פוליגמיה

פוליגמיה היא ריבוי בני זוג. מקור המילה ביוונית ומשמעותה המילולית היא נישואים רבים. באנתרופולוגיה, פוליגמיה מתייחסת לנישואין עם בני זוג רבים והיא ההיפך ממונוגמיה (בן זוג אחד בלבד). רוב סוגי הפוליגמיה הנפוצים הם של פוליגיניה - גבר אשר לו מספר בנות זוג. פוליאנדריה - אישה בעלת מספר בני זוג - היא תופעה נדירה יותר בתרבות ובהיסטוריה האנושית. לעתים המונח פוליגמיה מציין ריבוי בני זוג דה פקטו, ללא קשר לשאלה האם בני הזוג מוכרים כנשואים זה לזו על ידי המדינה.

בביולוגיה, פוליגמיה מציינת כל סוג של ריבוי בני זוג. במובן צר יותר, פוליגמיה מציינת אצל זואולוגים קשר עם בן זוג מבני המין השני, ייתכן זמני.

בירוק: המדינות בהן הפוליגמיה חוקית

סוגי פוליגמיה

פוליגמיה מתחלקת לכמה סוגים:

• פוליגיניה – כאשר גבר אחד נשוי למספר נשים – דבר זה קורה בתרבות פטריארכלית בו הגברים הם השולטים בחברה, והנישואים למספר נשים מעידים על מצב כלכלי וחברתי גבוה של הגבר. בנוסף לכך, צורת נישואים זו מאפשרת לגבר להעמיד מספר רב יותר של צאצאים מאשר בנישואים מונוגמיים. נישואים למספר נשים מותרים בדת האסלאם ולפיכך מותרים בחלק ממדינות האסלאם.
• פוליאנדריה – כאשר אישה אחת נשואה למספר גברים – תופעה נדירה מאוד, אך הייתה קיימת, בין השאר, בקבוצת הינדים המכונה מהבהרטה. בשבט ה"תודה" בהודו הפוליאנדריה קיימת בתרבות פטריאכלית בה היצע האדמות הראויות לגידולים חקלאיים קטן. כאשר לראש משפחה אין מספיק אדמות לחלק לכל בניו, הבנים מקבלים ביחד את האדמה, ונישאים לאותה אישה. פוליאנדריה גם התקיימה אצל נוודים טיבטיים, כאשר שני אחים עניים חלקו את אותה אשה.
• נישואין קבוצתיים – בהם יותר מגבר אחד ויותר מאשה אחת חולקים יחידה משפחתית אחת.
• ביגמיה – נישואים לשני (בי = שניים) בני זוג, בחברות בהן החוק או הנורמה אוסרים זאת.
• טריגמיה – נישואים בו זמנית לשלושה בני זוג.

פוליגמיה ברחבי העולם

לפי האטלס האתנוגרפי של ג'ורג מורדוק [3], בבדיקה של 1231 תרבויות בין השנים 1960-1980 נמצאו 186 תרבויות מונוגמיות, 453 תרבויות עם אחוז קטן של פוליגיניה, 588 תרבויות עם שכיחות גבוהה של פוליגיניה ו 4 תרבויות עם פוליאנדריה.

ברוב התרבויות המאפשרות פוליגיניה, מספר הגברים אשר להם יותר מאשה אחת הוא מצומצם, מכיוון שהדבר דורש מהם משאבים חומריים רבים אשר אינם בנמצא לרוב האוכלוסייה. כך המצב כנראה בחברות איסלמיות ובסין. עם זאת, ריבוי נשים הופך בחברות מסוימות לסמל סטטוס. גם בחברות מונוגמיות, אחזקת פילגש מעבר לאשה החוקית או החלפת בנות זוג בתדירות גבוהה, יכולה להעלות את קרנו של אדם בעיני החברה.

ישנם חוקרים המוצאים שכיחות יחסית גבוהה לפוליגמיה באזורים מוכי מחלות (במיוחד אזורים טרופיים). החוקרים משערים שגנים לנטייה פוליגמית שורדים יותר טוב באזורים אלו. לעומת זאת, באזורים אחרים בהם טיפול אינטסיבי בתינוקות הוא יותר חשוב, יש העדפה גנטית לאנשים עם נטיות מונוגמיות.

פוליגמיה בדתות

בהינדואיזם

ההינדואיזם אדישה לפוליגמיה. פוליגיניה ופוליאנדריה התקיימו שתיהן בחברות הינדיות שונות. אף על פי כן, בפועל, בגלל העוני בהודו, אין כמעט פולגמיה בהודו, למעט אצל המוסלמים. ברהמינים תמיד חויבו לשאת רק אישה אחת.

