוי העצמי. טיפול יעיל בבולימיה עשוי לסייע לאדם להרגיש טוב יותר ביחס לעצמו, לאמץ דפוסי אכילה בריאים יותר ולהתאושש מסיבוכי המחלה.‏[6]

קריטריונים אבחנתיים על-פי ה DSM-IV[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים חמישה קריטריונים בסיסיים לאבחון המחלה על פי ה-DSM-IV:

  1. אפיזודות חוזרות של התקפי אכילה המאופיינים ב:
    • אכילה בפרק זמן קצר, של כמויות מזון גדולות מכפי שיאכל האדם הממוצע בזמן או בנסיבות דומים.
    • תחושת חוסר שליטה על האכילה בזמן התקף האכילה.
  2. התנהגויות מפצות - "היטהרות": לצורך וויסות המשקל. כגון: הקאה (הנפוצה ביותר), שימוש בחומרים משלשלים או משתנים, חוקנים, צום ארוך או פעילות גופנית מרובה.
  3. התקפי האכילה וההיטהרות מתרחשים לפחות פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים ברציפות.
  4. הערכה העצמית תלויה באופן מוגזם במשקל הגוף ובצורתו.
  5. סימפטומים אלה אינם חלק מאפיזודה אנורקטית.

קיים דמיון בין אנורקסיה (הסבר בהמשך) לבין בולימיה, אולם ההבדל ביניהם הוא בכך שבבולימיה אין הימנעות מאכילה. על-פי מדריך ה DSM-(הסבר בהמשך) ניתן לאבחן בולימיה באמצעות הקריטריונים הבאים:‏[7]

  1. מתבצעים התקפיי אכילה חוזרים של כמויות מזון גדולות, ללא שליטה עצמית על הפסקתם או הרכבם.
  2. קיימת פעולת ניקיון הגוף בסיום התקפיי האכילה, אשר מתבטאת בפעילות יזומה של החולה בשימוש במשלשלים, ביצוע צום, פעילות ספורט עצימה והקאות.
  3. תדירות ההתנהלות המעגלית, של התקפיי אכילה וניקיון הגוף מתקיימת כפעמיים בשבוע לכל הפחות, במשך כשלושה חודשים.
  4. החולה קובע את הדימוי העצמי שלו, על פי מראה גופו ומשקלו .

סוגי בולימיה נרבוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שתי צורות של ההפרעה, הנבדלות בסוג ההתנהגויות המפצות המאפיינות אותן:

  • בולימיה נרבוזה עם התנהגויות היטהרותיות (Purging type). אכילה התקפית המלווה בהקאות יזומות, שימוש במשלשלים, משתנים, חוקנים ואמצעים רפואיים אחרים.
  • בולימיה נרבוזה ללא התנהגויות היטהרותיות (Non-purging type). אכילה התקפית המלווה בצומות ו/או בפעילות גופנית מופרזת, שבדרך-כלל אינה מלווה בהתנהגויות מפצות כהקאה ושימוש באמצעים רפואיים.

סימנים ותסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החולים בבולימיה יודעים להסוות את מחלתם, וחלקם אף מסוגלים להעביר שנים ללא ידיעת קרוביהם על המחלה. עם זאת, אופני התנהגות אחדים וסימנים ברורים לעין עשויים להעיד על הימצאות הבולימיה.

הרגלי אכילה: אכילה מאופיינת בזלילות או אכילת מזון רב בזמן קצר, אכילה בסתר, הרגשת חוסר נוחות באכילה מול אנשים ואף הימנעות מכך, שתייה מרובה מאוד תוך כדי אכילה, ביקורים סדירים בשירותים לאחר ארוחות או עד שעה אחריהן.

תסמינים נפשיים: שינויים תכופים במצב הרוח, דיכאון, תחושת עייפות מתמדת, ביקורת עצמית נוקשה וחסרת פרופורציה, הערכה עצמית ירודה וכמעט תמיד תלויית משקל.

תסמינים גופניים: אי יציבות במשקל, שיניים צהובות ורקובות, נפיחות וכלי דם מפוצצים בפנים, ציפורניים שבירות ועור לא בריא (בשל המחסור בוויטמינים), חולשה כללית, אדמומיות וכאבים בגרון, פעימות לב בלתי סדירות.

לחולים במחלה זו הובחנה רמה נמוכה של כוליציסטוקינין.

נזקי המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נזקי המחלה האפשריים הם: עייפות וחוסר אנרגיה, דיכאון, סחרחורת וכאבי ראש, הפסקה או אי סדירות של מחזור ו/או הוסת, עצירות והתייבשות, קוצר נשימה, קצב לב בלתי סדיר, לחץ דם נמוך, קרעים בוושט, נשירת שיער, כאבי בטן והתנפחויות, השתחקות השיניים, נזקים לכבד ולכליות, כאבים בחזה, אולקוס, אנמיה, דום לב ומוות.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מספר גורמים המביאים להיווצרות ההפרעה ולהחמרתה כמו: *תחושה ירודה של הערכה עצמית-הירידה במשקל מסייעת לאנשים אלו לשפר זאת.‏[2]

