בוריס השלישי, מלך בולגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בוריס השלישי
(30 בינואר 1894; סופיה, נסיכות בולגריה - 28 באוגוסט 1943; סופיה, ממלכת בולגריה.) (בגיל 49)
BASA-3K-7-342-28-Boris III of Bulgaria.jpeg
שם מלא בוריס קלמנס רוברט מריה פיוס לודוויג סטאניסלב חבייר
מקום קבורה מנזר רילה, מחוז קיוסטנדיל, בולגריה
בת-זוג
שושלת סקסה-קובורג-גותה
תואר מלך בולגריה
כינוי "השועל"‏[1]
"המלך המאחד"‏[2]
אב פרדיננד הראשון
אם מריה לואיזה מלכת בולגריה, לבית בורבון – פארמה.
צאצאים
מלך בולגריה
תקופת כהונה 3 באוקטובר 1918 - 28 באוגוסט 1943 (24 שנים)
הקודם בתפקיד פרדיננד הראשון
הבא בתפקיד סימאון השני
ממלכת בולגריה
ממלכת בולגריה
Coat of arms of Kingdom of Bulgaria (1927-1946).png
סמל ממלכת בולגריה
מדינה ממלכת בולגריה
בית האב סקסה קובורג גותה
תארים נסיך סלובקיה
נסיך בולגריה
מלך בולגריה
השליט האחרון סמיון השני, בבולגריה
שנת ייסוד 1887 כנסיכות ומ 1908 כממלכה.
הדחה בולגריה: 15 בספטמבר 1946 ,על ידי השלטון הקומוניסטי בבולגריה, בהכוונת ברית המועצות
אתניות גרמנית, איטלקית, צרפתית
יורש העצר בוריס, סוקר גדוד חיילים בולגרים בעת מלחמת העולם הראשונה, שנת 1916
פגישתו האחרונה של בוריס השלישי עם אדולף היטלר במאורת הזאב ב-14 באוגוסט 1943
קברו של המלך בוריס השלישי במנזר רילה

בוריס השלישיבולגרית Борис III, ‏30 בינואר 1894, סופיה, נסיכות בולגריה - 28 באוגוסט 1943, סופיה, ממלכת בולגריה) היה מלך בולגריה מה-3 באוקטובר 1918 ועד יום מותו.

בוריס השלישי עלה לכס השלטון לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה וסיום כהונתו של אביו פרדיננד הראשון. עד אמצע שנות ה-30 לא היה מעמדו של המלך איתן, הוא ניצל ממספר נסיונות התנקשות בחייו כאשר במקביל התחוללו בממלכתו הפיכות וניסיונות הפיכה במחיר דמים גבוה. נסיבות סיום מלחמת העולם הראשונה וכפיית חוזה ניי על בולגריה, הובילו לאי שקט חברתי ופוליטי ומשבר כלכלי חריף שהקשה על התנהלות הממלכה. החל מאמצע שנות ה-30 התקרב המלך במדיניותו לגרמניה הנאצית והעניין הניב פירות כלכליים לבולגריה. המלך חיזק את מעמדו ושלטונו הפך אוטוקרטי. בהמשך, בלחצה של גרמניה העבירה רומניה לבולגריה במסגרת הסכם קראיובה את חבל דרום דוברוג'ה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה הממלכה על נייטרליות, אך בהמשך הצטרפה להסכם התלת-צדדי. בתמורה קיבלה לחזקתה בולגריה את חבלי תראקיה היוונית, ומקדוניה הווארדארית. צעד זה העלה מאד את הפופולריות של בוריס השלישי בקרב ההמונים והוא זכה לכינוי "המלך המאחד" על שום שהשיב לבולגריה את השטחים שאבדו לאחר מלחמת העולם הראשונה. בוריס השלישי אשר חשש לחזור על טעויותיו של אביו, סירב לצרף את הצבא הבולגרי לקרבות החזית המזרחית ולהכריז מלחמה על ברית המועצות והעניין הוביל למתיחות בין בולגריה לגרמניה ובכלל זה מתיחות אישית בינו לבין אדולף היטלר. באוגוסט 1943 הלך בוריס השלישי לעולמו במפתיע ואודות נסיבות מותו נפוצו תאוריות קשר רבות.