ביהדות

ערך מורחב – פוליגמיה ביהדות

התורה אוסרת את הפוליאנדריה אך מתירה את הפוליגיניה בתנאי שהאישה איננה אשת איש, וקובעת במקומות שונים חוקים המסדירים את הפוליגמיה. כך למשל, בספר דברים (פרק כ"א) נקבע כי גבר אשר לו שתי נשים אינו רשאי לבכר את בנו הצעיר על פני בנו המבוגר, כיוון שהוא אוהב את אמו של הצעיר. במשנה ובתלמוד יש דיונים רבים הנוגעים למקרי פוליגמיה, במיוחד במסכת יבמות. נשותיו של אדם נקראות "צרות" זו לזו. הצרות נחשבות בין חמש הנשים אשר שונאות זו את זו וחשודות בכך שהן רוצות להזיק האחת לשנייה.

למרות שהפוליגמיה מותרת ביהדות, לא ברור מה היה היקפה של התופעה. התנ"ך מעיד על מקרים של פוליגמיה בעיקר אצל מלכים כדוד שנשא שש נשים והיו לו שתים עשרה פילגשים ושלמה שהיו לו שלוש מאות נשים ושבע מאות פילגשים, ושופטים כגדעון שנאמר עליו שהיו לו נשים רבות. מקרים אחרים של פוליגמיה בתנ"ך נובעים מעקרות של אשתו העיקרית של הגבר, כמו אצל שרה אשתו של אברהם שנשא גם את הגר. ככל הנראה, זהו הרקע גם לשתי נשותיו של אלקנה, חנה - אמו של שמואל - ופנינה, שהרי חנה הייתה עקרה. יעקב אבינו מתואר כנושא שתי נשים כיוון שלבן רימה אותו. חז"ל אומרים על למך ועל אנשי דורו שנהגו לשאת שתי נשים, אחת ליופי ואחת לבנים‏‏.

פוליגמיה נאסרה בקרב יהדות אשכנז בחרם דרבנו גרשום - מאור הגולה, בסביבות שנת 1000 לספירה, והיא אסורה כיום גם בדין הרבני והאזרחי בישראל. גם ביהדות אתיופיה לא הייתה נהוגה פוליגמיה, עוד בטרם נודע בה על חרם דרבנו גרשום.‏‏ יחד עם זאת תופעת הפוליגמיה קיימת עדיין בקרב היהודים בישראל, בעיקר אצל יוצאי תימן מבוגרים שהספיקו להינשא לשתי נשים לפני שעלו לארץ. ישנם גם יהודים מעטים הנשואים פורמלית לשתי נשים, למרות שהם מקיימים שגרת חיים רק עם השנייה, במקרים בהם בית דין רבני מתיר לגבר עגון לשאת אשה נוספת בהיתר מאה רבנים.

בנצרות

למרות שלילת הפוליגמיה על ידי הנצרות, יש מדי פעם תנועות של חזרה לתנ"ך, ובכללן חזרה לפוליגיניה המתוארת בתנ"ך.

ב־14 בפברואר 1650, הפרלמנט בנירנברג קבע שבגלל מותם של גברים רבים במלחמת שלושים השנים, הכנסיות לא תקבלנה לשורותיהם גברים מתחת לגיל 60 למשך 10 שנים. כמו כן, כמרים שלא היו שייכים למנזר הורשו להתחתן. בנוסף לכך, נקבע שכל גבר רשאי להתחתן עם עד 10 נשים. הגברים הוזהרו להתנהג בצורה מכובדת, לדאוג לנשותיהם ולמנוע עוינות ביניהן.

האופנה המודרנית של ריבוי נישואין וגירושין מכונית לעתים על ידי נוצרים שמרנים - פוליגמיה סידרתית.

בכנסייה המורמונית

בראשית דרכה, עודדה הכנסייה המורמונית "נישואים מרובים" (וכן נהגו מנהיגיה הראשונים), אך בשלב מאוחר יותר, נאסרה הפוליגמיה, מתוקף החוק האמריקאי. ב-1904, יצא מניפסט האוסר פוליגמיה לגמרי, ללא קשר לחוק האזרחי. על רקע איסורים אלה חל פילוג בתוך הכנסייה המורמונית, והקבוצה שדבקה בפוליגמיה פרשה ממנה.

באסלאם

באסלאם הפוליגמיה מותרת עד ארבע נשים לאותו גבר כאשר מתקיימים שני תנאים : התנאי הראשון הוא כאשר גבר נשוי לאישה מחויב לקבל אישור מאישה אשר הוא נשוי לה וכי היא אינה מגלה התנגדות ואף מביעה את הסכמתה. התנאי השני הוא שהגבר יעניק שוויון מלא ומוחלט לכל נשותיו. היות וכבעל לא ניתן להעניק שוויון מוחלט בין שתי נשים ומעלה, ניתן לומר כי לשאת יותר מאישה אחת הוא בגדר של מותר באופן תאורטי אך לא מעשי.^{[דרוש מקור]}

בדת הדרוזית

הדת הדרוזית מצווה על מאמיניה לחיות במונוגמיה.

