ביתא ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ערך מוטה בעליל הכולל האשמות חמורות חסרות בסיס. הערך גם כולל טעויות עובדתיות. ראו דף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ביתא ישראל (געז ותגרית: "ቢተ አሥራኤል" - "בִּתא אִשׂרַאֶל", אמהרית: "ቤተ እስራኤል" - "בֵּתא אִסרַאֶל"; תרגום: "בית ישראל", משמעות: "קהילת ישראל"‏[1]) הוא שמה של הקהילה היהודית אשר התקיימה באזור חבש ההיסטורי, שהיווה חלק מהאימפריה החבשית והאימפריה האתיופית והמחולק כיום בין המדינות האתיופיות אמהרה ותיגראי. הניתוק מיתר תפוצות עם ישראל גרם לכך שחלק מהמנהגים של היהדות הרבנית שונים משל ביתא ישראל.

מרכז יהודי עצמאי שליבו בהרי סימן, שכונה "ארץ היהודים", קם באמצע המאה ה-4, כתוצאה מקבלת הנצרות באימפריה החבשית‏[2] ועל בסיס שטחיו ההיסטוריים של גדעון.‏[3][4] שטחי הממלכה ומידת עצמאותה המדינית בצל האימפריה החבשית השתנו במרוצת הדורות, עד שעלה בידי יהודית המלכה להדוף פלישה חבשית לממלכה ולכבוש את עיר הבירה החבשית אקסום. עליית השושלת הסולומונית בשלהי המאה ה-13 הביאה לחידוש העימות המזוין עם צבאות האימפריה האתיופית, עד אשר בתחילת המאה ה-17 סופחה הממלכה לאתיופיה. במהלך תקופת התחייה השתלבו יהודים רבים בממשל ובצבא הקיסרי, אולם רבים אחרים דבקו בכלל ההלכתי של הימנעות ממגע עם גויים (אטאנקון), גם במחיר נידוי חברתי ועוני גובר. תקופת השופטים והזעזועים הקשים שבעקבותיה, הביאו לשחיקה מתמדת בחופש הפולחן של קהילה זו. אלפים מבני הקהילה נספו בניסיון עלייה כושל לארץ ישראל בשנת 1862, ורבבות גוועו בתקופת הזמן הרע ("כְּפוּ קֵן") - שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגיפות. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעה עליית ביתא ישראל להיקפים משמעותיים, ובמסגרתה עלו לישראל רוב יהודי אתיופיה.

ציור של כפר יהודי טיפוסי
Ge'ez.svg
בערך זה מופיע גופן געז.

כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, תוכלו לקבל עזרה כאן.

מינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביתא ישראל (מינוח)

במהלך תולדותיה הקהילה כונתה במספר רב של כינויים. שמה המסורתי הרשמי של הקהילה הוא 'ביתא ישראל' ("בֵּתא אִשׂרַאֶל"), שמשמעותו "קהילת ישראל". מקור הכינוי במאה ה-4 והוא הוצמד לקהילה כאשר אנשיה סירבו להתנצר, בתקופת המלכים אברהא ואצבחא אשר הפכו את קיסרות אקסום לאימפריה נוצרית. לשם זה לא יוחסו משמעויות שליליות והקהילה השתמשה בו לפני שהוסדרה התקשורת עם קהילות יהודיות אחרות. זהו גם השם המקובל לקהילה בספרות המדעית, החל משנות השמונים של המאה העשרים.‏[5] להתייחסות לחברים בקהילה, השתמשו ביתא ישראל בכינוי אִשׂרַאֶלווי ("ישראלי").‏[5] הכינוי יהודים ("אייהוד"), כמעט ולא היה בשימוש הקהילה כיוון ששימש ככינוי גנאי בסביבה הנוצרית-אתיופית. רק עם התחזקות הקשר עם שאר הקהילות היהודיות במאה ה-20 נפוץ הכינוי בקרב הקהילה עצמה.

כינוי הגנאי פֶלַאשַה (רבים: "פלאשים"), שמשמעו בגעז "גולים", נטבע לראשונה בצוו שהוציא הקיסר יסחק.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תולדות ביתא ישראל

התיישבות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוצא ביתא ישראל

הדעה המחקרית היא כי היהודים והיהדות היו קיימים באתיופיה הקדומה, אך מקורם ותולדותיהם אינם ידועים ועל כך ישנן השערות מגוונות.‏[6] המחלוקת העיקרית במחקר הוא על טיב הקשר האתנו-דתי שבין אותם יהודים קדומים לבין היהודים שהופיעו לראשונה על הכתב במאה ה-9 אצל אלדד הדני ובמאה ה-14 במקורות האתיופים.‏[7] על פי המקרא קהילות יהודיות באזור שמעבר לכוש היו קיימות עוד במאה ה-8 לפנה"ס.‏[8]

לביתא ישראל ישנן מספר מסורות על מוצאה, אך ברובן מודגש כי היהודים הגיעו גלים גלים לאתיופיה בעיקר דרך הנילוס ויובליו. חלק מהסיפורים קשורים לפמליית מנליק כפי שמובא בכבר נגשת ולו גרסאות יהודיות וחלק מוסיפים הגירה מחצי האי ערב. מסורות אחרות מורכבות יותר של הקהילה מחזיקות כי גלי ההגירה של רבים משבטי ישראל בעקבות כיבוש ארץ ישראל על ידי האשורים במאה ה-8 לפנה"ס, ולאחר מכן על ידי הבבלים במאה ה-7 לפנה"ס, הם שיצרו את קהילת יהודי מצרים ומשם היגרו היהודים לאזור שמדרום לכוש.

לפי מסורת אלו היהודים שהיגרו ממצרים התיישבו באזור סנאר שבאי של מרואה הנמצא מדרום לכוש והמליכו על עצמם שושלת מלכות יהודיות שהחזיקו בתואר אבתרה.‏[9] לאחר מכן, בעקבות מלחמות תכופות ופלישות של העמים המקומיים דוברי השפות נילו-סהריות (אנ'), היהודים היגרו מזרחה לעבר חבש בשני נתיבים מרכזיים, נתיב אחד דרך התכזה לאדיבו ואקסום ונתיב שני דרך יובלי הנילוס הכחול לקווארה ואגם טאנה. לפי החוקר מרקוס לואיס המזהה את אבות ביתא ישראל עם הגדוד המצרי, אסמח, ההתפשטות החלה לפני אמצע המאה ה-4 לפנה"ס.‏[10] חבש עצמה הייתה מיושבת באגאו הפגניים ובעקבות ההגירה חלקם קיבלו את דת ישראל במרוצת הדורות ואחרים כגון הכמנתים ספגו מנהגים יהודים, אך סירבו לקבל את היהדות.

לאחר ההתפשטות, אזורי ההתיישבות חולקו בין שליטים מקומיים, את האזורים סנאר, קסלה, קווארה, אצ'פר והחוף הדרומי של אגם טאנה קיבל השליט הת, את אדיבו, ולקאית, סגדה, סמין, וגרה, ארמצ'הו, צ'ילגה, סקלט, דמביה ובגמדיר קיבל גדעון והשליט עדאל קיבל את האזורים וג, לסתה, יג'ו והאיק.‏[3] במקביל לכך חיו בצפון חבש, בעיקר באריתריאה וצפון תיגראי, החבשים שעם הזמן החלו להתפשט עם תרבותם דרומה לאזורי האגאו וביתא ישראל.‏[11] אוכלוסיות אלו היו לבסיס שעליו הושתתה האימפריה החבשית.

הגדעונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת הגדעונים

במאה ה-4 ממלכת אקסום המירה את דתה לנצרות ובעקבות כך פרץ סכסוך בין השלטון לבין מורדים יהודים שכונו "ביתא ישראל", בראש המורדים עמד פינחס, מצאצאי גדעון ויורשו. פינחס והמורדים היהודים נמלטו להרי סימן ושם כוננו מחדש את ממלכתם.‏[2] כתובת מתקופה זו מתארת כניעה והעלת מס של סמין לאקסום.‏[12]

בשטחי גדעון ותחת צאצאיו ("הגדעונים") החלו להתגבש אוכלוסיות שבטי היהודים. על פי תפיסת הקהילה שושלת הגדעונים היא השושלת הסולומונית האמיתית מכיוון שלא בגדה ביהדות, בניגוד לשושלת החבשית שקיבלה על עצמה את עול הנצרות ולכן אינה לגיטמית. משום תפיסה זו יהודי ביתא ישראל היו בעיני החבשים למורדי מלכות.

שדה יהודית - אזור של מבני ענק חרבים שלפי המסורת הושמדו בידי יהודית המלכה

במאה ה-6 התרחשה נקודת שבר נוספת בין הנוצרים ליהודים שבסופה הופרדו שתי הקהילות.‏[3] בשלהי המאה ה-9 ביקר באזור הנוסע היהודי אלדד הדני ותיאר ממלכה יהודית עצמאית הנלחמת כנגד שכנותיה הנוכריות. במאה ה-10 היהודים תחת שלטון יהודית הדפו פלישה חבשית, כבשו את אקסום בסיוע בעלי בריתם הפגנים מבני האגאו והשליטו את שלטונם למשך כ-40 שנה. במחצית המאה ה-12 עלתה לשלטון בחבש שושלת זאגווה ובתקופתם החלה חדירה אתיופית לשטחי גדעון, ההתפשטות הייתה לאזור בגמדיר על חופה המזרחי של אגם טאנה.‏[13] בשלהי אותה המאה דיווח בנימין מטודלה על יהודי האזור "ואין עליהם עול גוים" הנלחמים כנגד ממלכת נוביה הנוצרית ובשלהי המאה ה-13 דיווח גם מרקו פולו על יהודים באזור.‏[14]

בסוף המאה ה-13 עלתה לשלטון השושלת הסולומונית והתחילה לבסס עצמה באמצעות מסעות כיבוש והפצת נצרות בממלכות פגניות, מוסלמיות ויהודיות. במאה ה-14 התבצעה פעילות מיסיון נוצרי בקרב יהודי שאווה שמחוץ לשטחי גדעון והוקמו כנסיות ומנזרים בקרבם. באותה מאה פלשו האתיופים לאזורי היהודים אשר בשטחי גדעון וכבשו את הנותר מבגמדיר, את וגרה, דמביה ובכדי לבסס את הכיבוש הוקמו מוצבים צבאיים בסקלט וגונדר. בעקבות זאת, פרץ מרד יהודי ודוכא ביד קשה ובתגובה לכך מוגברת פעילות המיסיון באזור.‏[15] עד המאה ה-15 התרחשו לחימות דומות ובמאה זו התנהלה בווגרה אחת מהלחימות העיקשות ביותר שבסופה הוצאה גזרת הפלאשים והוקמו מרכזים נוצריים רבים. התנגשויות נוספות בין הצדדים המשיכו לסירוגין עד לפלישת גארן שבה היה שיתוף פעולה כנגד אויב משותף.‏[16]

אגם וונאצ'י, המקום אליו הוגלה גדעון האחרון

בשלהי המאה ה-16 התחילו האתיופים להעביר את בירתם הנודדת לאזורי גדעון, בתחילה לגוזרה שבאמפרז לאחר מכן לגורגורה ואז לגומנגה שניהם בדמביה. העברת עיר הבירה הייתה כרוכה בתהליכי אמהריזציה והתנצרות היהודים והפגנים המקומיים. היהודים ובראשם המרכז היהודי העצמאי בסימן חשו מאוימים מהעברת המרכז האתיופי לאזורם והחלו במספר תגובות צבאיות, מערכות אלו, שחלקם היו הצלחה, דוכאו באכזריות ודירבנו את האתיופים להעביר את בירתם ללב ההתיישבות היהודית. בתחילת המאה ה-17 התרחשה הלחימה היהודית האחרונה ובה נכבשה סימן, המלך היהודי הוגלה לוונאצ'י, חלק ממשפחת המלוכה נסה לקווארה והוצאו צווים להשמדת היהודים והיהדות.‏[17]

תקופת גונדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת התחייה בוטלו הצווים והוקמה העיר גונדר בלב האזור היהודי תוך שמונהגת מדיניות סגרגציה בין הקבוצות האתנו-דתיות. מנקודה זו ואילך ביתא ישראל החלו להשתלב בחברה החבשית וזאת בשל כישוריהם בבנאות, נפחות, קדרות, אומנות ואריגה, מקצועות שחלקם נחשבו בזויים בעיני החבשים. היהודים השתלבו במערכת הצבאית, הכלכלית והשלטונית והפכו לקבוצה משפיעה וזאת תחת הגנה קיסרית שלה זכו.‏[18] במקביל לכך באזורי גדעון המסורתיים המשיכו תהליכי האמהריזציה עד שבשלהי התקופה האזור היה ל"אזור אמהרי מסורתי" וחלק בלתי נפרד מהאימפריה האתיופית. החל מסוף המאה ה-18 האימפריה נכנסה לתקופת השופטים שבה החלו מושלי המחוזות לצבור כוח על חשבון השלטון המרכזי וההגנה שלה זכתה הקהילה נעלמה. בהמשך התקופה היהודים החלו לרדת במעמדם והחבשים החלו לזהותם בגלל עיסוקיהם העיקריים כבודה, התגובה היהודית הייתה ניתוק כמעט כולל מחיי החברה החבשית והסתגרות בתוך עצמה.

מיסיון והתחדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מיסיון הכנסייה ליהודים · ועידת בורו מדה · יהדות רבנית

בראשית המאה ה-19 הגיע לאתיופיה, המיסיונר סמואל גובאט שנפגש עם ביתא ישראל ותיאר אותם. בעקבות זאת ארגן גובאט משלחת מיסיון לקהילה, המשלחת המיסיונרית החלה לפעול ב-1860 ונוהלה בידי מיסיון הכנסייה ליהודים, ב-1862 שלחה גם הכנסייה הסקוטית מיסיון מטעמה.‏[19] ההתמודדות של ביתא ישראל מולם הובילה לגירושם מכפריהם ולפולמוסים דתיים בדבר מנהגיה של הקהילה, לרבות הקרבת הקרבנות. ב-1862 בעקבות משיחיות שאחזה בקהילה נעשה ניסיון לעלות לארץ ישראל שאותו הוביל הנזיר אבא מהרי אך הוא כשל. ב-1868 הגיע יוסף הלוי לביתא ישראל בשליחות רבני יהדות התפוצות כדי לבחון את מצבם נוכח המיסיון. במחצית השנייה של המאה התרחש הזמן הרע, שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגיפות שבו נספו כשני שלישים מהיהודים.

בתחילת המאה ה-20 הגיע תלמידו של הלוי, יעקב פייטלוביץ' לאתיופיה ובכך החל קשר רציף בין יהדות התפוצות לקהילה. במקביל, המשיכה הפעילות המיסיונרית. החל מ-1922 ואילך החל פייטלוביץ' לשלוח נערים מביתא ישראל למוסדות חינוך באירופה ובארץ ישראל כדי שלאחר מכן ישמשו כמדריכים ומנהיגים.

משמאל לימין: פרופ' תאמרת עמנואל, ד"ר יעקב פייטלוביץ' והרב גטה ירמיהו - הדמויות הבולטות בהתחדשות ביתא ישראל

בתקופת הכיבוש האיטלקי הופסק הקשר עם יהדות העולם. השלטון המקומי גילה יחס עוין כלפי היהודים ורבים מהם הצטרפו לכח גדעון ולתנועה הפטריוטית. חוקי הגזע שפורסמו לא היטיבו עם היהודים ורבים הוצאו להורג בגין המרדה. בשנת 1941 הגיעו פקודות להוציא לפועל את התוכנית להשמדת ביתא ישראל במקביל לשואה, אך תבוסת איטליה לבעלות הברית במלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימוש ההוראות.

