בורגו (רובע)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל הרובע
מיקום הרובע
מאוזוליאום הדריאנוס - כיום טירת סנטאנג'לו. ניתן לראות את שרידי המאוזוליאון בבסיס אבני הטופה שבתחתית המבנה.

בורגואיטלקית: Borgo) או אי בורג'י (באיטלקית: I Borghi) הוא שמו של הרובע הארבעה עשר מבין רובעי העיר רומא בירת איטליה.

סמל הרובע מתאר אריה, אשר הופיע על שלט האצולה של האפיפיור סיקסטוס החמישי אשר הפך את הרובע לחלק מהעיר רומאף ולרובע ה-14 של העיר.

הרובע גובל בקיריית הוותיקן ובכיכר פטרוס הקדוש במערב, בנהר הטיבר במזרח, ברובע פראטי בצפון וברובע טרסטוורה בדרום.

רובע זה אינו שייך למוניצ'יפיו I בדומה למרכז רומא, אלא למוניצ'יפיו 18, יחד עם רובע פראטי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור המהווה כיום את רובע בורגו, היה, בתקופת האימפריה הרומית חלק מהרובע ה-14 מבין רובעי רומא כפי שהעיר חולקה על ידי הקיסר אוגוסטוס. לאחר החלוקה נקרא הרובע בשם "טרנסטיברים" (בלטינית: Transtiberim - "מעבר לטיבר") וכן "אגר וטיקאנוס" (Ager Vaticanus) על שם האוגורים (חוזי העתידות הצופים בציפורים) האטרוסקים שהיו באזור בעבר (גבעת ג'יאניקולו הסמוכה אפשרה צפייה בציפורים).

קודם לתקופת האימפריה שימש האזור בעיקר כאזור קבורה, ולא כאזור מגורים בשל המלריה שהייתה נפוצה בו. בתקופת האימפריה הרומית נבנו באזור וילות רבות וגנים ("הורטי" של עשירי רומא, ובהם הגנים של אגריפינה, רעייתו של גרמניקוס שנקראו "הורטי אגריפינה" (Horti Agrippinae), וגני דמיטיה לונגינה, רעייתו של דומיטיאנוס שנקראו "הורטי דמיטיאה" (Horti Domitiae) לרגלי גבעת הוותיקן הצטלבו שתי דרכים רומאיות: הויה קורנליה, אשר התחברה לויה אורליה בסמוך לטרקוויניה והויה טריאומפאליס (דרך המצעדים הרומית), שהתחברה בהמשך לויה קאסאיה.

הקיסר קליגולה בנה על גבעת הוותיקן את ה"קירקוס גליאנוס" אשר הורחב על ידי הקיסר נירון. במרכז מגרש הקירקוס ניצב אובליסק (אשר ניצב גם כיום במרכז כיכר פטרוס הקדוש, למול בזיליקת פטרוס הקדוש.

הקיסר נירון החליף את גשר העץ מעל הטיבר, עליו עברה דרך המצעדים, בגשר אבן, אשר את שרידיו ניתן לראות גם כיום, והקיסר אדריאנוס בנה מאוזוליאום בסמוך לנהר (המהווה כיום את טירת סנטאנג'לו).

האירוע המשמעותי ביותר בהיסטוריה של הרובע, היה הריגתו של פטרוס הקדוש בשנת 67 לרגלי גבעת הוותיקן. פטרוס נקבר לרגלי הגבעה, וקברו הפך לאתר עליה לרגל לנוצרים.

האפיפיור אנאקלטוס בנה כנסייה מעל הקבר, ובשנת 324 נבנתה באתר בזיליקה על ידי הקיסר קונסטנטינוס. בזיליקה נודעת כיום כבזיליקת פטרוס הקדוש הישנה, וזו הוחלפה במהלך המאה ה-16 בבזיליקת פטרוס הקדוש של ימינו.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר בורגו, המכונה גם er Corridore ("המסדרון"), המוביל בין הוותיקן לטירת סנטאנג'לו.

במהלך ימי הביניים נהרס הגשר שבנה נירון, ומאוזוליאום הדריאנוס הפך לטירה המגינה על העיר. על אף הביזות הרבות של העיר וכיבושה על ידי כובשים שונים, המשיכו עולי רגל נוצרים לעלות לקברו של פטרוס הקדוש.