זרמים נוספים

גם בני דתות נוספות, בעיקר בעולם הלא מערבי, כדתות אפריקאיות ואסיאתיות מסוימות מקיימות צורות משפחה פוליגמית. בארץ קיימת קהילית הכושים עבריים מדימונה, המקיימת גם היא צורת משפחה פוליגמית.

פוליגמיה בחוק הישראלי

פוליגמיה אסורה על פי חוק העונשין בישראל: "נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם – מאסר חמש שנים".‏

באפריל 1957 חשפו הרב הראשי של צה"ל, אלוף משנה שלמה גורן, ואליעזר ליבנה, שפג תוקפו של חרם רבנו גרשום מאור הגולה, ולפי הדין מותר עתה גם לאשכנזי לשאת אשה נוספת. רק חוקי המדינה האוסרים ביגמיה, הם המונעים עתה ריבוי נשים. מספר חודשים אח"כ הגיש שר המשפטים מר פ. רוזן לקריאה ראשונה בכנסת את החוק נגד ריבוי נשים. "סעיפי החוק הפלילי, וכן חוק שיווי זכויות האשה שנתקבל בשנת 1951, השאירו פתח לאפשרויות ספורות של ריבוי נשים. החוק המוצע [...] בא לסתום פרצות אלה". החוק לתיקון דיני עונשין (ריבוי נישואין) התקבל פה אחד בכנסת ב-20.7.1959.

לאיסור על ריבוי נשים יש מספר סייגים בחוק: אם הנישואים השניים הם נישואים לפי דין תורה לא יעבור אדם עבירה אם בית דין רבני התיר לו לשאת אשה שנייה והפסק אושר על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול, ואם אינם לפי דין תורה יכול בית דין להתיר לו להינשא אם בן הזוג לקה במחלת נפש ובגללה אינו יכול להסכים לביטול הנישואים, או אם בן הזוג נעדר למעלה מ־7 שנים בנסיבות המעוררות חשש לחייו.

איסור הפוליגמיה מכוון דווקא כלפי בני זוג נשואים, אך לא חל כלפי בני זוג שחיים ללא נישואים רשמיים‏. אף שחוק העונשין אוסר פוליגמיה, הוא אינו מבטל את תוקפם של נישואים כאלו, והמוסד לביטוח לאומי אף משלם קצבת הבטחת הכנסה למשפחות פוליגמיות תוך התחשבות ותוספת תשלום לפי מספר הנשים‏.

איסור פוליגמיה בישראל אינו תלוי בעדה ולאום, אך למרות זאת בקרב האוכלוסייה הבדואית בישראל נפוצה תופעה זאת, בשיעור מצומצם בנישואים רשמיים, ובשיעור רחב בנישואים לא רשמיים (כלומר נישואים שאינם מדווחים לרשויות). לפי הערכות חוקרים, שיעור הפוליגמיה באוכלוסייה זאת נע בין 20% ל־36% מכלל הנישואים. חרף זאת כמעט ואין אכיפה של איסור זה בקרב האוכלוסייה הבדואית‏.

פוליגמיה מודרנית

בקרב תנועת ההיפים, ותנועות פוסט-מודרניות אחרות, מופיעה לעתים פוליגמיה בצורת משק בית הכוללת מספר גברים ומספר נשים המקיימים "שיתוף מיני". תמיכה אידאולוגית במשקי בית מעין אלו מופיעה בקרב הוגים אקזיסטנציליטיים שונים דוגמת ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר, בקרב הוגי רעיון "הקבוצה האינטימית" כצבי שץ, ובמחזה "ליל העשרים" של יהושוע סובול. לטענת הוגים אלו, ערכים מסורתיים כמשפחה ונישואין אינם רלוונטיים בעידן הפוסט-מודרני, וכל מבנה של משק בית הוא לגיטימי. אחד השמות שנבחרו כדי לתאר את מערכת היחסים הלא-מונוגמית בקרב קבוצות אלו כיום הוא: "פוליאמוריה", כלומר ריבוי אהבות. בארה"ב פעלה קבוצה יהודית של פוליאמורים אשר אתר האינטרנט שלה נקרא "אהבה רבה" (ציטוט מן הסידור, מוזח מהקשרו הרגיל).

קישורים חיצוניים

• מרדכי עקיבא פרידמן, ריבוי נשים בחברה היהודית - מקורות חדשים מן הגניזה: מצב המחקר, פורסם בפעמים, 25, תשמ"ו 1985, עמ' 3-12
• ליטל לוין, היום לפני 61 שנה: פסיקה תקדימית על ביגמיה בישראל, "הארץ", 15.11.2011
• יונתן גונן, הפוליגמיה בציבור הערבי: קמפיינים בעד ונגד, אתר נענע10, 19 בינואר 2011