ב-1941 שוחררה אתיופיה בידי כוחות הברית והקיסר היילה סלאסי חזר לשלטון. מדיניות הקיסר הייתה אמהריזציה של עמי אתיופיה השונים ובהתאם הוא אישר למיסיון ב-1948 להמשיך בפעולותיו בקרב הקהילה.

בשנות ה-50 הועבר מיזמו החינוכי של פייטלוביץ' לידי המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה שמחליטה לפתוח בתי ספר לביתא ישראל. ב-1953 נשלח הרב שמואל בארי כשליחה של הסוכנות היהודית שמייסד בית הספר העברי באסמרה שבו למדו נערים וכן גם כהנים את הדת הרבנית.

ב-1955 ו-1965 מגיעים לישראל עשרים ושבעה נערים מהקהילה לכפר בתיה. צעירים אלו מוכשרים כשליחים שישובו בהמשך לכפרים באתיופיה וישמשו בהם כמורים מטעם הסוכנות היהודית. ב-1957 נסגר בית הספר באסמרה והוא מועבר לכפר איזווה. בוגרי אסמרה וכפר בתיה מקימים בתי ספר נוספים בשאר כפרי היהודים, ב-1958 מועבר בית הספר של אסמרה לכפר אמבובר וזאת לאחר התנכלויות מצד השכנים הנוצרים. בשלהי אותה השנה הפסיקה הסוכנות באופן חד-צדדי את ההתקשרות עם שליחיה באתיופיה, בהוראת מחליפו של פרופ' גבריהו בסוכנות היהודית וקיצצה בתקציב הפעילות החינוכית ביותר מחצי. בתי הספר כולם נסגרים למעט זה שבאמבובר. הסחבת נמשכה והסוכנות היהודית הציעה להעביר את הטיפול ביהודים לגורמים שאינם מזוהים ישירות עם מדינת ישראל. ב-1961 מצליח פרופ' נורמן בנטוויץ' להשיג מימון לחינוך מהחברה היהודית להתיישבות, בהמשך נרתמים ארגונים יהודים נוספים לרבות האגודה לרווחת הפלאשים והג'וינט. בשנות ה-70 הקימה רשת אורט בית ספר בכפרי הקהילה שפעלו עד 1981, השנה בה הממשלה האתיופית הורתה לרשת להפסיק את הפעילות החינוכית.

ביוני 1999 הסתיימה עליית יהודי קווארה לישראל ואיתה גם הנוכחות של ביתא ישראל באתיופיה.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קהילות ביתא ישראל
מיקומם של ביתא ישראל טרום העלייה

לפני תחילת העלייה לישראל, התרכזו ביתא ישראל בעיקר בצפון-מערב אתיופיה, היא חבש ההיסטורית, בין העיר אקסום וליד הגבול עם אריתריאה בצפון ועד לבני שנגול בדרום. יהודים ישבו בכל אזור בגמדר וסביב אגם טאנה, במערב גוג'ם ובשירה שבתיגראי, קהילות נוספות היו בשוואה ואדיס אבבה, בוולו. כיום אזורים אלו מתחלקים בין מדינת אמהרה ותיגראי.

היישובים היהודים שהיו יישובים קהילתיים התרכזו בעיקר ליד נחלים והרים והוקמו על קרקע "ווֹאִינָה דֶגָה" ("אדמת גפנים") בגבהים של כאלפיים עד שלושת אלפים מטרים. "אדמת הגפנים" ניחנה באקלים נוח (טמפרטורות ממוצעות נעות בין 2.5°C- לבין 18°C), קרקע פורייה ושפע משקעים (כ-1,550 מילימטרים בממוצע בשנה) בשתי עונות גשומות. היישובים שוכנים לגדות יובלות נהר תכזה וסביב אגם טאנה, מקור הנילוס הכחול. היישוב היהודי כלל את שרשרת הרי סימן שההר הגבוה בו, ראס דאשן, מתנשא לגובה 4,549 מטר מעל גובה פני הים. הקרקע בגבהים העולים על שלושת אלפים מטרים נוחה להגנה אך קשה לעיבוד חקלאי. אוויר ההרים באזורים אלה, המכונים דֶגָה, נחשב מועיל לבריאות, לאריכות ימים ולכושר גופני. ‏‏‏[20]

באופן מסורתי נמנעו בני ביתא ישראל מהקמת יישובים בשפלה שמתחת לגובה אלפיים מטרים, המכונה "קוֹלה". זאת עקב חשש ממחלות טרופיות כגון מלריה, מטפילים, מחיות בר כגון בבונים ומשבטים עוינים.‏[20] במהלך העלייה לארץ ישראל נאלצה הקהילה לחצות אזורים מסוכנים אלה ואלפים נספו, בייחוד במהלך ההמתנה הממושכת לעלייה, במחנות המתנה במדבר סודאן ובאדיס אבבה.‏[21][22]

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מספרי הקודש
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היימנות
בקתת נידה בכפר היהודי אמבובר שבצפון אתיופיה.
בקתת נידה בכפר היהודי אמבובר שבצפון אתיופיה.

דתה של ביתא ישראל, שבלשון הדיבור נהוג לכנותה היימנות‏[23], היא דת מונותאיסטית מוחלטת, באל אחד ויחיד, הוא ה' אלוהי ישראל. דת זו אינה סובלת שיתוף של האל ועבודת אלילים המכונות בגעז "טעות". ישנה אמונה בשכר ועונש, מלאכים, בית דין של מעלה, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים, משיח ואמונה בשיבה לירושלים אשר אינה תלויה בביאת המשיח.‏[24]

בניגוד ליהדות הרבנית שהעלתה את התורה שבעל פה על הכתב, ביתא ישראל לא עשתה זאת והפירוש לספרי הקודש מובא בעל פה ומועבר מדור לדור.‏[25] היחידים אשר מורשים לפרש את כתבי הקודש הם המנהיגים הרוחניים, הנביאים, הנזירים והכהנים ובמקרים חריגים גם הזקנים.

היימנות כוללות הלכות טהרה שכוללות בתוכם הלכות נידה ויולדת, טומאת שרץ ונבלה, טומאת המת והגוי. הלכות אחרות הן כשרות ובתוכה איסור אכילת מאכלי גווים ושחיטה, איסור הצגת צלמים ובהם גם של מנהיגים רוחניים, שמירת דורות, עבדות, נישואין וגירושין ומילה. הלכות נוספות הן וידוי, גיור, אזכרת המת והעלת קרבנות. שפת הפולחן היא געז בשילוב עם שפות אגאו.

ישנו גם לוח שנה ירחי בן 12 חודשים וכן ספירת שנים המבוססת על מניין קשוטא שלפיה שנת ה'תשע"א, מן הלוח העברי, היא שנת 7082. ישנם גם מספר חגים כגון הארפה עשרת ("החודש העשירי) והמהללה ("תחינה") שלהם אין מקבילה בקהילות יהודית אחרות. השימוש בכלי נגינה והשילוב של ריקודים לליווי שירת הקודש כמעשה הלוויים אף הוא יוצא דופן בקרב קהילות היהדות השונות. המועד הקדוש ביותר בהיימנות היא השבת.