  • גורם ביולוגי - ישנם מחקרים הקושרים את כמות הסרוטונין הנמצא במוח, אשר תפקידו הוא קיום פעילות במערכת האחראית על התיאבון, כגורם לבולימיה.‏[8] על פי מחקרים אלו פעולות האכילה והריקון מביאות לכך שהן מוסיפות על הפחתת ייצורו.‏[7]
  • לחץ נפשי- אנשים שחוו ילדות קשה, עברו התעללות מינית לאורך תקופה ממושכת, התמודדו עם מצבים מלחיצים בחייהם, יכולים ללקות בבולימיה.
  • תורשה- ישנם מחקרים המעידים כי הסבירות שאדם יהיה לוקה בבולימיה קיימת במשפחות בהן יש היסטוריה של המחלה. *דיאטה- דיאטה קיצונית, אשר מטרתה היא ירידה במשקל עלולה להתפתח לבולימיה, עקב הרצון לאכול וההקאה המגיעה לאחר מכן.‏[9]
  • גורמים תרבותיים-הלחץ התרבותי, אשר תפיסתו היא רזון בקרב הנשים כהכרחי, מוביל לקשיים אישיותיים ופסיכוסוציאליים, דברים היכולים להשפיע על התפתחות הבולימיה בקרב הנשים.‏[7]

דרכי טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שהפרעות האכילה מאובחנות ומטופלות מוקדם יותר כך גדל הסיכוי להחלמה מהירה ותמידית. הטיפול הבסיסי כולל טיפול רפואי (הבודק את המצב הרפואי הכללי וחומרת נזקי המחלה הקיימים, ובוחן האם יש לאשפז החולה במצב הנתון), טיפול תזונתי וטיפול פסיכולוגי אישי (לעתים גם משפחתי).

במקרים מסוימים מומלץ טיפול נוירופסיכולוגי, ששם דגש על הרכיב הביולוגי של התסמינים הפסיכולוגים המתלווים למחלה כמו עיוותי התפיסה, הכפייתיות בחשיבה ועוד, שבדרך כלל אינם מטופלים וכך לעתים חוזרות הפרעות האכילה.

במקרים אחרים ניתן טיפול תרופתי, בדרך כלל בנוגדי דיכאון ממשפחת SSRI, הנפוץ והמוכר מביניהם הוא הפרוזק. החומר הפעיל בתרופה גורם לעיכוב תהליך הניצול מחדש של המוליך העצבי סרוטונין ובכך רמתו במוח עולה. לסרוטונין תפקיד ראשי בתחושות וברגשות הקשורים למצב הרוח, כגון דיכאון, התנהגות אימפולסיבית וכדומה, ונמצא יעיל בטיפול בדיכאון, חרדה חברתית, הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD), טורדנות כפייתית (OCD - Obsessive Compulsive Disorder), וכמו כן בבולימיה נרבוזה. ישנם כמה דרכי טיפול להפרעת האכילה בולימיה, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי וטיפול באמצעות תרופות. על פי מחקרים היעיל מבניהם הינו טיפול התנהגותי קוגניטיבי אשר דוגל בסיוע למטופל- בשינוי תפיסתו בדימוי גופו השלילי ודיכוי הרצון בשימוש משלשלים ובביצוע הקאות יזומות כדרך התמודדות (אתר של המרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי). על מנת שטיפול זה יצליח יש להיעזר בגורמים נוספים כמו: דמות שהמטופל מעריך, שתוכל להשפיע עליו בהבנה ללא שיפוטיות, לקיחת חלק של בני משפחתו בטיפול, הבא לידי ביטוי בסיוע מבחינה רגשית ואחראיות על דפוסיי האכילה בבית. טיפול זה משלב בתוכו טיפול פסיכיאטרי, אשר מטפל בבעיות הנלוות למחלה כגון: חרדה ודיכאון (רחמים, אפטר,2009). הטיפול התרופתי, הינו אנטי דיכאוני שמטרתו לייצב את מצב רוחו של המטופל, על מנת שיספק את צרכיו במקום התקפיי האכילה (אתר בטיפולנט, 2002).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לצר, י', פרץ, י', קרויצר, ת' (2005). טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ממוקד בקונפליקט בחולות בולמיה נרבוזה . שיחות: כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה, 19 (2), 143-151
  • לצר, י', צישינסקי, א', (2003). הפרעת אכילה בולמוסית ( BED ) -תת-קבוצה של השמנת-יתר או של בולימיה נרבוזה? הרפואה, 142(7), 544-549.
  • רחמים, ל', אפטר, א', (2009). לא תרופתי. מדיקל, 23, 75-77.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 לצר, פרץ וקרויצר,2005.
  2. ^ 2.0 2.1 אתר מכבי שירותי בריאות, 2011.
  3. ^ רחמים ואפטר,2009
  4. ^ אתר מכון cbt
  5. ^ אתר בטיפולנט, 2002.
  6. ^ בולימיה באתר מכבי שרותי בריאות .
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 (אתר בטיפולנט, 2002.
  8. ^ אתר infomd
  9. ^ אתר מכבי שירותי בריאות,2011.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.