ביבופ

ביבופ
bebop

מקורות סגנוניים	רגטיים, בלוז סווינג
מקורות תרבותיים	מועדוני סווינג בשנות ה-30 בניו יורק
מוצא	ארצות הברית
כלים	מערכת תופים, קונטרבס, פסנתר, גיטרה, סקסופון, חצוצרה וטרומבון.
פופולריות מיינסטרים	בתחילה בעיקר בקרב מוזיקאים, בהמשך הפך לזרם מרכזי בג'אז ולבעל השפעה רבה בז'אנרים מוזיקליים רבים.
תת-סוגות
הארד בופ, פוסט-בופ, קול ג'אז, ג'אז מודאלי
סוגות היתוך
אוונגרד, ג'אז חופשי
סצינות אזוריות
בערים הארלם וניו אורלינס התפתחו סצנות מקומיות של ביבופ
נושאים קרובים
אלתור, סטנדרט

בִּיבּוֹפּ (באנגלית: Bebop) או בופ, הוא ז'אנר מרכזי בג'אז, שהתפתח בשנות ה-40 של המאה ה-20. אף על פי שהביבופ ספג זלזול מהקהל ומהמוזיקאים בראשית דרכו, כיום הוא מוכר כחשוב שבסגנונות הג'אז, כיוון שניגוני הג'אז שהולחנו ובוצעו מאז נמנים עמו או עם סגנונות שהיו המשכיו הישירים. הבופ אף עיצב בדמותו את מרבית התרבות הסובבת את הג'אז - החל במועדוני הג'אז שהיו שונים בתכלית לפני כן, עבור בציבור החובבים וכלה באופי ההרכבים ובמניין חבריהם.

מן הבחינה המוזיקלית גרידא, נחשבת מהפכת הביבופ בעיני רבים לנקודת המפנה המשמעותית ביותר בתפיסה המוזיקלית של הג'אז. בעוד הסגנונות שקדמו לו נועדו בעיקר לצורכי בידור, הרי שייעודו של הבופ הוא בעיקרו אמנותי. נוסף על כך, הביא הביבופ לפיתוח הגישה האינדיבידואלית בג'אז, הקובעת כי חשיבות המוזיקאים המבצעים את הקטע גדולה לאין ערוך מזו של מלחינו. כיום זו הגישה המקובלת בג'אז, ועל פיה מרחב הביטוי העצמי של כל חברי ההרכב עד האחרון שבהם זוכה לחשיבות ראשונה במעלה.

הביבופ נבדל מהסווינג שקדם לו בשתי נקודות עיקריות: המלודיות מורכבות יותר, אף על פי שהן נכתבו על סמך אותו רצף אקורדים; והאלתור נעשה בצורה הרבה יותר חופשית, ללא קשר למלודיה המקורית של השיר. בביבופ נעלמת בדרך כלל המלודיה המקורית כבר בפזמון השני או השלישי. נוסף על כך, הטמפו (מפעם) בבופ מהיר בדרך כלל, והמבנה ההרמוני מורכב יותר. פיתוח הסגנון מיוחס בעיקר לנגן הסקסופון אלט, צ'ארלי פארקר, אשר במהלך חייו הקצרים הספיק להוביל מספר מוזיקאים הרפתקנים ואמיצים למהפכה הגדולה ביותר בתולדות הג'אז.

סגנון מוזיקלי

בבסיסה, מלודיית ביבופ היא מלודיה מתחדשת שנכתבת על בסיס המהלך ההרמוני של קטע מוכר, לרוב סטנדרט. בשל גודל ההרכבים ואורך הקטעים, יש בביבופ קטעי סולו רבים יותר, בעלי אופי שונה בתכלית מאופיים של קטעי סולו בסגנונות ג'אז אחרים, כמו סווינג. הסולו של הבופר (נגן ביבופ) הוא אלתור של מלודיות חדשות על בסיס רצף האקורדים בשיר המקורי (כלומר, המהלך ההרמוני). בביבופ יש מלודיות מסובכות בהרבה מאלו שהיו במוזיקה המקורית, והן דורשות על פי רוב מיומנות רבה יותר ויכולת אלתור מורכבת יותר.