החל משלהי שנות ה-30, ובמקביל לחיזוק הקשרים עם גרמניה הנאצית, אימצה בולגריה מדיניות אנטי-יהודית. בספטמבר 1939 גורשו 4,022 מיהודי בולגריה שהוגדרו "נתינים זרים", במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים".‏[3] בהמשך, חוקק בבולגריה החוק להגנת האומה ובמסגרתו נשלחו 9,000 גברים יהודים בגילאי 20-40 לעבודות כפייה.‏[4][5] במרץ 1943 גירשו הבולגרים בצו שאישר בוריס השלישי את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה והעיר פירוט אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה.‏[6][7][8] במקביל, נכשל נסיון גירושם לטרבלינקה של לפחות 6,365 מיהודי בולגריה.‏[9]

תקופת חייו כיורש העצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוריס השלישי נולד כנסיך בוריס קלמנס רוברט מריה פיוס לודוויג סטאניסלב חבייר לבית סקסה קובורג גותה והיה בנו של פרדיננד הראשון. הוא נודע כתלמיד שקדן בעיקר בתחום השפות ונעזר במורה פרטי שהובא משווייץ, עבורו ועבור אחיו הנסיך קיריל. הנסיכים שהיו קרובים בגיל, הפכו לחברים קרובים וב-1910 אף נסעו לראשונה אל מחוץ לגבולות ממלכת בולגריה ונפגשו באיסטנבול עם הסולטאן מהמט החמישי. ב-22 ביוני 1911, מילא את תפקידו הרשמי הראשון כאשר נשלח כנציגו של המלך פרדיננד הראשון לטקס הכתרתו של ג'ורג' החמישי למלך הממלכה המאוחדת. בינואר 1912, עת מלאו לו 18 שנים הוזמנו ליום הולדתו נציגי משפחות אצולה מאירופה ויורשי העצר של המדינות השכנות.‏[10] בוריס השתתף במלחמת הבלקן הראשונה והשנייה כקצין קישור בקרבות בדרגת קולונל ובמלחמת העולם הראשונה הגיע לדרגת גנרל-מיור וגם בה שימש כקצין קישור בחזית המערכה הסרבית.‏[11]

בספטמבר 1918, לאחר תבוסת הצבא הבולגרי בקרב דוברו פולה, נטשו החיילים הבולגרים את החזית, התמרדו ונעו לעבר סופיה תוך שהם מכריזים על הדחת המלך פרדיננד הראשון. כך, נפרצה החזית וצבאות צרפת וסרביה נעו לעבר בולגריה, אשר נותרה ללא כוח מגן אפקטיבי ונאלצה לבקש הפסקה של הקרבות. ב-29 בספטמבר 1918, הוכרזה הפסקת האש וב-3 באוקטובר אולץ המלך פרדיננד הראשון לוותר על כיסאו. בוריס השלישי הוכתר כמלך בולגריה תחתיו.‏[12]

שנותיו הראשונות בשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעד הראשון בו נקט בוריס השלישי היה כניעה רשמית למדינות ההסכמה וזו הובילה לחתימת חוזה ניי ולאובדן שטחים שהושגו במלחמות הבלקן ובתחילת מלחמת העולם הראשונה, סוגיה שהיוותה את הגורם המרכזי לעמדתה הפוליטית העתידית של ממלכת בולגריה במלחמת העולם השנייה. במסגרת חוזה ניי נאסר על בולגריה להחזיק כוחות צבא סדירים אלא רק כוחות שיטור (ז'נדרמריה). כך, פוטרו קציני צבר רבים והעניין הביא להתמרמרות גוברת בקרבם על רקע כלכלי ופוליטי. גם מהפכת אוקטובר ברוסיה השפיעה על בולגריה והביאה להקמתה של "התנועה הסוציאליסטית הרדיקאלית" אשר קראה למרד פועלים ואיכרים.‏[13] כך, במשך כל שנות ה-20 נקלעה בולגריה לחוסר יציבות פוליטית, טרור ואלימות. בוריס השלישי נתפש כשליט חלש וההתייחסות אליו הייתה יותר כאל שליט סמלי מאשר מונרך מעשי. נעשו מספר ניסיונות התנקשות בחייו של המלך. שנים אלו עיצבו את אופיו השלטוני אשר שילב לוליינות פוליטית תוך חשדנות קבועה בסובביו והישרדות אישית בכל מחיר.‏[14]