בשטח הרובע, בקרבת הקבר, נבנו אכסניות ובתי חולים לעולי רגל (כגון בית החולים של רוח הקודש שנבנה בשנת 1198 על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי). מאחר שהרובע נמצא מחוץ לחומות אורליאנוס היה הרובע נתון להתקפות ולביזות רבות. בזיליקת פטרוס הקדוש נבזזה מספר פעמים, ונשרפה על ידי המוסלמים בביזה שנערכה בשנת 847.

בשנת 852 בנה האפיפיור לאו הרביעי את החומות שנקראו על שמו חומת ליאונינה. בעת בניית החומה נחשב הרובע לעיר עצמאית מרומא שנקרא עיר לאונינה (בלטינית: Civitas Leonina), ולעיר מונו שופטים משלה וראש עיר משלה. רק בשנת 1586 הפכה העיר שנית לרובע של רומא (הרובע ה-14) בהוראת האפיפיור סיקסטוס החמישי. חומת ליאונינה המחברת בין הוותיקן לטירת סנטאנג'לו נקראת כיום "הפאסטו" ("מעבר בורגו") ושימשה מעבר חירום של האפיפיור שאיפשר לו להימלט ממגוריו בוותיקן אל הטירה.

מיניאטורה מראשית המאה ה-14 המתארת על עלייה לרגל של עולים בשנת היובל של 1300. העולים מגיעים לעיר לאונינה בדרגם מרומא וברקע ניתן לראות (מימין לשמאל) את מונטה מריו, גבעת הוותיקן וגבעת ג'יאניקולו.

במהלך ימי הביניים הייתה אוכלוסיית הרובע דלילה ביותר. מרבית בתי הרובע היו מפוזרים, וביניהם היו גני ירקות רבים. כמו כן ברובע היו כנסיות רבות. דרומית לטירת סנטאנג'לו, על גדת הנהר נבנה "נמל לאונינו" (Porto Leonino), דרכו הובאו חומרי בנייה לבזיליקת פטרוס הקדוש.

העולים לרגל לבזיליקה התגוררו בעיר רומא, מעברו השני של הנהר, וחצו את הנהר אל הרובע על גשר סנטאנג'לו, עברו תחת שער קסטלו (Porta Castello - "פורטה קסטלו" - שער הטירה) בדרכם אל הבזליקה, ובהמשך עברו דרך אכסדרת עמודים שכונתה ה"פורטיקה" (Portica).

בתקופת שהותם של האפיפיורים באביניון פחת מספר העולים לרגל ופחתה אוכלוסיית הרובע, ומבנים שונים הוזנחו וקרסו (בהם הפורטיקה).

תקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיפיור אלכסנדר השישי שינה את מראה הרובע.
הפאלצו ברנקונינו דל'אקווילה, שנחשב לאחת מיצירות המופת ברומא של תקופת הרנסאנס. הארמון נהרס במהלך המאה ה-17, על מנת להקים את כיכר רוסטיקוצ'י.
כנסיית סנטה מריה אין טרנספוטינה. כיפתה הנמוכה של הכנסייה נבנתה כך על מנת לאפשר לתותחני טירסת סנטאנג'לו להתאמן בירי בתותחי הטירה לעבר גבעת ג'יאניקולו מבלי לפגוע בכנסייה.
מפת הרובע בשנת 1779.
"ויה דלה קונסיליאציונה" בשעת הזריחה. ברקע ניתן לראות את טירת סנטאנג'לו המכונה "קסטלו" (Castello) בפי תושבי הרובע.

תחייתו של הרובע החלה במקביל לתחילת תקופת הרנסאנס. מרכזה המנהלי והכלכלי של רומא עבר מאזור הקמפידוליו לאזור מרכז שדה מרס בעקבות בנייה מחודשת של אמות המים של העיר - דבר שאפשר מגורים במקומות המרוחקים במקצת מהנהר. במקביל, האפיפיורים עזבו את ארמון הלטרן ועברו לקיריית הוותיקן שהפכה למרכז הכוח בפוליטיקה הרומאית. מעבר זה הביא לבנייה מחודשת של בזיליקת פטרוס הקדוש, ועולי הרגל הרבים שהגיעו לבזיליקה דרך הרובע הביאו לפריחה כלכלית של הרובע.