הביבופ מנוגן בדרך כלל בטמפו מהיר מאוד, אך לא בקצב קופצני וריקודי כמו הסווינג, שכן תפקידם של כלי הקצב התפתח בסגנון זה מעבר לשמירה על הקצב בלבד. תוף הסנר, למשל, משמש למתן דגשים, ותוף הבס שנועד במקור לשמש כמעין "מטרונום", הפך בביבופ ל"מפיל פצצות" (באנגלית Bomb dropper). "הפלת פצצות" היא טכניקת בופ שבה תפקיד הבס נופל במקומות שונים בקטע המוזיקלי שאינם בדגש הטבעי, ובצורה זו נוצר מצב "כאוטי" ו"אנרגטי" יותר. פיתוח זה מיוחס בעיקר למתופף מקס רואץ'. רואץ' נודע בקטעי סולו תופים מורכבים שלעיתים אף מובילים את השיר, ומאופיינים בחילופי משקלים ומפעמים.

קטעי הבופ היו פעמים רבות מלודיה חדשה ומורכבת שנבנתה על בסיס רצף האקורדים של סטנדרט מוכר כשהמלודיה המקורית כבר אינה מופיעה כלל בקטע החדש. דוגמה לכך היא הקטע המפורסם של פארקר, "אורניתולוגיה", שנכתב על בסיס המהלך ההרמוני בסטנדרט "כמה גבוה הירח". בקטע בופ אופייני מבצעים הכלים יחד את המלודיה החדשה בהתחלה ובסוף, ובין לבין מאלתר כל כלי קטע סולו, גם הוא במתכונת האקורדים הבסיסיים של השיר. לעיתים יופיעו "ציטוטים מוזיקליים" לסטנדרט המקורי שעליו נכתב הקטע, ולעיתים גם יצוטטו קטעים אחרים (סטנדרטים שונים, או קטעי מוזיקה קלאסית). עם זאת, ישנם קטעי בופ מקוריים לחלוטין, החל מהאקורדים הבסיסיים ועד למלודיה המובילה.

מבנה קצבי

המפעם בביבופ מהיר מאוד ביחס לשאר הסגנונות, והוא בנוי בצורה הרבה יותר מורכבת, הכוללת יחידות ריתמיות קטנות יותר. כיוון שהמוזיקה אינטואיטיבית ו"רגשית" יש נטייה לשינויים רבים בתחום הקצב (הן המפעם, הן המשקל והן המקצבים), דבר שאינו מקובל בשאר תחומי הג'אז. נוסף על כך יש בבופ שימוש במשקלים מורכבים דוגמת שלושה רבעים וחמישה רבעים. המפורסמת ביותר בתחום השינויים הקצביים היא החמישייה של מקס רואץ' וקליפורד בראון, שהרבתה לשנות מפעמים והתנסתה גם במעברים בין סוגים שונים של משקלים.

בניגוד לבלוז למשל, שבו הקצב נשמר על ידי מערכת תופים, קונטרבס, גיטרה ופסנתר (ולעיתים כלים נוספים), בבופ אחראים על הקצב רק הקונטרבס וידו הימנית של המתופף. מצב זה יוצר יותר מקצבים פוליריתמיים, שכן שאר גפיו של המתופף, ולעיתים גם כלים אחרים, עסוקים במתן דגשים פוליריתמיים לרוב מאולתרים. פוליריתמיקה זו מגבירה את תחושת הכאוס ביצירה. כמו כן, המוזיקה מקבלת מקצב לא-ריקודי ומורכב יותר. מוכרת האמירה של מתופף בופ שטען כי "הקצב החשוב במוזיקה זו אינו הקצב של הרבעים, אלא קצב החשיבה".

מבנה מלודי

ייחודו המרכזי של הבופ היה הלבשת מלודיות חדשות וייחודיות על האקורדים המקוריים של הקטע. מעבר למורכבות הגבוהה יחסית שלהן, מאופיינות המלודיות הבופיות במהירות ובאנרגטיות שלהן. מלבד המלודיה הכתובה, על הבופרים לאלתר מלודיות חדשות בזמן קטע הסולו. לשם נגינת בופ דרושה יצירתיות רבה מאוד; כדי להקל על הנגן המבצע את הסולו ישנן כמה תבניות שבופרים נעזרים בהן תוך כדי האלתור. תבנית אופיינית כזו היא "החמישית המונמכת", תבנית שבה במקום להדגיש את הטוניקה של הסולם, או את הבס של האקורד, מדגישים את התו שמונמך בחצי טון מהדומיננטה של הסולם, הלא הוא "התו הכחול". תבנית נוספת היא תבנית שבה המלודיה עולה בארפג'ו ויורדת בסולם או בירידה כרומטית. תבניות אלו מיוחסות בדרך כלל לפסנתרן ארט טאטום, שניגן מעט לפני תקופת הבופ. כל התבניות הללו משמשות כקישוטים ועיטורים למלודיות הייחודיות של הנגנים.