ב-9 ביוני 1923 פרצה בבולגריה הפיכה צבאית על ידי מיליציות "חצי צבאיות", אשר זכו לתמיכת הצבא הסדיר שביצע מהלכים צבאיים ותפס עמדות מפתח בסופיה. ראש הממשלה המכהן אלכסנדר סטמבוליסקי הוצא להורג והוקמה ממשלה חדשה. בוריס השלישי נמלט מהארמון והסתתר באזור הכפרי שמחוץ לסופיה. ב-23 בספטמבר ניסו חברי המפלגה הקומוניסטית לחולל הפיכה, אך הצבא נותר נאמן למלך ודיכא ביד קשה את ההפיכה תוך מחיר דמים גבוה. ראשי המפלגה הקומוניסטית נמלטו מבולגריה לברית המועצות.‏[15]

בתחילת אפריל 1925 בסמיכות לבוטבגרד, נפתחה אש אל מכונית השרד של המלך על ידי חברי ארגון טרור מקדוני. שניים מנוסעי הרכב נהרגו, הנהג נפצע ובוריס השתלט על הרכב והצליח להמלט מהמקום. ב-16 באפריל 1925, התרחש הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה אשר בסופיה ובו נהרגו 160 בני אדם ונפצעו 320. בוריס השלישי אמור היה להיות בכנסייה בעת האירוע, אך הוא איחר וניצל.‏[16] בדצמבר 1929, התקיימה בסופיה ועידת הארגון רודנה זאשטיטה ואלפי בני נוער חברי הארגון צעדו לבושי חולצות שחורות כדוגמת הפאשיסטים באיטליה והפגינו בחוצות סופיה. ביטאון הארגון יצא בגלוי כנגד הפרלמנט.‏[17]

ב-1930, נשא המלך בוריס לאישה את ג'יובנה לבית סבויה מאיטליה שהייתה ביתו של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי. לזוג נולדו שני ילדים, הנסיכה מריה לואיזה ב-1933 ויורש העצר סימאון ב-1937.

ב-19 במאי 1934, התחוללה בבולגריה הפיכה וחברי הליגה הצבאית תפסו את השלטון, פיזרו את הפרלמנט, ביטלו את החוקה והקימו ממשלת טכנוקרטים. הונהג משטר טוטליטרי ובכלל זה צנזורה על העיתונות. לאחר ההפיכה הוקם מוסד שנקרא "התחדשות חברתית", שכל תכליתו לבצע אינדוקטרינציה חינוכית לאומנית בקרב בני הנוער. מוסד זה הכשיר את הקרקע להקמת תנועות הנוער האנטישמיות. הממשלה החדשה החלה להתקרב לצרפת ובעלות בריתה בבלקן, כגון יוון ויוגוסלביה וחידשה את היחסים עם ברית המועצות. כחלק ממהלך זה, ויתרה הממשלה על תביעותיה של בולגריה בחבל מקדוניה. פעולות אילו הקימו נגדה את כל חוגי הכלכלה, התעשייה ואת המלך עצמו אשר עם "רוח גבית" מגרמניה הנאצית ניצל שעת כושר ובינואר 1935 הדיח את הממשלה ופרק את הליגה הצבאית.‏[18] בוריס השלישי נטל את רסן השלטון והנהיג שלטון אוטוקרטי, תוך שהוא מותיר חלק מתקנות השלטון הצבאי הקודם כגון פיזור המפלגות. מ-1938 נבחרו חברי פרלמנט בהתאם למידת תמיכתם ונאמנותם למלך בוריס וכך גם שרים וראשי ממשלה.‏[19]