בתחילת המאה ה-20 החל תהליך של אימוץ אלמנטים מהיהדות הרבנית וזניחת ההיימנות. התהליך נמשך למן אמצע המאה והואץ לאחר עליית מרבית בני הקהילה לישראל. כיום ביתא ישראל מקבלים על עצמם את הדת הרבנית.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירה של מסגיד עם מגן דוד בראשו
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תרבות חבשית, תרבות של אתיופיה

תרבות ביתא ישראל היא התרבות החבשית שהיא תרבותם המשותפת של התגרים והאמהריםחבשים), לרוב אין הבדל תרבותי גדול בין שני עמים אלו חרף השוני בשפתם המדוברת.‏[26]

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שפות אגאו, שפות אתיופיות שמיות

אין אנו יודעים עם איזו שפה הגיעו היהודים לאתיופיה.‏[27] על פי כתב יד של הקהילה העברית החלה להעלם כלשון פולחן ממחצית המאה ה-16 עד שנעלמה כליל בתחילת המאה ה-17.‏[28] שפת הפולחן כפי שמוכרת לנו כיום היא הגעז. לשונות הדיבור בעבר בקרב הקהילה היו כיילה ופלאשה ניבים של שפת האגאו המערבית. הכיילה הייתה נפוצה בשטחי גדעון והפלאשה בקווארה. השפות הללו ירדו במעמדם מתחילת המאה ה-17 וכבר בחצי השני של המאה ה-19 הקהילה השתמשה באמהרית ובתגרית.‏[29] סוג הכתב המשמש את כלל השפות שנזכרו הוא הכתב החבשי.

לבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריגה הייתה אחת ממקצועות שבהם היהודים התמחו. הבגדים היו נתפרים מבד הכותנה. הלבוש עצמו מתחלק לשני קבוצות גברי ונשי. הלבוש הגברי מורכב ממכנסיים (מודה) וחולצה (ג'ובה), הלבוש הנשי משמלה ("קמיס"), חגורה ("מקנת"). שני המינים משתמשים בלבושם בנטלה (אנ') מזוהה בקרב חוקרים עם הטלית.‏[30]

מילת נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מילת נשים

בדומה לשכנים החבשים נהגו חלק מביתא ישראל לבצע מילת נשים בטקס שאינו דתי. המילה, בקרב ביתא ישראל, יכלה להתבצע בידי אישה בלבד.‏[31] במדגם שפורסם בשנת 1997 נמצאה ב-42 מתוך 113 נשים שנבדקו עדות למילה מסוג כזה או אחר.‏[32] מילת הנשים פסקה כליל עם העלייה לישראל.‏[32] לטענת מחברי המאמר המדגם לא פורסם בתקשורת הישראלית מחשש לתגובת החברה הישראלית ויוצאי אתיופיה.

אומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מוזיקה · מחול
אנג'רה עם מגוון תבשילים

מטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המטבח החבשי

מאכלי המטבח היהודי זהים לאלו של המטבח החבשי בהתאמה לחוקי הכשרות. המאכל הבסיסי במטבח הוא האנג'רה, פיתה העשויה מדגן טף, שעליה מניחים תבשילים (וָואט (אנ')) הנאכלים יחדיו בידיים. מרבית התבשילים החבשים חריפים אך קיימים לצידם גם אי אילו תבשילים נטולי-חריפות (אָליצָ'ה). המרכיב החריף בתבשיל הוא הבֶּרְבֶּרֶה (אנ') העשוי מתבלין בעל אותו השם. בשבתות נפוץ יותר לאכול תבשילי עוף, ובחגים ואירועים מיוחדים, תבשילי בשר.

מזונות הבצק שבמטבח כוללים סוגים שונים של לחם כגון, הדָאבּוֹ, האָמְבָּשָה, והעמיזה, או המסוואית והברכת הנאכלים בשבתות ובחגים. הלחמים והאנג'רה נאכלים גם בתצורת פירורים (פִיטְפִיט (אנ')) המעורבבים בתוך תבשילים.

במטבח החבשי קיימות גם מספר דיסות כגון הגנפו והקנצ'ה העשויות שעורה, העג'ה העשויה שיבולת שועל והאילווט העשויה חילבה.

מספר משקאות המאפיינים את המטבח הם: הטֶלָה (אנ') שהיא בירה חבשית; הקוֹרוֹפֵה, משקה העשוי מדגוסה; אָבִיש המורכב מחילבה ודבש; טג' המורכב ממים, דבש וגשו; קָטיקלָה (ערק); טֶלבָּה העשוי ממים, פשתן ודבש; בִּירְז המורכב ממים, דבש וזנגביל; סוּף (משקה חמניות); נוֹג צִ'ילְקָה המבוסס על שומשום שחור ושי (תה חבשי).

רפואה מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפואה מסורתית

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכת חזקת קרקעות החבשית שלפני המהפכה לאיכר הייתה גישה מלאה לאדמתו בגלל הרסת, שהיא הזכות לרשת ולהשתמש באדמת אבות. משמעות הרסת היא שאיכר יכול לטעון בעלות על אדמה בזכות הראשון מאבותיו שהשתמש בה בין אם מדובר בגבר או אישה. על מערכת הרסת ישנו את הגולת, שהיא זכות גביית מס מבעלי הרסת שניתנת לאליטה מאת מהקיסר. סוג אחר של חזקה שהיה נפוץ באזורי היישוב היהודי היה רים, שהיא אדמה בבעלות הכנסייה או המנזר המקומי.

החל מהמאה ה-15 ואילך החלו הקיסרים האתיופים לנשל את ביתא ישראל מאדמותיהם והקיסר יצחק הוציא צו השולל מהיהודים את הרסת אם לא יתנצרו. בתחילת המאה ה-17 עם הבסת המרכז העצמאי בסמין, אדמות היהודים הפכו לאדמות שניתנו לכנסייה, ואחרות למתנצרים ולמהגרים. ליהודים שחיו באזורים קווארה, ולקאית ותיגראי לא נשללה הרסת ורבים החזיקו בה עד עלייתם לישראל. במהלך תקופת גונדר האליטה היהודית קיבלה רסת מהקיסרים. רבים מהיהודים שנשללה מהם הרסת חכרו אדמות במרוצת הזמן והפכו לאריסים של בעלי הרסת בהסדר שנשמר מספר דורות.

לאחר המהפכה האתיופית ב-1974 ותחת השלטון הקומוניסטי של הדרג עברה אתיופיה רפורמה אגררית כוללת והאדמות חולקו מחדש בין כל האיכרים כולל מחוסרי הרסת, לרבות היהודים. החלוקה מחדש של האדמות ונתינתם לאוכלוסיות חסרות רסת הביאה למתחים חברתיים רבים שליבו את מלחמת האזרחים.


חברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסורת ביתא ישראל והחבשים הנוצרים, רבים מהאמהרים והתגרים וכן האגאו מלסתה הם מצאצאי יהודים אשר המירו את דתם לנצרות מהמאה ה-4 ואילך.‏[33] במאה ה-15 איגרות רבנים העריכו את מספרם של היהודים במאות אלפים, בעוד שמיסיונרים פורטוגזים העריכו את מספר ביתא ישראל בכרבע מיליון. בסוף המאה ה-17 מספר היהודים הגיע לכמיליון [דרוש מקור] אך כניסתה של האימפריה האתיופית לתקופת גונדר לא היטיבה עם היהודים ומספרם החל להידלדל כתוצאה מנישואי תערובת, רדיפות והתנצרויות. עלייתה של שושלת יג'ו באמצע המאה ה-18 תרמה להחמרת הרדיפות. בתחילת המאה ה-19 הוערך מספר היהודים בפחות מ-350 אלף,‏[34] בסוף המאה ה-19 התחולל הזמן הרע, תקופה של רעב, בצורת ומלחמות במהלכה נספו כשני שליש מהקהילה ונתרו פחות מ-120 אלף יהודים. הממשל הפשיסטי העריך את מספרם בין חמישים לשישים אלף איש. דו"ח ישעיהו משנת 1958 העריך שיש בין 50-60 אלף יהודים.‏[35] במפקד בני הקהילה משנת 1976 נעמד מספרם בכ-28 אלף.‏[36]

קבוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלאשמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלאשמורה

כינוי שניתן למומרים ולמתבוללים מביתא ישראל וצאצאיהם החל ממחצית המאה ה-19 ואילך.