מבנה הרמוני

בניגוד לדעה המקובלת, הביבופ אינו רק שינוי מלודי. במקור, האלתור של צ'ארלי פארקר (בירד) היה אכן על מלודיות כרומטיות על בסיס הרמוניה פשוטה, אך עם הזמן התפתח גם התפקיד ההרמוני, ונוצרה הרמוניה ייחודית מאוד (אם כי לרוב מסתמכת על ההרמוניה המקורית). בעוד שהסווינג והבלוז היו בנויים בסולמות פשוטים, היה הביבופ מושתת על סולמות מורכבים וייחודיים לסגנון.

האקורדים בביבופ, אף על פי שדרגתם לרוב זהה לסטנדרט המקורי, שונים למדי מהאקורדים המקוריים. קודם כל, האקורדים בנויים על הרמוניה, סולמות, ומבנים, מורכבים יותר. בעוד שבסגנונות הקודמים רוב האקורדים היו מז'ורים או מינורים, וספטאקורדים, בבופ רוב האקורדים היו אקורדים בעלי מתח הרמוני, כלומר אקורדים הכוללים גם נונה גדולה, לדוגמה. היה גם שימוש נרחב באקורדים מוקטנים, מוגדלים וכיוצא בזה. גם בתזמון האקורדים חל שינוי, יכולת האלתור המוגברת איפשרה לכלים ההרמונים לשלוט במשך האקורד ובתזמונו. כך למשל, אקורדים בעלי מתח גדול יותר מוחזקים לזמן רב יותר. מאפיין נוסף של הביבופ הוא שימוש באקורד עם ספטימה גדולה בתור אקורד הטוניקה. זאת בניגוד לבלוז, שבו הטוניקה היא ספטאקורד דומיננטי, והסווינג - שבו היא אקורד עם סקסטה גדולה.

הסולם הראשון שבו השתמש פארקר היה הכרומטי, אך עם הזמן ועם פיתוח הבופ נתווספו סולמות נוספים, למשל סולם הטונים השלמים או הסולם המוקטן, שהפכו פופולריים, בין השאר על ידי נגינתו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק. אחרי מונק, המשיך ג'ון קולטריין לפתח את הסולמות ההרמוניים בכך שהוסיף את המודוסים שלא היו בשימוש במוזיקה המודרנית.

לבסוף, לאחר שנוצר מגוון עצום של סולמות שונים בשימוש, רבים מהם חסרי שם, החליט בארי האריס, פסנתרן ומפיק מוזיקלי, לקבץ את הסולמות, ולראות מהו הגרעין האמיתי שמקשר ביניהם. האריס הגיע להבנה, שלמרות המספר הגדול של הסולמות, ניתן לשם הפשטות להסתכל על הבופ כבנוי מארבעה סולמות בסיסיים, ייחודיים, שעליהם מאלתרים ומפתחים סולמות חדשים. שני הסולמות המרכזיים מבין הארבעה שזיהה האריס הם הסולם הדומיננטי של הבופ (דרגות: 1 2 3 4 5 6 7b 7) וסולם הבופ המז'ורי (דרגות: 1 2 3 4 5 5# 6 7). נוסף על שני סולמות אלה קיימים סולם מודוס דורי של הבופ וסולם הבופ המינור מלודי.

סולמות הבופ הם רק הפשטה של ההרמוניה המורכבת של הבופ, והם מייצגים את הגרעין של המבנה ההרמוני בלבד. לא כל המנתחים מסכימים עמם. אמני בופ רבים נהגו לשלב את הסולמות הללו, וגם אחרים, זה בתוך זה ולעבור מאחד למשנהו.