בתקופת כהונתו של האפיפיור ניקולאס החמישי תיכנן ברנרדו רוסלינו הקמת שלוש דרכים חדשות ואכסדראות עמודים שיובילו לבזיליקה. מותו של האפיפיור עצרה את התוכניות. האפיפיור סיקסטוס הרביעי הקים דרך חדש במקביל למעבר בורגו וקרא לה על שמו "ויה סיסטינה" (via Sistina) לימים "בורגו סנטאנג'לו".

בראשית המאה ה-16 החלו להיבנות ברובע ארמונות רבים עבור ראשי הכנסייה ובהם הפאלאצו ברנקוניו דל'אקווילה שתוכנן על ידי רפאל והפאלאצו קפריני שתוכנן על ידי דונאטו בראמאנטה.

על מנת להקל על תנועת עולי הרגל נסללה דרך חדשה שנקראה "ויה אלכסנדרינה" על ידי האפיפיור אלכסנדר השישי בשנת 1500 (ונקראה על שמו). לימים נקראה הדרך "בורגו נואבו".

תור הזהב של הרובע הגיע לשיאו בעת כהונתם של האפיפיורים מפירנצה ליאו העשירי וקלמנטוס השביעי, שניהם ממשפחת מדיצ'י. בעת שלטונו של קלמנטוס התגוררו ברובע כ-4,926, מרביתם אנשי כנסייה שאינם תושבי העיר רומא. תשעה מ-25 החשמנים השייכים לקוריה הרומאית, התגוררו ברובע, כאשר לכל אחד מהם היו מאות משרתים ויועצים שהתגוררו עימם ברובע. בהתאם, גם אמנים רבים (ובהם רפאל) בנו את ביתם ברובע.

תור הזהב של הרובע הסתיים ב-6 במאי 1527 עת חייליו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כבשו את העיר ובזזו אותה, ובכך החלו את ביזת רומא של אותה שנה. האפיפיור קלמנטוס השביעי נמלט דרך ה"פאסטו" בכותונת לילה אל טירת סנטאנג'לו וכל חיילי המשמר השווייצרי נהרגו בכניסה לבזיליקת פטרוס הקדוש בניסיונם לעכב את חיילי הקיסר.

לאחר הביזה שוקם הרובע, האפיפיור פאולוס השלישי שיקם את חומותיו, ובנה חומות מגן נוספות.

הרובע המשיך לגדול, ובשנת 1565 האפיפיור פיוס הרביעי החל בבניית שלוש רחובות חדשים, כולן צפונית למעבר בורגו, בשל הגידול בשטח הרובע לכיוון זה. הוא קרא לרחובות "בורגו פיו" (על שמו), "בורגו ויטוריו" (על שם הניצחון בקרב לפאנטו בשנת 1571 ו"בורגו אנג'ליקו" (שמו קודם להיבחרו לאפיפיור). על מנת להגדיל את מספר תושבי הרובע הורה האפיפיור על מתן הקלה במסים לתושבי רומא שיעברו להתגורר בעיר האפיפיור, וחומות חדשות (בהם שער חדש - "שער אנג'ליקה" - Porta Angelica) נבנו על מנת להגן על השכונות החדשות של הרובע. במסגרת הרחבה הרובע נהרסו מספר מנזרים וכנסיות מימי הביניים ובהם, בשנת 1564 כנסיית סנטה מריה אין טרנספוטינה.

הרובע ה-14 של רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בדצמבר 1586, הכריז האפיפיור סיקסטוס החמישי על בורגו כרובע ה-14 מבין רובעי רומא, ובכך הפך את הרובע להיות שוב חלק מהעיר.

בראשית המאה ה-17 שיקם האפיפיור פאולוס החמישי את האקווה טראיינה העתיקה שהובילה מים אל הרובע.

במהלך המאה ה-18 וה-19 שמר הרובע על אופיו, אולם המעמד הבורגני שהתגורר ברובע עברה בהדרגה למרכז שדה מרס. ברובע נותרו בעיקר אנשי דת ועובדי הוותיקן, אכסניות לעולי רגל וחנויות של חפצי קדושה.