ממשלתו של המלך בוריס החלה להתקרב לגרמניה הנאצית בשל שילוב אינטרסים. מחד, רצונה של גרמניה להגמוניה על אוצרות הטבע והמשאבים החקלאיים בבלקן שהיו חיוניים לכלכלתה ומאידך שאיפתו של ממשל בוריס לקבל את תמיכתה של מעצמה מובילה. במאי 1935, ביקר הרמן גרינג בסופיה וביולי 1936 ביקר המלך בוריס בברלין ונפגש עם אדולף היטלר.‏[20] גרמניה הכירה בתביעותיה הטריטוריאליות של בולגריה בתראקיה מקדוניה ודוברוג'ה. במקביל הביעו בוריס וממשלו תמיכה גלויה בגרמניה הנאצית להוציא התנגדותם הנחרצת להשתתפות פעילה של חיילים בולגרים בשדה קרב עתידי.‏[21]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בולגריה במלחמת העולם השנייה

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין ונפתחה מלחמת העולם השנייה. בהתאם לקווי המדיניות של המלך הכריז ראש ממשלת בולגריה גאורגי קיוסאיבנוב על נייטרליות.‏[22] בפברואר 1940, מינה המלך בוריס את פרופסור בוגדן פילוב לראש הממשלה ואת פטר גברובסקי יושב ראש הארגון האנטישמי רטניק לשר הפנים.‏[23] בספטמבר 1940 כפתה גרמניה על רומניה לחתום על הסכם קראיובה ובמסגרתו הוחזר חבל דוברוג'ה מרומניה לבולגריה והצעד חיזק את האוריינטציה הפוליטית וזיקת ההמונים למדינות הציר. ב-23 בינואר 1941, פורסם החוק להגנת האומה שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג.‏[24]

ב-1 במרץ 1941, חתם בוגדן פילוב בווינה על ההסכם התלת צדדי. בולגריה הפכה רשמית לבעלות בריתן של מדינות הציר. עוד טרם החתימה, נכנס הורמאכט ללא קרב לשטח בולגריה ובהמשך השתמש באדמתה כבסיס יציאה לפלישות ליוון ויוגוסלביה.‏[25] לאחר קרב סטלינגרד החלה החזית לנטות באיטיות לרעת הגרמנים ומבצע ברברוסה שהחל בבליצקריג נבלם. הגרמנים נזקקו לכוח אדם ולחצו על המלך בוריס לשלוח שתי דיוויזיות ממוכנות ליוון ולהצטרף למערכה מול ברית המועצות. המלך חזר והתחמק מתשובה. על אף היעדר הכרזת מלחמה של בולגריה על ברית המועצות היה הצי הבולגרי מעורב במספר תקריות עם הצי של ברית המועצות. בנוסף, סייעו כוחות בולגריים לכוחות הגרמנים במלחמה בתנועות פרטיזניות בבלקן. ב-9 באוגוסט 1943 זומן המלך בוריס בדחיפות לפגישה עם אדולף היטלר בגרמניה.‏[26]

מותו של המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 באוגוסט 1943, הגיע המלך בוריס למאורת הזאב ונפגש עם אדולף היטלר, ריבנטרופ ועוזריהם. השיחות נמשכו גם למחרת היום ללא הסכמה, ושני המנהיגים נפרדו באקורדים צורמים. על המלך בוריס הופעלה מערכת לחצים ואיומים כדי לשכנעו לצרף את הצבא הבולגרי למערכה בחזית ברית המועצות. זכר סיומה של מלחמת העולם הראשונה לא הרפה ממנו והוא סרב. ב-15 באוגוסט בערב חזר המלך לבולגריה.‏[27] ב-23 באוגוסט חש המלך ברע. הוא סבל מיחושים בכל חלקי גופו, הקיא ומצבו הלך והתדרדר. רופא מיוחד הוטס מברלין למחרת היום ויחד עם רופאי הארמון איבחנו שהמלך לקה בהתקף לב.‏[28] ב-28 באוגוסט הלך המלך בוריס השלישי לעולמו מתוך ייסורים קשים.