שליחי הג'אז - להקת בופ והארד בופ חשובה. מנהיג הלהקה: המתופף ארט בלייקי

הרכבי בופ

בניגוד לביג בנדים של הסווינג, בבופ נהוג לנגן בקבוצות קטנות המונות 3–6 נגנים. הכלים האופייניים לסגנון הם תופים, קונטרבס, פסנתר, סקסופון וחצוצרה. לעיתים מצטרף עוד כלי נשיפה (לרוב סקסופון נוסף או טרומבון), או כלי מיתר (לרוב גיטרה או כינור). במקרים אחרים מוותרים על אחד הכלים (לרוב אחת ה"קרנות") ונשארים בקווארטט. בהרכבים אלה נהוג שכולם מנגנים קטעי סולו, בניגוד להרכבי הסווינג והבלוז שבהם לרוב רק הכלים המובילים זוכים לקטעי סולו. עקב תופעה זו, הפכה המוזיקה לאינדיבידואלית יותר, ונוצר מקום לביטוי עצמי של כל חברי ההרכב.

היסטוריה והתפתחות

בשנת 1939 הקליט הסקסופוניסט קולמן הוקינס הקלטה בשם "Body and Soul". בהקלטה זו התנסה הוקינס באלתורים מורכבים מהרגיל וקפיצות קצב רבות. אף על פי שנגינתו לא הייתה ממש בופ, הוא השפיע על מוזיקאים רבים, ביניהם סקסופוניסט האלט צ'ארלי פארקר. פארקר, שכבר החל להתנסות בנגינה בסולמות כרומטיים ובפרצי תווים, הוקסם משינויי הקצב ומהתחושה החדשנית שאפפה את הקלטתו של הוקינס.

בשנות הארבעים החלו הבופרים הצעירים, ופארקר בראשם, לפתח לעצמם סגנון ייחודי, שנבע מתוך שורשי הסווינג של שנות השלושים. הם הושפעו מאוד ממספר מובילים חדשניים כגון הפסנתרן ארט טייטום, הסקסופוניסטים הוקינס, ולסטר יאנג והחצוצרן רוי אלדרידג'. פארקר ודיזי גילספי הופיעו עם חלק מהנגנים של התקופה שקדמה לבופ, ולקחו את ההרפתקנות הזהירה שלהם לשלב הבא. הבופרים המוקדמים היו חדשניים מאוד ומספיק בטוחים במוזיקה שלהם כדי לא להירתע מהתגובות המזלזלות שבהן נתקלו בתחילת דרכם ממוזיקאים אחרים ומהקהל הרחב.

מועדון מינטונז פליי האוס (בתרגום חופשי מאנגלית: "בית המשחקים של מינטון") בניו יורק היה המקום להתנסויות ולפיתוח של הבופ בתחילת הדרך. נוסף על פארקר וגילספי, החלו לנגן שם נגני סווינג שרצו להתנסות בסגנון החדש. הגיטריסט צ'ארלי כריסטיאן, לדוגמה, שהחל להתנסות בשינויי מלודיות עוד כשהיה נגן בתזמורת של בני גודמן, היה מהנגנים הקבועים במועדון ונמנה עם חלוצי הביבופ. אחרי מותו לקח פארקר את המושכות, ויחד עם גילספי וקני קלארק הפך למוזיקאי המזוהה ביותר עם הסגנון החדש בתקופה זו. מוזיקאי נוסף, שהצטרף אליהם מאוחר יותר היה ת'לוניוס מונק. אך הוא, בניגוד לאחרים, כמעט שלא התנסה קודם לכן בסווינג בצורה מקצועית, והחל ישר לנגן ביבופ. מונק היה זה שהכניס את ההרמוניות המיוחדות שהקשו אפילו על חובבי הבופ. מבחינה זו, מונק היה שחקן חשוב ביצירה ובפיתוח של הבופ. המוזיקה שהם ניגנו הייתה קשה מאוד לקהל, כי בעוד נגינתו של כריסטיאן הייתה מעין הכלאה של סווינג ובופ, הסגנון החדש היה בופ טהור.