בעת כיבוש רומא על ידי נפוליאון בונפרטה, הורה מושל העיר קמיל דה טורנו על הריסת בתי הספּינה (spina) - טור הבתים שעמד במקום בו עברה ה"ספּינה" - השידרה המרכזית של הקרקוס גליאנוס, אולם העבודות הופסקו מחוסר תקציב.

לאחר נפילת נפוליאון המשיכו תושבי הרובע לתמוך באיחוד איטליה, וכאשר, בעקבות הקמת ממלכת איטליה הוצע לאפיפיור שהרובע ישאר חלק ממדינת האפיפיור הגיבו תושבי הרובע בהפגנות אלימות. סירוב האפיפיור פיוס התשיעי להצעה, והחלטתו להישאר כלוא בותיקן הביאה להפסקת ההפגנות.

בעקבות הפיכת רומא לבירת ממלכת איטליה נהרסו חומות הרובע שנבנו על ידי פיוס הרביעי, ובהם גם שער אנג'ליקה, על מנת להקל על התנועה בין הרובע לרובע פראטי.

בין השנים 1886 - 1911 נבנה גשר ויטוריו עימנואלה השני מעל נהר הטיבר, צפונית לשרידי הגשר שבנה נירון.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936, בהוראת בניטו מוסוליני, ובהסכמת האפיפיור פיוס ה-11 הושלמה הריסת הספּינה, והרחוב תוכנן מחדש על ידי האדריכלים מרצ'לו פיאצ'נטיני ואטיליו ספאקארלי. בטקס שנערך ב-23 באוקטובר 1936 מוסיליני עצמו עמד על גג מבנה והחל בהריסתו בגרזן. ב-8 באוקטובר 1937 הסתיימה הריסת המבנים, ונותרה רחבה רחבה בין בזיליקת פטרוס הקדוש וטירת סנטאנג'לו, אף שעבודות בניית השדרה שכללה שתי שדרות אובליסקים לא הסתיימו עד שנת 1950 (בשל עיכובים שנגרמו במהלך מלחמת העולם השנייה.

כחלק מהעבודות נהרסו כל בתי הרובע שהיו דרומית לפאסטו ונבנתה דרך חדשה שנקראה ויה דלה קונסיליאציונה על שם הסכם הלטרן שנחתם בשנת 1929 בין איטליה לקיריית הוותיקן.

הרובע כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מתושבי הרובע הם אנשי דת נוצריים ועובדי קיריית הוותיקן. התושבים נוהגים לקרוא לעצמם "בורגיצי'אני" (Borghiciani) על מנת להבדילם מיתר תושבי העיר.

בשנת 2000, בשל עולי הרגל הרבים שהגיעו לעיר, עלו מחירי השכירות ברובע, במטרה להשכיר את הדירות לתיירים, ואמנים רבים שהתגוררו ברובע נאלצו לעזבו. בשל עולי הרגל הרבים שהגיעו נפתחו ברובע חנויות רבות של מזכרות ומזון מהיר.

בשנת מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני (2005) אירע אירוע דומה עקב ביקור של מיליוני מבקרים בקיריית הוותיקן - מבקרים שכולם עברו דרך הרובע והשפיעו על כלכלתו ומחיריו.

אתרים בעלי חשיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובע נמצאים טירת סנטאנג'לו וכן ארמון טורלוניה, ארמון פניטנציירי וארמונות נוספים, בית החולים סנטו ספיריטו וכנסיות רבות בהם סנטה מריה אין טרספונטינה, סנטה ספיריטו אין סאסיה, סן לורנצו אין פיסקיבוס, סנטי מיקלה אי מאגנו, וכן מעבר בורגו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובעי רומא

I - מונטי  ·  II - טרווי  ·  III - קולונה  ·  IV - קמפו מרציו  ·  V - פונטה  ·  VI - פאריונה  ·  VII - רגולה  ·  VIII - סנט'אאוסטאקיו  ·  IX - פיניה  ·  X - קמפיטלי  ·  XI - סנטאנג'לו ·  XII - ריפה  ·  XIII - טרסטוורה  ·  XIV - בורגו  ·  XV - אסקווילינו  ·  XVI - לודוויזי  ·  XVII - סאלוסטיאנו  ·  XVIII - קאסטרו פרטוריו  ·  XIX - צ'ליו  ·  XX - טסטאצ'יו  ·  XXI - סן סבא  ·  XXII - פראטי