מיד נפוצה תאוריית קשר על כך שהמלך הורעל בידי הגרמנים או סוכנים קומוניסטים וסירובו של ארמון המלך לבצע נתיחה שלאחר המוות רק ליבה את השמועות. לדברי שומרי הראש של המלך, הוא נחשף למחלת גבהים עקב טיסת המטוס הגרמני שהחזיר אותו לבולגריה בגובה רב ללא אספקת מסכות חמצן לנוסעים. מקורות מאוחרים יותר מציינים, שהמלך נפטר מכיב קיבה מדמם‏‏.‏[29] מבחינת תאוריית הקשר הנפוצה מכולן בדבר הרעלתו של בוריס השלישי על ידי שליחיו של היטלר בגרמניה עולה, כי מרבית המקורות מציינים שהמלך בוריס שב לבולגריה ב-15 באוגוסט וחש לראשונה ברע רק 8 ימים מאוחר יותר.‏[30]

הלווייתו של המלך בוריס נערכה בקתדרלת אלכסנדר נבסקי בסופיה ומאות אלפי בולגרים עברו על פני ארונו, בטרם נלקח להרי רילה שם נקבר במנזר רילה. יורש העצר בן ה-6 הפך למלך סימאון השני ומונתה מועצת עוצרים בראשות הנסיך קיריל אחיו של בוריס וראש הממשלה בוגדן פילוב.

המלך בוריס והקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות בולגריה

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת משטרו של המלך בוריס השלישי הייתה יהדות בולגריה מאורגנת, ממוסדת ועם פעילות ציונית ודתית ענפות. עד אמצע שנות השלושים התפתחה הקהילה ושגשגה תוך התמודדות עם אירועים אנטישמיים. אך מאמצע ה-30 ואילך הפכה האנטישמיות בבולגריה לממוסדת תוך חקיקת חוקי גזע שהובילו לאירועים הדרמטיים שהתחוללו במרץ 1943. סוגיית יחסו של המלך לקהילה היהודית נתונה במחלוקת כבדה, אמוציונלית ומפלגת בקרב יהודי בולגריה, בין הטוענים לאחריותו המלאה והישירה לכל האירועים לבין אילו הטוענים שהמלך ניסה להימנע מגירוש יהודי בולגריה בתחבולות שונות ומביאים כראייה את הצלתם של 48,000 בני הקהילה מגבולות "בולגריה הישנה". נטען, כי המלך בוריס היה אנטישמי בדעותיו ומביאים את נאומו בפני הסינוד הבולגרי בו אמר: "במשך מאות שנים, גרמה היהדות לשנאה, הדרדרות מוסרית ובוגדנות. היהדות היא הסיבה ועליה מוטלת האשמה, לכל המלחמות, אסונות, זעזועים והקונפליקטים הבינלאומיים. היהדות היא מכשול לחירותם והתפתחותם של כל העמים באירופה".‏[31] אחרים טוענים כי המלך לא היה אנטישמי אלא אופורטוניסט ובכדי להציל את שלטונו ואת ממלכתו מכיבוש מוכן היה "לוותר" על יהודי הממלכה שהיוו אחוז מאוכלוסיית בולגריה.

