ביוב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביוב הוא מערכת צינורות תת-קרקעיים, אשר מיועדת לנקז את השפכים העירוניים, ולהוביל אותם למקום שבו לא יהוו מטרד, בעיקר למכון טיהור שפכים. לעתים מובילה מערכת הביוב את השפכים לים או לערוץ נחל, פעולה שגורמת לזיהום מים חמור ולכן מנסים להימנע ממנה.
הביוב הוא מערכת תשתית חשובה בכל ישוב, והקמתה ותחזוקתה מבוצעות על ידי הרשות המקומית.
מערכות ביוב בערים גדולות כדוגמת פריז מאפשרות כניסת אדם לתוכן. בפריז נמצא מוזיאון הביוב (לז אגו), המאפשר כניסת תיירים אל התעלות.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
מערכות הביוב התת-קרקעיות המוקדמות ביותר שנחשפו על ידי ארכאולוגים היו המערכות של הערים בתרבות עמק האינדוס.
ברומא העתיקה, קלואקה מקסימה היא מערכת ביוב מתוחכמת מאוד ונחשבת פלא הנדסי. מערכת זו נשפכת אל נהר הטיבר.
באירופה של ימי הביניים השתמשו בערים בנתיבי מים על מנת לאסוף מים משומשים. אלו כוסו עם הזמן ותפקדו כמערכות ביוב. נהר פליט בלונדון הוא דוגמה למערכת זו. בפריז קיימת מערכת ביוב מהמאה ה-19 אשר מרוצפת ומחופה בלבנים.
[עריכה] הביוב בעיני האמנות
מערכות הביוב עברו תהליך של רומנטיזציה עם השנים ובספרות, בקולנוע וטלוויזיה החלו לשגשג דימויים של הביוב כמבוך של העידן התעשייתי והעידן המודרני. חלק מדימויים אלו נבעו ממציאות מסוימת שבה הביוב שימש לעתים כמקום מחבוא וכנתיבי מילוט של נלעגים או נרדפים. כך למשל במהלך מרד גטו ורשה השתמשו חלק מהלוחמים היהודים במערכות הביוב על מנת לברוח מן הגטו.
בספרות, בקולנוע ובאמנויות האחרות קיימים הדימויים של הנלעגים או המוזרים החיים בצל הביבים. דוגמאות מפורסמות לכך הם ספרו של סטפן קינג, זה, סדרת הקומיקס וסרטי הקולנוע צבי הנינג'ה והסרט מימיק. מערכות הביוב של פריז מככבות בספר פנטום האופרה מאת גסטון לרו כמו גם בעלובי החיים מאת ויקטור הוגו. ייתכן גם שציורי הכלא של פיראנצי הושפעו מהקלואקה מקסימה. אגדות אורבניות צמח לגבי היצורים הקיימים בביבי הערים. כך למשל צמחה אגדת תמסחי הביבים של ניו יורק.
[עריכה] הביוב בישראל
תושבי ישראל מייצרים מדי שנה כ- 490 מליון מ"ק של ביוב. במקומות רבים, בעיקר בישובים כפריים, אך גם בחלק משכונות הערים, נפוץ השימוש בבורות ספיגה ביתיים על פני מערכת ביוב מסודרת. כמו כן, מפעלים רבים מעדיפים להזרים את שפכיהם לנחלים ולגופי מים חיצוניים[1].
דו"ח שנתי מספר 41 של מבקר המדינה מנה שורה ארוכה של מחדלים בטיפול בביוב בישראל[2]:
- היעדר תוכנית אב ומדיניות כוללת לביוב.
- היעדר גוף יעיל ובעל סמכויות לתאום הקמת מתקני ביוב חדשים.
- חוסר המעש של ועדת המנכ"לים לענייני ביוב.
- פיגור בפיתוח מערכות לטיפול בשפכים.
- אי-קביעה של רמת טיהור מחייבת.
- היעדר מאגר נתונים ארצי בנושא ביוב.
פעולות רבות ננקטו כדי לצמצם את הזיהום הנגרם מהשפכים העירוניים:
- חוסלו רוב בורות הספיגה, ומערכות הביוב הביתיות חוברו למערכת ביוב מוסדרת ותחת פיקוח.
- הוקמו מכונים לטיהור שפכים בחלק מהיישובים והרשויות, אשר פועלים להקטנה של רמת הזיהום הביולוגי ולהרחקת המוצקים המרחפים בשפכים.
- חלק ניכר מהשפכים (כ 290 מליון קוב בשנה) מטופלים עד לאיכות המאפשרת השקיה חקלאית. השפד"ן לדוגמה ממחזר כ- 9% ממי הביוב והופך אותם למי השקיה.
בעקרון, האחריות לטיפול בביוב נמצאת בידי הרשות המקומית, אך לאור חומרת הבעיות שנוצרו הוקם בשנת 1993 גוף ארצי לתיאום ופעולה בנושא – המנהלה הארצית לביוב, אשר מרביתו נמצאת כיום תחת אחריותו של משרד התשתיות הלאומיות[1].