ביתא אברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביתא אברהם

קהילה אשר חייה ברובה הגדול במחוז שאווה הצפונית שבמדינת אמהרה ובאדיס אבבה מוצא קהילה זו הוא מיהודי ביתא ישראל שחיו באזור וקיבלו עליהם את הנצרות במרוצת הדורות. בפועל הקהילה מערבבת את מנהגיה היהודיים עם הנצרות. בשנים האחרונות רבים מבני הקהילה החלו לחזור לשורשיהם היהודים ולאמץ את היהדות הרבנית.‏[37] חלק מחברי הקבוצה הקימו את האגודה האתיופית הציונית של צפון שאווה שמטרתה קידום הזהות היהודית.‏[38]

עבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – עבדות באתיופיה, עבד כנעני

העבדות הייתה נהוגה באתיופיה עד אשר נאסרה דה יורה בשנת 1923 ודה פקטו ב-1991. לאחר שהעבדים נקנו בידי יהודי עברו גיור ונהפכו לרכוש הקונה שהוא אדונם.‏[39] העבדים מכונים ברייה על שמו של אחד מהעמים שממנו נלקחו עבדים, אלו היו עוברים ביורשה בתוך משפחת האדון דורות רבים. חל איסור חיתון עימם וצאצא מעורב נחשב לעבד.‏[39]

היחסים עם יהדות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקשר בין ביתא ישראל לתפוצות ישראל

מהמאה ה-9 ועד המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברית החדשה מובא סיפור על שליח מכוש שבא להתפלל בבית המקדש.‏[40] בתלמוד הבבלי נזכר פעמיים‏[41] האמורא הגר רבי יהודה מהנדואה או הינדואה (היא הודו) שזוהתה באותם הימים עם חבש.‏[42]

הקשר הראשון שנעשה בין ביתא ישראל לשאר תפוצות ישראל היה בסוף המאה ה-9, כאשר הגיע אלדד הדני לקירואן וסיפר על ממלכה יהודית עצמאית שהיא ממלכת ביתא ישראל.

אגרת פלשים, עליה חתמו 43 רבנים, נשלחה לקהילה בשנת תרס"ח 1908

במאה ה-12 מדווח בנימין מטודלה על יהודים באתיופיה ובמאה ה-15 מגיעים דיווחים מאת הרב אליהו מפרארה שכתב על ממלכה יהודית עצמאית חזקה בשטח האימפריה האתיופית, וכן דיווח מרבי עובדיה מברטנורא שכתב על נפילת הכוחות היהודים בפרעות מרקוס. במאה ה-16 מתרבים הדיווחים על ביתא ישראל ועל ממלכתם. במאה זו כתב הרדב"ז שהמלחמות בין ביתא ישראל והאימפריה האתיופית נודעו למרחקים. רבנים נוספים דיווחו על הממלכה מפי שבויים מביתא ישראל שהגיעו למצרים לאחר שנמכרו לעבדות. נמסר גם דיווח על עזרתם של ביתא ישראל לעות'מאנים במלחמה העות'מאנית-אתיופית.

במאה ה-17 מגיע רב מווינה בשם שלמה לאתיופיה יחד עם ספרים רבניים כשמטרתו הבאתם לביתא ישראל, לאחר מספר פולמוסים דתיים עם המיסיונרים הפורטוגזים ועם נציגי הכנסייה האתיופית הוא מגורש בפקודה קיסרית וספריו נשרפים.‏[43]

ב-1770 תייר ג'יימס ברוס באתיופיה ועם שובו פרסם ב-1790 את ספרו ובו אזכורים רבים על ביתא ישראל.

במאה ה-19 הגיעו ידיעות ממיסיונרים נוצרים על הצלחותיהם באתיופיה בקרב ביתא ישראל. ב-1855 הגיע לירושלים שליח מאתיופיה בשם דניאל בן חנניה.

בשיח הגזעי, הלאומי וההלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – גזע, לאומיות יהודיות

במקורות היהודיים צבע עורם של יהודי ארץ ישראל בתקופת המשנה לא היה לבן ולא שחור אלא בינוני: "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. רבי ישמעאל אומר, בית ישראל, אני כפרתן--הרי הן כאשכרוע: לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים."[44]

במהלך ימי הביניים נפגשו בני הקהילה עם יהודים במצרים ובארץ ישראל ואלו ציינו מידי פעם כי צבע עורם של ביתא ישראל הוא כהה או דומה לשחור, אך לא ייחסו לכך חשיבות ולא פקפקו בשייכותם לעם היהודי.‏[45]

עם עליית תורת הגזע במאה ה-19 שחילקה את בני האדם לגזעים על פי מאפיינים פיזיים החל גם דיון על ביתא ישראל וחוקרי גזע סיווגו את העמים כהי העור דוברי השפות האפרו-אסיתיות, לרבות החבשים וביתא ישראל כחלק מהגזע הלבן.‏[46] בקרב חלק מהחוקרים יהודים נפוצו תאוריות גזע שרבים מהם טענו כי האשכנזים הם הגזע היהודי האמיתי והגזע היהודי הוא חלק מהגזע הלבן, אך קהילות שאינן אשכנזיות דוגמת יהדות ארצות האסלאם הם יהודיות בגזען למחצה וקהילות לא לבנות דוגמת ביתא ישראל, בני ישראל, יהדות קוצ'ין ויהודי סין הם אינם יהודים בגזען אלא רק בדתם.‏[47][48]

ב-1908 שלחה חברת כי"ח את הרב חיים נחום שהיה צריך בין היתר לבדוק את השייכות הגזעית של 'הגזע הפלאשי' ל'גזע היהודי' באמצעות בדיקה שיטתית של גולגלות וגופות של בני הקהילה.‏[49]

קול קורא של הרבנות הראשית לארץ ישראל למען ביתא ישראל (1922)

שיח על יהדותה של ביתא ישראל התרחש בשנת 1923 לאחר שסטודנט מהקהילה שלמד בווינה ורצה להצטרף לאגודה הסטודנטים היהודית נדחה, בין היתר בטענה כי קהילת ביתא ישראל אינה משתייכת ל"גזע היהודי".‏[50]

ב-14 באוקטובר 1934 נערכה ישיבת הנהלה של הסוכנות היהודית בעניין הענקת אשרות עלייה ליהודי אתיופיה. הישיבה הפכה לדיון על יהדותה של ביתא ישראל, ארתור רופין טען כי ביתא ישראל "הם כושים אשר עברו ליהדות בכח החרב במאה השישית לפני ספירת הנוצרים. אין להם כל קשר ליהדות". לתפיסת רופין היהודים הינם קבוצה גזעית המשתייכת לגזעים ההודו-גרמניים הלבנים ואינה כוללת בתוכה עמים שחורים או אסייתים.‏[51][47] משה שרת טען כי העניין הגזעי אינו חשוב כי אם ההכרה בביתא ישראל כחלק מהלאום היהודי: "הדבר הקובע בלאומיות הוא ההכרה", רופין השיב כי ביתא ישראל רחוקים מהתרבות של יהדות אירופה.‏[52][53] בתגובה לאותו דיון השיב אשכולי כי אין גזע יהודי טהור וכל היהודים דומים לשכניהם הלא-יהודים ואין לפסול את שייכותם של ביתא ישראל ללאום היהודי רק בגלל צבע עורם.‏[54] ואולם למרות טענותיהם של שרת ואשכולי, שהקריקטריון שלהם היה לאומי, מה שקבע בסופו של דבר את מדיניות היישוב בנוגע להגירת האתיופים הייתה דעתו של רופין שהקריטריונים שלו נבעו מתפיסה גזעית ואוייגנית; רופין היה באותה תקופה בעל כוח השפעה רב בהרבה משל שרת ואשכולי גם יחד.‏[55]