במשך מספר שנים נחשב הביבופ ל"מוזיקה עבור מוזיקאים". אף על פי שרוב השמות הגדולים של תקופת הסווינג המשיכו לנגן בסגנון שבו הם התמחו, היו מוזיקאים רבים שעברו לביבופ, רובם מוזיקאים צעירים שנמשכו לסגנון החדש, שבו היה מקום לחידושים ולתוספות. כמו כן, רבים נמשכו לבופ כיוון שהוא הציע להם מקום לביטוי עצמי, בניגוד לאפשרות המצומצמת לבצע סולו בתזמורות הסווינג הגדולות. אט-אט החל להימשך לסגנון החדש קהל שלא חיפש את מוזיקת הריקודים הקלילה, אלא מוזיקה מורכבת ומעניינת יותר. כך החלו להתפתח מועדוני ג'אז נוספים ועד סוף שנות הארבעים הפך הביבופ לזרם החשוב והמשמעותי ביותר בג'אז.

תפוצה גאוגרפית

הג'אז האמריקאי התפתח בעיקר באזורים אפרו אמריקאים בארצות הברית. הביבופ התפתח בעיקר בחוף המזרחי, בניו יורק, או ליתר דיוק בהארלם. גם בניו אורלינס הייתה, ועודנה קיימת, קהילת בופ גדולה למדי. כשהביבופ הגיע לצד המערבי של ארצות הברית, הוא כבר היא מקובל מאוד במזרח. באופן כללי, הבופ תפס פחות במערב, ואפילו היום ניתן לראות את ההבדל הזה בין האזורים.

המקבילה של הבופ במערב הייתה הקול ג'אז, סגנון המהווה התפתחות של הביבופ אבל בהתאמה למורשת הג'אז המקובלת במערב ארצות הברית, כלומר ג'אז שקט ואיטי יותר.

בישראל

בתחילת המאה ה-21 סגנון הג'אז השולט בישראל הוא הפיוז'ן, אשר גם הוא הושפע מאוד מהבופ. עם זאת, סגנונות הג'אז הנפוצים בישראל בעבר היו ביבופ או פוסט-בופ. להלן רשימה חלקית של בופרים ישראלים:

• סטו הכהן
• אהרלה קמינסקי
• ארני לורנס
• אלי דג'יברי
• דניאל זמיר

מקור המילה

מקור המילה בופ בשירת הסקאט והיא בעצם ג'יבריש שבו משתמשים זמרים בעת אלתור. קיימות מספר תאוריות לגבי מקורה המדויק של המילה, אולם אף אחת מהן לא הוכחה. תאוריה אחת גורסת כי הגיטריסט צ'ארלי כריסטיאן היה משתמש בה כדי לזמזם את המנגינה שהוא ניגן. תאוריה מקובלת יותר גורסת שמקור המילה במנהיגי להקות לטיניות שפעלו בארצות הברית של אותה תקופה, והיו קוראים "אריבה אריבה!" כדי ל"דרבן" את הנגנים שלהם. התאוריה מתיישבת עם העובדה, שהמילה "ביבופ" הייתה מוחלפת לעיתים ב"ריבופ". לראיה אפשר לבחון את שמות השירים "הי בא-בא-רי-בופ" (ליונל המפטון) ו"בי-בופ-א-לולה" (ג'ין וינסנט), שניהם מאותה תקופת זמן בערך.

השפעות בתרבות הפופולרית

בסדרת האנימציה האמריקאית "צבי הנינג'ה", ששודרה גם בישראל, הופיעו שתי דמויות של רשעים בשם ביבופ ורוקסטדי. ביבופ נקרא על שם הז'אנר המדובר, ורוקסטדי הוא סגנון מוזיקה המושפע מרגאיי, שהיה פופולרי לזמן קצר בשנות ה-60 בג'מייקה.

בנוסף, שמה של סדרת האנימה היפנית "קאובוי ביבופ" נקראה על שם הז'אנר, וגם פסקול הסדרה הכיל ברובו שירים מהז'אנר.

סגנונות משנה

אף על פי שזכה לזלזול רב בתחילת דרכו הפך הביבופ ליסוד הג'אז המודרני. הבופ מהווה את הבסיס והשורש לכל החידושים בג'אז שבאו אחריו. הדוגמאות החשובות הן:

