בישולי גויים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
"הטבחית", ציור מאת פיטר ארטסן, שנת 1559, הולנד.

בהלכה, איסור בישולי גויים או בישולי נוכרים[1] הוא איסור לאכול דברים שנתבשלו על ידי גויים. האיסור חל גם כאשר הגוי בישל דברי מאכל כשרים בכלים כשרים.

איסור בישולי גויים אינו מן התורה, אלא הוא איסור מדרבנן[2]. סיבת האיסור היא משום "חתנות" (יחסי חיתון), כלומר כדי למנוע קשרים ידידותיים מדי, העלולים להביא לנישואי תערובת. יש שכתבו כי האיסור נגזר כדי שיהודי לא יהיה רגיל לאכול אצל הגוי, וכך הוא עלול להגיע לידי אכילת דברים שאינם כשרים.‏[3]

האיסור חל גם על מאכלים שנעשה בהם טיגון או צלייה על ידי גוי. לעומת זאת, מאכל שהוכשר על ידי גוי במליחה, עישון או כבישה – אינו בכלל האיסור.‏[4] פת שנאפתה על ידי גוי אינה כלולה באיסורי בישולי גויים, אלא באיסור פת גויים, שלו דינים שונים.

המאכלים הכלולים באיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מובאות שתי מימרות בשם האמורא רב, כאשר כל מימרא נשנתה בבית מדרש אחר. בסורא אמרו, שהאמורא רב שמואל בר רב יצחק אמר בשם רב: "כל הנאכל כמות שהוא חי (כלומר: כל מאכל שנוהגים לאוכלו גם ללא בישול) – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים (ומותר לאוכלו גם אם נתבשל על ידי גוי)", בעוד שבפומבדיתא אמרו שרב שמואל בר רב יצחק אמר בשם רב: "כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת (כלומר: כל מאכל שאנשים חשובים ומכובדים אינם נוהגים לאוכלו) – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים". רוב הראשונים‏[5] קבעו שהלכה כשתי המימרות הללו להקל, ולכן כל מאכל שנאכל חי, או שאינו עולה על שולחן מלכים – אין בו משום בישולי גויים. הרמב"ם (שם) הסביר את טעם הדבר, שמאכלים שאינם עולים על שולחן מלכים – אינם חשובים, ואין אדם מזמין את חברו כדי לאכול עמו ממנו, ולכן אין חשש שאכילת מאכלים אלו שנתבשלו על ידי הגוי – תביא לידי חיתון עמו. גם דבר שנאכל כשהוא חי הותר מטעם זה, שאין אדם מזמין את חברו לאכול עמו ממנו.‏[6]

דבר הנאכל כשהוא חי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דברים שלא נהוג לאוכלם כשהוא חיים, כגון בשר וביצים, אורז ומיני דגן – אסורים באכילה אם נתבשלו על ידי גוי, אבל דברים שנהוג לאוכלם כשהם חיים, כגון תפוחים ושזיפים, שנתבשלו על ידי גוי – מותרים. מעמדו של המאכל אינו נקבע על ידי כל אדם ואדם, אלא לפי מנהג האכילה המקובל באותו מקום.‏[7] תבשיל שיש בו תערובת של דבר הנאכל חי ודבר שאינו נאכל חי – דינו נקבע על פי העיקר; אם העיקר הוא מדבר שנאכל חי – הוא מותר, ואם העיקר הוא דבר שאינו נאכל חי - הוא אסור.‏[8] אם הדבר שנאכל חי והדבר שאינו נאכל חי שווים בכמותם ("מחצה על מחצה") – התערובת מותרת, כיון שאיסור בישולי עכו"ם הוא איסור קל.‏[9]

דבר שאינו עולה על שולחן מלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דברים שאין נהוג לאוכלם בסעודות חשובות של אנשים חשובים – אין בהם משום איסור בישולי גויים. דין זה תלוי גם הוא במנהגי האכילה המקובלים, והוא עשוי להשתנות במהלך הזמן.