ב-1942 פסקו הרבנים הראשיים, הרצוג ועוזיאל, כי רובם הגדול של ביתא ישראל אינם שייכים ל'גזע היהודי' ולכן הם צריכים לעבור גיור כלשהו.‏[56] ב-1954 התחזק החיבור בין שני התחומים כאשר הרב הראשי, הרצוג הסתמך בפסיקתו על תיאורית הגזע אשר שלל את שייכותם של ביתא ישראל ל'גזע היהודי'.‏[56] בהמשך בזמן כהונתו של הרב יצחק נסים כראשון לציון (1972-1955) אימץ את עמדת קודמיו והתנגד לכל עלייה המונית של הקהילה.‏[57] בקרב הציבוריות הישראלית היו דעות דומות וב-1968 טען השופט שמעון אגרנט שביתא ישראל מהווים סתירה סוציולוגית ולכן ספק אם מוצאם מ'הגזע היהודי'.‏[58] ב-1973 יצא דו"ח ליטבק המביא את כל הנימוקים כנגד עליית הקהילה ובין היתר שלקהילה אין קשר ל'גזע היהודי'.‏[59] באפריל המליצה 1975 קבעה ועדה ממשלתית שאנשי ביתא ישראל יוכרו כיהודים לעניין חוק השבות ומרשם האוכלוסין.‏[60]

ההכרה בדבר ביתא ישראל כחלק מהלאום היהודי הייתה בדרך מאבק, ורק ב-1977 הקהילה נחשבה כיהודייה לצורך חוק השבות בלבד ובשנת 1984 החל משרד הפנים לרשום "יהודי/ה" בסעיף הלאום של בני הקהילה במרשם האוכלוסין.‏[61]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – בני ישראל (הודו)#מעמד הקהילה בהלכה הרבנית

העלייה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עליית ביתא ישראל

העלייה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולים הראשונים מביתא ישראל שקבעו את ביתם בארץ ישראל בתקופה המודרנית הגיעו ב-1934 יחד עם העליות של יהודי תימן מאריתריאה האיטלקית.‏[62][63]

בשלהי 1949 נשלח יעקב וינשטיין מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לאתיופיה כדי לבחון אפשרות עלייה. וינשטיין לא ביקר באזור ההתיישבות היהודי כי אם באדיס אבבה ושמע את הערכות של היהודים המקומיים על מצב הקהילה, בדו"ח שהגיש נכתב כי אין דחיפות בעליית ביתא ישראל ויש לתת עדיפות לעליית יהודים מארצות האסלאם ומזרח אירופה.‏[64] לאחר הגשת הדו"ח החל וינשטיין בהפצת ידיעות בעיתונות כי ממשלת ישראל מתנגדת לעלייה מאתיופיה מכיוון שלטענתה היהודים הם בעלי "מחלה מידבקת תורשתית". דבריו של וינשטיין פורסמו לראשונה בסוכנות הידיעות היהודית וצוטטו בעיתונים רבים.‏[64] דבריו של וינשטיין נתפסו אמינים וממשלת ישראל קיבלה ביקורות קשות מפעילים למען ביתא ישראל, ישראל עצמה הכחישה את הידיעות.‏[65]

לאחר דו"ח וינשטיין ועם סיום העלייה ההמונית התנגדה ישראל לעליית בני הקהילה ולהכרה ביהדותם משום שאינה מעוניינת ליצור "בעיות גזע" וכן להבדלי תרבויות שהתקיימו כבר בחברה הישראלית.‏[66] בתקופת ממשלת דוד בן-גוריון מי שסירב לעלייה המונית מאתיופיה היו בעיקר יועציו, בתקופת משה שרת התנגד ראש הממשלה להכרה ולעלייה,‏[67] בתקופה זו הגיעו מספר משפחות מביתא ישראל וכן משפחות מעורבות תימניות-אתיופיות שחיו במחוז בגמדר ובאריתריאה.‏[68]

העלייה הבלתי חוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – האגודה לרווחת הפלאשים, התוכנית ליישובה מחדש של ביתא ישראל

בתקופת לוי אשכול התנגד ראש הממשלה לעלייה הומנית‏[69] ולאחריו התנגדה גולדה מאיר כנגד כל רעיון הכרה ועלייה.‏[70] מתנגדי העלייה טענו כי אי התמיכה בעלייה נובע מהמעמד ההלכתי של הקהילה.

בשנות ה-60 פנו ראשי הקהילה לקונגרס היהודי העולמי ואלו הקימו את האגודה לרווחת הפלאשים שהחלה בפעילות בתוך אתיופיה. הפעילות הייתה בראש ובראשונה חינוכית שהובילה לשינויים בתוך דתה של ביתא ישראל. במקביל לכך החלו צעירים מהקהילה לעלות לישראל דבר אשר הוביל ב-1971 לניסוח של נוהל קונסולרי השלול כניסה של אדם מהקהילה ללא אישור מראש של משרד הפנים בישראל. אך העלייה לישראל נמשכה ויהודים המשיכו להגיע במסווה של נוצרים.

אנדרטה לזכר היהודים שנספו בסודאן

ב-1973 החל להוציא שר הפנים צווי גירוש לבני הקהילה ששהו בישראל ושלפי טענתו חוק השבות לא חל עליהם. יהודים אלו התחבאו במקומות מחבוא שסופקו על ידי הועד הציבורי למען יהודי אתיופיה. על מנת למנוע את גירושם פנה חזי עובדיה לראשון לציון הרב עובדיה יוסף, שהביע את עמדתו שבני הקהילה הם יהודים ויש להעלותם לישראל, אולם עליהם לעבור גיור לחומרה מחשש שהתערבו בהם גויים‏[71]. בתגובה לעמדתו של הרב עובדיה ניסחו מתנגדי העלייה וההכרה ובראשם שר הפנים, יוסף בורג ושר הקליטה שלמה רוזן את דו"ח ליטבק המביא את כל הנימוקים כנגד הכרה ועלייה. למרות עמדתו הרשמית של הרב, לא שינתה ממשלת ישראל את יחסה לביתא ישראל ושר הפנים המשיך להוציא צווי גירוש.

המאבק להכרה ועלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הוועד הישראלי למען יהודי אתיופיה, האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה

ב-1974 נעדר בורג למשך חצי שנה. מחליפו, שלמה הלל, כנס ועדת שרים אשר החליטה ב-10 באפריל 1975 כי השבות תוחל על ביתא ישראל. החלטה זו בוטלה ב-25 ביולי, עת חזר בורג לתפקידו.

באוקטובר 1975 החלו לצאת הוראות מישראל להברחת יהודים מאתיופיה, כאשר במקביל התרחשו דיונים רשמיים בדבר איחוד משפחות תמורת נשק. זאת, למרות שהחלת השבות בוטלה. רבים קושרים את שינוי העמדה של ישראל בדבר עליית הקהילה למצבה הבינלאומי ובעיקר להחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שקבעה כי ציונות היא צורה של גזענות.‏[72]

ב-14 במרץ 1977, חוק השבות הוחל שוב על ביתא ישראל וזאת לאחר פרישת המפד"ל מהממשלה וחזרת הלל למשרד הפנים. אתיופיה וישראל הגיעו להסכמה בדבר איחוד משפחות, ונערכה רשימה של 150 יהודים שיעזבו את המדינה בשלוש קבוצות. איחוד המשפחות נעצר בעקבות דבריו של שר הביטחון, משה דיין שאמר במסיבת עיתונאים שישראל מחמשת את אתיופיה. לאחר הדברים ניתקה אתיופיה את קשריה עם ישראל תוך שהקבוצה האחרונה נותרת במדינה.