מהלך שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1922 הוציאו שלטונות הצבא הוראה לסלק משורותיהם את כל היהודים בתואנה שהם מוסרים סודות לאויב.‏[32] בין 1932 ל-1934, גברו מאד האירועים האנטישמיים בבולגריה ובכלל זה הפצת עיתונים ופגיעות פיזיות ביהודים ובתי כנסת.‏[33] ב-19 במאי 1934 לאחר הפיכת "הליגה הצבאית, הוגבלה פעילותם של המוסדות הציוניים בממלכה.‏[34] ב-1935 הותר רשמית קיומם של ארגונים אנטישמיים.‏[35] בדצמבר 1937, נשא שר הפנים איוואן קראסנובקי נאום שטנה אנטישמי בפני חברי האקדמיה למדעים בסופיה.‏[36]

החל מה-16 בספטמבר 1939 נערך המסע לגירוש נתינים זרים ובמסגרתו גורשו מבולגריה 4,022 מיהודי בולגריה אשר לא היו בעלי אזרחות בולגרית או מחוסרי אזרחות כלל. השלטונות נקטו באמצעים אכזריים כדי לגרש את היהודים. רובם גורשו אל שטח ההפקר בגבולות טורקיה ויוון. חלקם התקבלו במדינות אלו ומחוסרי הנתינות נותרו מסורבי כניסה. בהמשך, הובלו מאות יהודים במסע רגלי לווארנה ושם הועלו על ספינות רעועות שעשו דרכן לארץ ישראל.‏[37] ב-6 בינואר 1940, הגיעה משלחת של הקהילה היהודית להלין בפני שר המשפטים הבולגרי מיטאקוב, על רדיפות היהודים הגוברות והוא ענה: "מה אתם רוצים, שנקריב את בולגריה כולה למען 50,000 יהודים?".‏[38]

ב-23 בינואר 1941 נחתם ופורסם החוק להגנת האומה אשר פגע בזכויותיהם האזרחיות של יהודי בולגריה והגביל את פעולותיהם החברתיות והכלכליות. היהודים הוכרחו לענוד טלאי צהוב.‏[39]

החל מה-1 במאי 1941, נלקחו כ 9,000 גברים יהודים בגילאי 20-40 לפלוגות עבודה שעסקו בסלילת כבישים בחלק המזרחי של המדינה.‏[4] ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב בשם ממשלת בולגריה על הסכם עם תיאודור דנקר מטעם גרמניה הנאצית, בדבר מסירת 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה והעיר פירוט לידי הגרמנים. החל מה-4 במרץ ועד ה-11 במרץ 1943 ביצעו שוטרים וחיילים בולגרים "אקציה" בכל רחבי תראקיה, מקדוניה ובכלל זה העיר סקופיה ופירוט (בשטחי סרביה המודרנית) והיהודים נעצרו ונשלחו בהמשך למחנה ההשמדה טרבלינקה. במועד הגירוש ידעו היטב המגרשים והמגורשים על גורלם הצפוי, שכן ידיעות מהימנות על מעשיהם של הנאצים כבר פשטו בבולגריה.‏[40] 196 מיהודי מקדוניה ופחות מ-100 נפשות מקרב יהודי תראקיה ניצלו ממחנות ההשמדה.‏[41]

ב-10 במרץ 1943, יועדו לגירוש לפחות 6,365 מיהודי בולגריה לאחר שהמלך חתם על צו גירושם. באישון ליל ה-9 במרץ, החלו שוטרים בולגרים לבצע אקציות בערים שונות והיהודים במספרים הגדולים באופן ניכר מהמכסה הרשמית נעצרו ורוכזו באתרי כינוס. קואליציה של חסידי אומות עולם ובראשם סגן יו"ר הפרלמנט דימיטר פשב ומנהיגי הכנסייה האורתודוקסית, המטרופוליט סטפן והמטרופוליט קיריל הפעילו לחץ כבד על ארמון המלך ובכלל זה איום מרומז בחרם דתי וצו הגירוש נדחה למועד לא מוגדר. במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה. לאחר מותו של המלך, פסקה רדיפת היהודים בבולגריה.‏[42]

