בילי סטרייהורן
 | |
| סטרייהורן בשנת 1958, צולם על ידי קארל ואן וכטן | |
| לידה |
29 בנובמבר 1915 דייטון אוהיו, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
31 במאי 1967 (בגיל 51) ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה | ויליאם תומאס סטרייהורן |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית  |
| תקופת הפעילות |
מ-1934 |
| מקום לימודים |
תיכון וסטינגהאוז |
| עיסוק |
עיבוד מוזיקלי מלחין פסנתרן |
| סוגה |
מוזיקה קלאסית ג'אז סווינג |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה | פסנתר |
| חברת תקליטים |
יונייטד ארטיסטס Felsted Mercer |
| פרסים והוקרה |
פרס גראמי של חבר הנאמנים (1968) |
| www.billystrayhorn.com | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ויליאם תומאס "בילי" סטרייהורן (William Thomas "Billy" Strayhorn ; 29 בנובמבר 1915 - 31 במאי 1967), מוזיקאי ג'אז, פסנתרן ומלחין, שחיבר כמה מהסטנדרטים הידועים והמפורסמים ביותר בג'אז כמו Chelsea Bridge, Johnny Come Lately ,Take the "A" Train ו-Lush Life. בין היתר כתב את המילים לסטנדרט הג'אז Satin Doll. שיתוף הפעולה שלו כמעבד עם תזמורתו של דיוק אלינגטון נמשך שלושה עשורים.
סטרייהורן היה הומוסקסואל גלוי בתקופה הומופובית ביותר. הדעה המקובלת היא שעקב כך פעל לרוב "מאחורי הקלעים" ולכן גם לא זכה להכרה הראויה. הוא היה גם מן החברים הראשונים בתנועה לזכויות האזרח וידיד אישי של מרטין לותר קינג.
שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטרייהורן גדל ליד פיטסבורג, פנסילבניה. בניסיון להרחיקו מאביו האלכוהוליסט בילה זמן רב אצל סבתו. בראיון אמר שהיא הייתה הדמות שהשפיעה יותר מכל על ילדותו. כבר בגיל 10 ניגן עבורה בפסנתר.
הוא למד מוזיקה קלאסית בקונסרבטוריון בפיטסבורג אצל אותו מורה אצלו למדו מוקדם יותר ארול גארנר ומרי לו ויליאמס. עוד בנעוריו כתב את הסטנדרטים הידועים Lush Life (שנקרא בתחילה "Life Is Lonely") , My Little Brown Book, ו- Something to Live For. הוא הבין שכאפרו-אמריקאי ייקשה עליו להתקבל בעולם המוזיקה הקלאסית ולהתקדם בה ולכן פנה לג'אז. ההשפעה הראשונה עליו בכיוון נגינת פסנתר ג'אז הייתה של הפסנתרן ארט טייטום.
עם דיוק אלינגטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטרייהורן פגש את אלינגטון ב-1938, כאשר ניגן בהרכב שנקרא "הכובענים המשוגעים". אלינגטון, שביקר בפיטסבורג עם תזמורתו שמע את סטרייהורן והתלהב. אלינגטון שכר את סטרייהורן תחילה כפסנתרן ועד מהרה כמעבד, מלחין ואף כמנהל מוזיקלי. בעוד אלינגטון היה דמות אב ומנהיג לתזמורת, היה סטרייהורן זה שדאג להיבט המוזיקלי המקצועי. סטרייהורן עבד תחת אלינגטון בלי לבקש הערכה פומבית, ואלינגטון גם לא העניק לו כזו. כדברי אלינגטון עצמו, "סטרייהון עובד קשה ואני מקבל את התשואות". ניתן לראות ביחסים סימביוזה או ניצול. סטרייהורן השלים את אלינגטון ואלינגטון נתן לסטרייהורן ביטחון ויד חופשית בהלחנה ובעיבוד. על כל פנים, אלינגטון טען שסטרייהורן היה "יד ימיני, יד שמאלי, העיניים שבגבי, מוחי הדהד בתוך ראשו ושלו - בי"[1]. חלק ניכר מלחניו של סטרייהורן נרשמו על שמו של אלינגטון, כולל המנון התזמורת של אלינגטון, Take the "A" Train.
סטרייהורן עבד עם מוזיקאים כג'ימי הודג'ס ובן ובסטר על הסולואים שלהם ובנה ניגודים מעניינים בין החטיבות השונות בתזמורת. בהשפעת סטרייהורן הפכו יצירות ארוכות (סוויטות) אופייניות לרפרטואר התזמורת וניכרה השפעת המסורת הקלאסית בבניית המלודיות ובתזמור.
אחד משיאי פעילותם המשותפת של סטרייהורן ואלינגטון היה כתיבת הפסקול זוכה פרס גראמי לסרטו של אוטו פרמינגר מ-1959, "אנטומיה של רצח"[2] ובו הקטעים שהפכו לסטנדרטים Such Sweet Thunder ו-The Far East Suite. פסקול זה מצוין כפורץ דרך מבחינת שילוב מוזיקת ג'אז בסרטים, מפני שהיה פסקול הג'אז הראשון שלא נבע מאירועי הסרט, בהם הוצגה על המסך תזמורת, אלא נכתב במיוחד. היה זה גם הפסקול הראשון של סרט הוליוודי משמעותי שנכתב על ידי אפרו-אמריקאים[3].
למרות שניסה קריירת סולו בשנות החמישים וכתב לתיאטרון, חזר סטרייהורן לשיתוף הפעולה עם אלינגטון. הוא שיתף פעולה גם עם הזמרת לנה הורן.
מוות והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1964 אובחן סטרייהורן כלוקה בסרטן הוושט. ב-31 במאי 1967 נפטר, באותה שנה נבחר על ידי מבקרי דאון ביט להכלל בהיכל התהילה של הג'אז. אפרו פוזר בנהר הדסון בנוכחות חבריו הקרובים. עוד בהיותו מאושפז כתב את לחנו האחרון Blood Count, שהוא הקטע הראשון שהקליט אלינגטון באלבום הזיכרון שלו לסטרייהורן ...And His Mother Called Him Bill. הקטע האחרון באלבום זה נקרא Lotus Blossom והוא קטע פסנתר סולו מאולתר שניגן אלינגטון לזכר חברו, בעוד חברי הלהקה אורזים את כליהם.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- David Hajdu, Lush Life: A Biography of Billy Strayhorn, North Point Press, 1997 ISBN 0865475121
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של בילי סטרייהורן
בילי סטרייהורן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
בילי סטרייהורן, באתר AllMusic (באנגלית)
בילי סטרייהורן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
בילי סטרייהורן, באתר Discogs (באנגלית)- בילי סטרייהורן, באתר SecondHandSongs
- ביוגרפיה באתר הרשמי (באנגלית)
- בילי סטרייהורן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- בילי סטרייהורן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Duke Ellington, Music Is My Mistress, Da Capo, 1973, ISBN 0-306-80033-0. p. 156
- ^ "אנטומיה של רצח", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ Booe, Mervyn, History of Film Music