• הארד בופ - סגנון שפותח על ידי המתופפים ארט בלייקי ומקס רואץ' (כל אחד בנפרד), הסקסופוניסט ג'ון קולטריין ועוד מספר מוזיקאים חשובים. הסגנון משתמש בקצבים מורכבים יותר מהבופ, תוך הדגשת התופים והבס. הארד בופ משתמש באקורדים הנוצרים על ידי מספר כלי נשיפה והוא מושפע מהבלוז ומהגוספל. הסגנון נחשב להמשך ישיר של הביבופ.
• פוסט-בופ - סגנון שפותח על ידי ביל אוונס וויין שורטר, ובו נשבר הבסיס ההרמוני של הבופ. פוסט-בופ משתמש באקורדים חדשים וחדשניים וברצפים הרמוניים מדרגות שונות, ובכך הוא התרחק מן הבופ. נוסף על כך, נגני הפוסט-בופ מאלתרים בצורה אחרת לגמרי. הם נמנעים מלהשתמש בצלילים המתבקשים יותר וההגיוניים יותר מבחינה תאורטית.
• קול ג'אז - סגנון שפותח בעיקר על ידי החצוצרן מיילס דייוויס. קול ג'אז התפתח במקביל לביבופ, ואף על פי כן אין ספק שינק השראה רבה ממנו. הסגנון, שמכונה לעיתים גם "ג'אז החוף המערבי", התפתח במערב ארצות הברית הרחק מאזור התפתחותו של הבופ. הסגנון בנוי באופן דומה לבופ, אך מושם בו דגש על יצירת מלודיות ערבות לאוזן וקצבים איטיים.
• ג'אז מודאלי - סגנון שפיתחו דייוויס וקולטריין בשיתוף עם ביל אוונס. ג'אז מודאלי, שלא הגיע לרמת הפופולריות של שאר הפיתוחים של הבופ, הוא סגנון שנשען על הרמוניה במודוסים (סולמות שנעשה בהם שימוש רב בימי הביניים). הסגנון נועד ליצור צורת אלתור מורכבת יותר, בה נוצרות מלודיות והרמוניות מיוחדות יותר.

נוסף על אלה, אפשר למנות את האוונגרד והג'אז החופשי כצאצאים של הבופ, אם כי צאצאים פחות ישירים מארבעת הנזכרים לעיל.

נגני ביבופ חשובים

בג'אז יש חשיבות רבה לנגן (בניגוד למוזיקה קלאסית, שבה רוב הכבוד מיוחס למלחין), ובביבופ יותר מאשר בסגנונות שקדמו לו. זאת כיוון שבביבופ יש חופש אמנותי רב יותר למבצעים (שהרי הם מחויבים רק למעברי האקורדים), ולטכניקה יש מקום רב בנגינה. על כן ישנם נגנים רבים בבופ אשר ידועים בזכות הביצועים שלהם, הגדולים והמפורסמים הם:

צ'ארלי פארקר

ערך מורחב – צ'ארלי פארקר

צ'ארלי פארקר (כינויו - יארדבירד) הוא סקספוניסט אלט. בעיני רבים נחשב פארקר למייסד הבופ ולגדול נגני האלט של כל הזמנים. היכולת שלו לאלתר על סולמות כרומטיים במהירות מסחררת הפכה לסגנון נגינה שכל נגני הסקסופון אחריו היו מוכרחים להכיר. מאז פארקר השתנתה לחלוטין צורת הנגינה בסקסופון. בנוסף, על אף חייו הקצרים, הספיק פארקר להקליט מאות הקלטות, שרובן ככולן נחשבות לקלסיקות של הג'אז, ולמפתח בהבנת המוזיקה המודרנית. לני טריסטנו אמר בשנות השישים ש"אילו פארקר היה רוצה לאכוף את חוקי זכויות היוצרים, הוא יכול היה לתבוע כמעט כל אחד שהקליט תקליט בעשור האחרון".

דיזי גילספי

פסלו של דיזי גילספי בקרוליינה הדרומית

ערך מורחב – דיזי גילספי

גילספי, החצוצרן, שקיבל את הכינוי "דיזי" בזכות יכולותיו הטכניות המדהימות ובשל התנהגותו הליצנית המלאה בהומור, היה מחלוצי הבופ. הוא ניגן ברביעיית הבופ המקורית שכללה את פארקר, רואץ' ופאוול. כמו כן, המציא דיזי שיטות חדשות לנגינה בחצוצרה, והיה להשראה להמוני נגני חצוצרה אחריו. דיזי נחשב לגורם חשוב בהפצת הבופ ובהפיכתו מזרם שולי לתחום חשוב במוזיקת הג'אז. בזכות אופיו הנחמד והאחראי (בניגוד לרבים מנגני הבופ האחרים), הוא קידם את הבופ בעולם המוזיקה המודרנית.