וכך, למרות העובדות ההיסטוריות הקושרות את המלך בוריס אישית לגירוש יהודים שהיו בחזקת ממלכתו למחנה טרבלינקה, מכבד חלק מסוים מבני הקהילה היהודית את זכרו כמגן היהודים וישנם המציינים כי לאחר נסיון הגירוש הראשון לא התכוון המלך באמת לגרש את יהודי "בולגריה הישנה" וזאת בשל נטיית החזית לטובת הרוסים ורצונו למקסם תועלות עתידיות.‏[43] הדיכוטומיה בין מזגו הנוח, נעימות הליכותיו וצניעותו לבין המעשים שיוחסו לו, הביאה לחוסר אמון בדבר אחריותו להם. המשטר הקומוניסטי בבולגריה שלאחר המלחמה, הגביל את המידע על אירועי התקופה ועניין זה העצים את מעמדו של המלך שנתפש כקורבן של האירועים. בנוסף, נסיבות מותו העצימו את דמותו ומנהיגותו וכך, נחרט המלך בוריס בנרטיב יהדות בולגריה כדמות השנויה במחלוקת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כנוי שנתן לו אדולף היטלר. סימוכין: ראדב, נויקוב סטיליאן וולנטין, מסמכי הרייך השלישי-המלך בוריס, סופיה, 1995, עמוד 7.
  2. ^ כינוי שניתן לו על ידי הציבור הבולגרי לאחר העברת דרום דוברוג'ה, תראקיה ומקדוניה לחזקת הבולגרים
  3. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 591-592.
  4. ^ 4.0 4.1 חיים קשלס, תקופת המשטר הפאשיסטי, עמוד 805.
  5. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 51.
  6. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 85-96.
  7. ^ חיים קשלס, תקופת המשטר הפאשיסטי, בתוך: אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 848.
  8. ^ ג'ני לבל, שואת יהודי יוגוסלאביה - הקהילות במאקדוניה, פירוט וחבל קוסובו, פורסם ב"פעמים", 27, תשמ"ו 1986, עמ' 62-75. חוברת שהוקדשה לנושא יהדות ספרד והמזרח בתקופת השואה. באתר מה-יא"ה.
  9. ^ חיים קשלס, תקופת המשטר הפאשיסטי, עמודים 831-856.
  10. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 24-25.
  11. ^ .Nikolaĭ Petrov Nikolaev, Указ. соч, pages 125—128
  12. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמודים 358-359.
  13. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 357.
  14. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 25.
  15. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 359
  16. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 512.
  17. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 514.
  18. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 566
  19. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 28-29.
  20. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 567.
  21. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 32-33.
  22. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 36.
  23. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 567.
  24. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 37-47.
  25. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 50.
  26. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 198-199.
  27. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 201.
  28. ^ "Bulgarian Rule Goes to Son, 6. Reports on 5-day Illness Conflict", United Press dispatch in a cutting from an unknown newspaper in the collection of historian James L. Cabot, Ludington, Michigan.
  29. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 204-209.
  30. ^ ראו: מיכאל בר-זוהר, חיים קשלס, אלברט רומנו.
  31. ^ גאורגי פרבאנוב, "נאום בפני הכינוס ה-38 של האסיפה הלאומית בבולגריה ב-27 ביולי 2000. המסמך המקורי מצוי בארכיון המרכזי של ממשלת בולגריה", באתר כולנו בולגרים-אתר הבית של יהודי בולגריה (באנגלית).
  32. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 509.
  33. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 603.
  34. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 537.
  35. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 567.
  36. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 605.
  37. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמודים 591-592.
  38. ^ חיים קשלס, היהודים במשטר הפאשיסטי-רדיפות ראשונות, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 771.
  39. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, עמוד 567.
  40. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 85-95.
  41. ^ מיכאל בר-זוהר, עמוד 130.
  42. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 165-191.
  43. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 181-188.
הקודם:
פרדיננד הראשון
מלכי בולגריה
3 באוקטובר 1918 - 28 באוגוסט 1943
הבא:
סימאון השני
שליטי נסיכות וממלכת בולגריה (1946-1879)
אלכסנדר בטנברגפרדיננד הראשוןבוריס השלישיסימאון השני
Coat of arms of Bulgaria (1927-1946).svg