העלייה ההמונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מבצע אחים, מבצע אליהו, מבצע משה, מבצע פדיון שבויים, מבצע שלמה
קריאה לצעדה למען עליית הקהילה

לאחר ניתוק היחסים בין המדינות, מלחמת האזרחים שפרצה באתיופיה מחריפה והמצב הביטחוני של ביתא ישראל מדרדר. ארגונים בינלאומיים, פעילי עלייה ויוצאי אתיופיה בישראל לוחצים על מדינת ישראל לפעול בנושא וזו מחליטה ליישם את תוכנית הלפרן של האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה בדבר העלאת הקהילה דרך סודאן. בין השנים 1979 ל-1990 התרחש מבצע אחים שבו כעשרים אלף מבני הקהילה עשו דרכם למחנות הפליטים בסודאן, 16 אלף מהם הועלו לישראל והשאר, כרבע מהם, נספים במהלך הצעידה ובהמתנה לעלייה במחנות הפליטים.

עם חידוש היחסים הדיפלומטים עם ישראל החלה פעילות רבתי של AAEJ שהחלה לשכור אמצעי תחבורה ולרכז את היהודים בעזרת הוועד שנותרו באתיופיה באדיס אבבה.האגודה סברה שיש לרכז את יהודי אתיופיה במקום אחד ולהכריח את מדינת ישראל לערוך מבצע עלייה חד פעמי, וזאת בניגוד לתוכנית הישראלית שסברה שיש לערוך עלייה מדורגת. ב-1991 נחתמה עסקה עם החונטה שדרשה 35 מיליון דולר את הכסף שילמה יהדות ארצות הברית ובכך הוצא לפועל מבצע שלמה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהודים ישראלים יוצאי אתיופיה

יוצאי אתיופיה בישראל מונים כיום מעל ל-126,000 נפש.‏[73] עליית ביתא ישראל לפלשתינה ובהמשך למדינת ישראל החלה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 תחילה כבודדים והחל משנות ה-60 בצורה בלתי חוקית. מסוף שנת 1975 ולאורך שנות ה-80 וה-90 ביצעה ישראל יחד עם ארצות הברית שני מבצעי עלייה רחבי היקף "מבצע אחים" (1990-1979) ולפני ובמהלך "מבצע שלמה" (1991-1990). העלייה נמשכת עד ימינו ובמסגרתה עולים הפלאשמורה, צאצאי יהודים שעזבו את הקהילה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסתר הרצוג, הביורוקרטיה ועולי אתיופיה - יחסי תלות במרכז הקליטה, צ'ריקובר, 1998
  • אברהם עפשטיין, אלדד הדני - סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות בצרוף מאמר על הפלשים ומנהגיהם, פרסבורג, תרנ"א
  • אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק וראובן מס, תשל"ג
  • מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, תשמ"ט
  • הגר סלמון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים - אתיופיה, יד בן-צבי, תשס"ח
  • מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, תשמ"ט
  • סטיב קפלן ושושנה בן-דור, יהודי אתיופיה - ביבליוגרפיה מוערת, יד בן-צבי, 1998
  • מנחם ולדמן (עורך), יצחק גרינפלד, מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011
  • יעקב מלקמו, סולומון מברטו, זיוה מקונן, שושנה סמואל, אורלי אוסדון, רחמים מלקו, מורשת יהדות אתיופיה - קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ובישראל, המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער במשרד החינוך, 2002
  • רפאל פלק, ציונות והביולוגיה של היהודים, רסלינג, 2006
  • שירה שאטו, הנרטיבים השונים של מסע עליית יהודי אתיופיה, האוניברסיטה העברית, 2011
  • Ephraim Isaac, The Falasha: Black Jews of Ethiopia, Dillard University Scholar, 1974
  • Simon D. Messing, The Story of the Falashas: "Black Jews" of Ethiopia, Brooklyn, 1982
  • David Francis Kessler‏, The Falashas: the forgotten Jews of Ethiopia‏, Schocken Books, 1985, ISBN 9780805207910
  • Kay Kaufman Shelemay, Music, Ritual, and Falasha History, African Studies Center, Michigan State University, 1986, ISBN 9780870132742
  • Steven Kaplan, The Beta Israel (Falasha) in Ethiopia: From Earliest Times to the Twentieth Century‏, New York University Press, 1992, ISBN 9780814746257
  • James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: a History of the Beta Israel (Falasha) to 1920 (First Edition), University of Pennsylvania, 1992, ISBN 9780812231168
  • Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, ISBN 9780275970000
  • Jerry L. Weaver and Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P beta israel.png

פורטל ביתא ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ביתא ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בביתא ישראל על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות, דת ועוד.

Office-book.svg ספר: ביתא ישראל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אינסרה - מרכז מורשת יהדות אתיופיה
  • אנדנת - מרכז רוחני והדרכה ארצי לקהילת יוצאי אתיופיה
  • בהלצ'ין - מרכז מורשת יהודי אתיופיה
  • ביתא ישראל - חברה ותרבות יהודי אתיופיה
  • יופי - פורטל הקהילה האתיופית בישראל
  • כפר ביתא ישראל - מרכז חינוכי לימודי של מסורת יהודי אתיופיה
  • תורת משה - מורשת ותרבות בית ישראל
  • Bina - ביתא ישראל של צפון אמריקה (אנגלית)
  • Y.E.S - סטודנטים אתיופים צעירים
  • אתיוסטרגל - אתיופים ברשת