ברשות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שכתבו שכאשר הגוי מבשל בביתו של היהודי – אין בתבשיל איסור, משום שבאופן זה אין לחוש ליחסי חיתון; אולם רבנו תם חלק על דעה זו,‏[10], וכך נתקבל להלכה.‏[11] עם זאת, יש הסוברים שניתן לסמוך על דעה זו בדיעבד.‏[12]

הבישול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר חלק מהבישול נעשה על ידי יהודי, כגון שהיהודי ערבב את התבשיל בעת בישולו, או שהיהודי הניח את התבשיל על האש – התבשיל מותר, גם אם כל שאר הבישול נעשה על ידי הגוי. הפוסקים נחלקו במקרה שהיהודי רק הדליק את האש, ואילו הגוי הניח את התבשיל על האש ועסק בבישול עד סיומו. לדעת ראשוני ספרד, ובעקבותיהם השולחן ערוך – הדלקת האש אינה מספיקה, והתבשיל אסור (וכך נוהגים הספרדים) ואילו ראשוני אשכנז, ובעקבותיהם הרמ"א, מקלים וסוברים שהתבשיל מותר.‏[13]

לשאלה זו השלכות במתן כשרות לבתי מזון בזמננו, שכן בבתי מזון רבים (אף בישראל, וכל שכן במקומות אחרים), עובדי המטבח אינם יהודים. בדרך כלל, בבתי מזון הנתונים תחת השגחה מהודרת יש משגיח בכל שעות העבודה, והוא מניח את המאכלים על האש, כדעת השולחן ערוך. לעומת זאת בהכשרים רגילים נוהגים להסתמך על הדעה המקילה – לפיה די בהדלקת האש על ידי יהודי. כמה מפוסקי זמננו‏[14] הורו שניתן לתת הכשר לבית מזון שהבישול בו נעשה על ידי גויים, ורק הדלקת האש נעשית על ידי יהודי, אף שחלק מהאוכלים והקונים הם בני עדות המזרח, המחויבים לפסיקתו המחמירה של השולחן ערוך, וזאת משום שבמקרה זה ניתן לצרף שיקולים נוספים להיתר, כמו הדעה שדבר שהתבשל על ידי גוי בבית ישראל – מותר (ראו לעיל).

דין הכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלים שגוי בישל בהם – נאסרים בשימוש, כמו כלים שבישלו בהם איסורים אחרים, עד שיוכשרו על ידי הגעלה. עם זאת, יש קולא מיוחדת בהכשרת כלים שנאסרו על ידי בישולי גויים (משום שמדובר באיסור שאין לו יסוד בתורה שבכתב) – אם גוי בישל בכלי חרס, ניתן להכשירם על ידי עריכת הגעלה שלש פעמים, למרות שבאיסורים אחרים לא ניתן להכשיר כלי חרס.‏[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הנוסח המקובל בספרות ההלכה, בעקבות הצנזורה הנוצרית, הוא: "בישולי עכו"ם" – עובדי כוכבים ומזלות, וזאת כדי שישתמע שהאיסור חל כביכול רק על עובדי עבודת אלילים פגאנית, ולא על נוצרים. במקור הדין, במשנה מסכת עבודה זרה ב,ו – האיסור נקרא "שלקות" של גויים.
  2. ^ ראו בסוגיית התלמוד הבבלי מסכת עבודה זרה לז,ב, המנסה למצוא מקור לאיסור זה מן הפסוקים, אך מגיעה למסקנה שהאיסור הוא מדרבנן, ודרשות הכתובים בעניין זה אינם אלא "אסמכתא".
  3. ^ רש"י עבודה זרה לח,א.
  4. ^ שולחן ערוך יורה דעה קיג,א; רמ"א שם.
  5. ^ תוספות עבודה זרה לח,א ד"ה איכא; רא"ש עבודה זרה פרק ב' סימן כ"ח; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות יז,יד-טו, ועוד.
  6. ^ טורי זהב, יורה דעה קיג,א.
  7. ^ חכמת אדם סו,ד.
  8. ^ שולחן ערוך יורה דעה קיג,ב.
  9. ^ ערוך השולחן שם סעיף י"ד.
  10. ^ ראו שתי הדעות בתוספות עבודה זרה לח,א ד"ה אלא.
  11. ^ ראו שולחן ערוך יורה דעה קיג,א.
  12. ^ איסור והיתר הארוך מג,יג. הובא בש"ך יורה דעה קיג,ז ובט"ז שם סעיף ג.
  13. ^ שולחן ערוך יורה דעה קיג,ז; רמ"א שם. בשורש המחלוקת עומדת ההלכה הקובעת שבאיסור פת עכו"ם די בהדלקת האש; המחלוקת היא אפוא האם יש ללמוד מדין פת עכו"ם לדין בישולי גויים, או לא.
  14. ^ הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת ה,נד; הרב יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת יצחק ז,סב.
  15. ^ שולחן ערוך יורה דעה קיג,טז.