מקס רואץ'

ערך מורחב – מקס רואץ'

מקס רואץ', חבר נוסף ברביעיית הבופ המקורית, החל לנגן בסגנון זה כבר בגיל 16. הוא נחשב לאחד המתופפים הראשונים שניגנו בופ (הוא וקני קלארק היו שני מתופפי הבופ הראשונים). נוסף על כך, נחשב רואץ' לאדם שהעביר את התופים מסטטוס של כלי משני, שתפקידו העיקרי הוא שמירת הקצב, אל מרכז הבמה, ונחשב לראשון שהוביל להקה. כאמור, רואץ' פיתח את המבנה הקצבי של הבופ והג'אז בכלל, והוא נחשב למבשר הקצבים השבורים. לימים, היה רואץ' ממפתחי ההארד בופ והפוסט-בופ, והיה הבופר האחרון שפרש והאחרון שנפטר מבין הבופרים של הרביעייה המקורית.

ת'לוניוס מונק

ערך מורחב – ת'לוניוס מונק

אף על פי שקשה להגדירה בדיוק, נחשבת נגינתו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק כביבופ. מונק ידוע בסגנונו הייחודי, הן בטכניקת הנגינה והן במבנה היצירות, האלתורים והקומפוזיציות. הוא תרם לפיתוח ההרמוניות של היצירות על ידי יצירת סולמות חדשים ומהלכי אקורדים ייחודיים. נוסף על כך, מונק היה מגדולי מלחיני הבופ. הוא כתב עשרות קטעים ורבים מהם הפכו לסטנדרטים; המפורסם מכולם הוא הקטע "Round Midnight", שזכה לאינספור ביצועים.

באד פאוול

ערך מורחב – באד פאוול

באד פאוול, פסנתרן מחונן מהרביעייה המקורית של הבופ, שינה באופן משמעותי את צורת הנגינה על הפסנתר. פאוול היה נגן ויוצר חשוב בהתפתחות הבופ עד כדי כך שרבים קראו לו "הצ'ארלי פארקר של הפסנתר". פאוול שינה את הנגינה ביד שמאל מנגינת בסים לנגינת אקורדים צבעוניים, ופיתח את שיטת חיקוי הקרנות שבה מנגן הפסנתר מנגינות בופיות הדומות לנגינה של כלי נשיפה. לאחר שהוכה על ידי שוטר איבד את שפיות דעתו והפסיק לנגן עם גדולי הבופ. פארקר הסביר למה הוא לא מנגן איתו בכך שאמר: "הוא אפילו משוגע יותר ממני".

אחרים

פסלו של מיילס דייוויס

מלבד חמשת הנגנים הללו, מוזיקאים רבים נוספים השתייכו לזרם הבופ. ביניהם:

• צ'ארלי מינגוס - בס
• ריי בראון - בס
• דקסטר גורדון - סקסופון טנור
• סאני רולינס - סקסופון טנור
• קליפורד בראון - חצוצרה
• מיילס דייוויס - חצוצרה
• קני קלארק - תופים
• פילי ג'ו ג'ונס - תופים
• ביל אוונס - פסנתר
• הרבי הנקוק - פסנתר
• טוטס טילמנס - מפוחית
• רון קרטר - בס
• פול צ'יימברס - בס
• ג'ון קולטריין - סקסופון טנור
• סאני סטיט - סקסופון אלט
• ארט בלייקי - תופים
• תאודור "פאטס" נאוורו - חצוצרה

ראו גם

• שורשים: רגטיים, בלוז, סווינג
• תולדות ישירות: הארד בופ, פוסט-בופ, ג'אז מודאלי
• תולדות עקיפות: אוונגרד, ג'אז חופשי, פיוז'ן, רוק פסיכדלי

לקריאה נוספת

• Bary McRea, The Jazz Handbook
• Richard Cook and Brian Morton, Penguin Guide for Jazz on CD, 7th Addition
• John Riley, The Art of Bop Drumming
• Scott DeVeaux, The Birth of Bebop: A Social and Musical History

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ביבופ בוויקישיתוף

• הסבר על ההיסטוריה ועל המבנה המוזיקלי של הבופ, בדגש על הטרומבון (באנגלית)
• ביבופ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)