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המילה ביתא בהקשר חברתי/דתי מציינת קהילה. ראו James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to I920 (Second Edition), Tsehai Publishers, 2010, ISBN 9781599070469, p. xxi
  2. ^ 2.0 2.1 James Bruce, Travels To Discover The Source Of The Nile in the Years 1768, 1769, 1770, 1771, 1772, and 1773 (in five Volumes), Vol. II, Printed by J. Ruthven for G. G. J. and J. Robinson, 1790, p. 485
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to I920 (First Edition), University of Pennsylvania Press, 1992, ISBN 9780812231168, p. 22-23
  4. ^ Gerrit Jan Abbink, "The Enigma of Beta Esra'el Ethnogenesis: An Anthro-Historical Study",Cahiers d'Études Africaines, 120, XXX-4, 1990, p. 413-414
  5. ^ 5.0 5.1 שלוה וייל, "כינויים קולקטיביים וזהות קולקטיבית של יהודי אתיופיה", בתוך שלוה וייל (עורכת), יהודי אתיופיה באור הזרקורים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1997, עמ' 39 - 40
  6. ^ ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל - בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, הוצאת עם עובד, 2004 , עמ' 444
  7. ^ Quirin, Evolution, p. 21
  8. ^ ישעיהו י"ח, א'-ז'; צפניה ג, י
  9. ^ קס הדנה טקויה, מגונדר לירושלים, דפוס משכן, תשע"א, עמ' 36
  10. ^ מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, משרד הביטחון, תשמ"ט, עמ' 109
  11. ^ Taddesses Tamrat, Church and State in Ethiopia, 1270-1527, Clarendon Press, 1972, p. 8
  12. ^ Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilisation of Late Antiquity, Edinburgh University Press, 1991, ISBN 9780748601066, p. 188
  13. ^ Tamrat, Church, p. 65
  14. ^ Quirin, p. 19-21
  15. ^ Quirin, p.48-50
  16. ^ Quirin, p. 75-77
  17. ^ Quirin, p. 83-86
  18. ^ Quirin, p. 119
  19. ^ Quirin, p. 179
  20. ^ 20.0 20.1 חיים רוזן, "על עבודתו של אנתרופולוג ממשלתי בקרב עולי אתיופיה" בתוך בעריכת (שלוה וייל) יהודי אתיופיה באור הזרקורים, משרד החינוך, תשנ"ז, עמ' 67 - 69
  21. ^ Alkan ML, Shvarts S, Medical services for rural Ethiopean Jews in Addis Ababa, 1990-1991, Rural and Remote Health 7 (online), 2007: 829
  22. ^ Bentwich Z, Weisman Z, Moroz C, Bar-Yehuda S, Kalinkovich A., Immune dysregulation in Ethiopian immigrants in Israel: relevance to helminth infections?, Clin Exp Immunol. 1996 Feb;103(2):239-43
  23. ^ המונח 'היימנות' הן בגעז ובאמהרית משמעותו אמונה. המונח משמש לתאור האמונה הנוצרית, המוסלמית, היהודית וכדומה. עם זאת, בלשון הדיבור, כמו גם בקרב חוקרי ביתא ישראל, נפוץ השימוש במונח לתיאור דתה של ביתא ישראל.
  24. ^ אשכולי, עמ' 24-28
  25. ^ יוצאי דופן לעניין זה הם התאזזה שנבת ("מצוות השבת") ודרסנא אברהם וושרה בגבץ ("דרשת אברהם ושרה במצרים") שחיבר הנזיר אבא צברה.
  26. ^ Donald Nathan Levine, Wax & Gold: tradition and innovation in Ethiopian culture, University of Chicago Press, 1965, p. 2
  27. ^ יצחק גרינפלד, "הפלשים ולשונותיהם בהווה ובעבר: מבט היסטורי פילולוגי", פעמים 33, עמ' 61-62
  28. ^ Wolf Leslau, "A Falasha Religious Dispute", Proceedings of the American Academy for Jewish Research, Vol. 16 (1946 - 1947), p. 79. ראו תרגום כתב היד לעברית באתר Young Ethiopian students; אהרן זאב אשכולי, "שרידי תפילה עבריים אצל הפלשים", תרביץ, שנה ט"ו (תש"ד), עמ' 92 -88.
  29. ^ Quirin, p. 139-141
  30. ^ Ephraim Isaac, "The Question of Jewish Identity and Ethiopian Jewish Origins" , 2005, p. 55
  31. ^ שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, כולל "שולחן האורית" - מדריך הלכתי לביתא ישראל, עורך אברהם ונגרובר, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 268-266
  32. ^ 32.0 32.1 Nimrod Grisaru, Simcha Lezer and R. H. Belmaker, "Ritual Female Genital Surgery Among Ethiopian Jews", Archives of Sexual Behavior 26 (2), 1997, pp. 211-215
  33. ^ Donald Nathan Levine, Greater Ethiopia: the evolution of a multiethnic society, University of Chicago Press, 1974, p. 74
  34. ^ אשכולי, ספר הפלשים, עמ' 6
  35. ^ ישראל ישעיהו, "כיצד נתייחס לעדת הפלאשים?", 1958
  36. ^ "New Census Shows There Are 28,000 Black Ethiopian Falasna Jews", JTA, December 21, 1976
  37. ^ Edith Bruder, "The Beit Avraham of Kechene: The Emergence of a New Jewish Community in Ethiopia" in Emanuela Trevisan Semi & Shalva Weil (Editors), Beta Israel: the Jews of Ethiopia and beyond History, Identity and Borders, Libreria Editrice Cafoscarina, 2011, ISBN 9788875432867, pp. 181-196
  38. ^ Ethiopian North Shewa Zionist Organization
  39. ^ 39.0 39.1 Hagar Salamon, "Reflectiotrs of Ethiopian Cultural Patterns on the Beta Israel Absorption in Israel: The "Barya" case" in Steven Kaplan, Tudor Parfitt & Emnuela Trevisan Semi (Editors), Between Africa and Zion: Proceeding of the First International Congress of the Society for the Study of Ethiopian Jewry, Ben-Zvi Institute, 1995, ISBN 9789652350589, p. 126-130
  40. ^ מעשי השליחים ח', 27
  41. ^ מסכת קידושין, דף כ"ב ומסכת ראש השנה, דף כ"ב, עמוד א'
  42. ^ לפי המפרשים (הערוך ורש"י ע"פ התרגום) אותה הנדואה/הינדואה היא כוש שזוהתה אף היא באותו הזמן עם חבש; על ההתייחסות לאקסום בתור הודו במקורות עבריים, ארמיים, יווניים ולטיניים בתקופה הביזנטית ראו: Philip Mayerson, "A Confusion of Indias: Asian india and African India in the Byzantine Sources", Journal of the American Oriental Society, Vol. 113, No. 2 (Apr. - Jun., 1993), pp. 169-174 (הגישה למאמר מוגבלת למנויים).
  43. ^ לאונרדו כהן וסטיבן קפלן, "מקור חדש על יהודי מווינה בחצרו של מלך אתיופיה", פעמים 94-95, חורף-אביב תשס"ג, 211-216
  44. ^ משנה, טהרות, נגעים ב', א' ראו גם Isaac, p. 105
  45. ^ ולדמן, מעבר, עמ' 42, 54
  46. ^ Harold G. Marcus, "The Black Men who Turned White: European Attitudes Towards Ethiopians, 1850-1900", Archiv Orientale 39, 1971, pp. 155-166
  47. ^ 47.0 47.1 חוקרים בני ימנו אינם רואים בעם היהודי כגזע (ביו-גנטי) אלא כהבניה חברתית או כ"גזע" סוציו-היסטורי ראו Steven Kaplan, "If There Are No Races, How Can Jews Be a "Race"?", Journal of Modern Jewish Studies, Vol. 2, No. 1, 2003, p. 80-81
  48. ^ סטיבן קפלן, "גזע" כהיבט של המפגש ההיסטורי בין יהודי אתיופיה ויהדות העולם, פעמים 80, תשנ"ט, עמ' 84 - 92
  49. ^ אסתר בנבסה, חיים נחום: רב ראשי ספרדי בפוליטיקה 1892 - 1923 (מתרגמת צביה זמירי), מרכז דינור, תשנ"ט 1998, ISBN 9653500813, עמ' 109
  50. ^ ולדמן, עמ' 219-220
  51. ^ Etan Bloom, Arthur Ruppin and the Production of the Modern Hebrew Culture, Tel Aviv University, 2008, p. 126
  52. ^ יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 186
  53. ^ אביבה חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, יד יצחק בן-צבי, 2006, עמ' 311 - 312
  54. ^ "כגרועים שבהם", דבר, 24 באוקטובר 1934
  55. ^ Bloom 2009, ראו הערה 50 לעיל.
  56. ^ 56.0 56.1 Don Seeman, "Ethnographers, Rabbis and Jewish Epistemology: The Case of The Ethiopian Jews", Tradition 25 (4), 1991, pp. 12-29
  57. ^ ולדמן, עמ' 271
  58. ^ קורניאלדי, עמ' 201 - 202
  59. ^ קורינאלדי, עמ' 184
  60. ^ טוביה מנדלסון, הפלאשים ייחשבו יהודים, דבר, 11 באפריל 1975
  61. ^ קורינאלדי, עמ' 190 - 191
  62. ^ ולדמן, מעבר לנהרי כוש, עמ' 222
  63. ^ יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 191-189
  64. ^ 64.0 64.1 Trevisan Semi, Jacques Faitlovitch and the Jews of Ethiopia, Vallentine Mitchell, 2007, ISBN 9780853036548, p. 174-175
  65. ^ הפלשים תובעים זכותם לעליה, מעריב, 7 באפריל 1950
  66. ^ ד"ר חיים שושקס, עולם ומלואו של ר' חיים, המנורה, 1964, עמ' 108
  67. ^ Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657, p. 39
  68. ^ מנהיג יהודי חבש קובל על הפליה, מעריב, 27 במרץ 1950
    ת. לויטה, סעדיה בא על "כנף-נשר" מחבש, מעריב, 14 ביולי 1955
  69. ^ יהודה עזריאל ושאול מייזליש, מאמבובר לירושלים, עמ' 57
  70. ^ Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, p. 19
  71. ^ מרדכי אלקן, רוב היהודים הפאלאשים רוצים לעלות לישראל, מעריב, 22 באוגוסט 1974
  72. ^ Ahmed Karadawi, "The Smuggling of the Ethiopian Falasha to Israel through Sudan", African Affairs, Vol. 90, No. 358 (Jan., 1991), pp. 23-49
  73. ^ "קהילת יוצאי אתיופיה בישראל - לקט נתונים לרגל חג הסיגד", למ"ס, 12 בנובמבר 2012