ביתא ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svgערך זה עוסק ביהודי חבש. לכלל היהודים באתיופיה ראו יהדות אתיופיה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בית ישראל.

ביתא ישראל (געז: "ቤተ እስራኤል", תעתיק: "בֵּתא אִשׂרַאֶל", תרגום: "בית ישראל", משמעות: "קהילת ישראל" ‏[1]) הוא שמה של הקהילה היהודית אשר התקיימה באזור חבש ההיסטורי, שהיווה חלק מהאימפריה החבשית והאימפריה האתיופית והמחולק כיום בין המדינות האתיופיות אמהרה ותיגראי. הניתוק מיתר תפוצות עם ישראל גרם לכך שמקצת ממנהגיה שונים מאלה של היהדות הרבנית.

מרכז יהודי עצמאי שליבו בהרי סימן, שכונה "ארץ היהודים", קם באמצע המאה ה-4, כתוצאה מקבלת הנצרות באימפריה החבשית ‏[2] ועל בסיס שטחיו ההיסטוריים של גדעון. ‏[3] ‏[4] שטחי הממלכה ומידת עצמאותה המדינית בצל האימפריה החבשית השתנו במרוצת הדורות, עד שעלה בידי יהודית המלכה להדוף פלישה חבשית לממלכה ולכבוש את עיר הבירה החבשית אקסום. עליית השושלת הסולומונית בשלהי המאה ה-13 הביאה לחידוש העימות המזוין עם צבאות האימפריה האתיופית, עד אשר בתחילת המאה ה-17 סופחה הממלכה לאתיופיה. במהלך תקופת התחייה השתלבו יהודים רבים בממשל ובצבא הקיסרי, אולם רבים אחרים דבקו בכלל ההלכתי של הימנעות ממגע עם גויים (אטאנקון), גם במחיר נידוי חברתי ועוני גובר. תקופת השופטים והזעזועים הקשים שבעקבותיה, הביאו לשחיקה מתמדת בחופש הפולחן של קהילה זו. אלפים מבני הקהילה נספו בניסיון עלייה כושל לארץ ישראל בשנת 1862, ורבבות גוועו בתקופת הזמן הרע ("כְּפוּ קֵן") - שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגיפות. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיעה עליית ביתא ישראל להיקפים משמעותיים, ובמסגרתה עלו לישראל כל יהודי אריתריאה ורוב יהודי אתיופיה.

ציור של כפר יהודי טיפוסי.
Ge'ez.svg
בערך זה מופיע גופן געז.

כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, תוכלו לקבל עזרה כאן.

תוכן עניינים

[עריכה] מינוח

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – ביתא ישראל (מינוח)

במהלך תולדותיה העדה כונתה במספר רב של כינויים. לפי המסורת שמה הרשמי, ביתא ישראל ("בֵּתא אִשׂרַאֶל"), שמשמעותו "קהילת ישראל", מקורו במאה ה-4 והוצמד לה כאשר אנשי הקהילה סירבו להתנצר בתקופת המלכים אברהא ואצבחא שהפכו את קיסרות אקסום לאימפריה נוצרית. לשם זה לא יוחסו משמעויות שליליות והקהילה השתמשה בו לפני שהוסדרה התקשורת עם קהילות יהודיות אחרות. זהו גם השם המקובל לקהילה בספרות המדעית, החל משנות השמונים של המאה העשרים.
הכינוי אִשׂרַאֶלווי ("ישראלי"), שהוא נגזרת של הכינוי ביתא ישראל, משמש את הקהילה בהתייחסות אל חבריה. ‏[5]
הכינוי יהודים ("אייהוד"), כמעט ולא היה בשימוש הקהילה כיוון ששימש ככינוי גנאי בסביבה הנוצרית-אתיופית. רק עם התחזקות הקשר עם שאר הקהילות היהודיות במאה ה-20 נפוץ הכינוי בקרב הקהילה עצמה.
כינוי הגנאי פֶלַאשַה (רבים: "פלאשים"), שמשמעו בגעז "גולים", נטבע לראשונה בציווי הקיסר יסחק. הכינוי אַ‏טּ‏ִנְקוּן, שפירושו "אל תנגְעוני", נגזר מחומרה הלכתית שתוקנה על ידי הנזיר אבא צברה אשר גרסה כי על יהודי להיטהר בטבילה אחר נגיעה בנוכרי.
בתחילת הרנסאנס האתיופי, תוקן על ידי הקיסר פאסילידס הכינוי ‏כיילה, שנועד לשמש חלופה עניינית לכינוי הגנאי "פלאשים". באזורים מסוימים נוספו לכינוי זה גם מובנים שליליים.

[עריכה] היסטוריה

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – תולדות ביתא ישראל

[עריכה] התיישבות הקהילה

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – מוצא ביתא ישראל

הדעה המחקרית היא כי היהודים והיהדות היו קיימים באתיופיה הקדומה, אך מקורם ותולדותיהם אינם ידועים ועל כך ישנן השערות מגוונות.‏[6] המחלוקת העיקרית במחקר הוא על טיב הקשר האתנו-דתי שבין אותם יהודים קדומים לבין היהודים שהופיעו לראשונה על הכתב במאה ה-9 אצל אלדד הדני ובמאה ה-14 במקורות האתיופים.‏[7] על פי המקרא קהילות יהודיות באזור שמעבר לכוש היו קיימות עוד במאה ה-8 לפנה"ס.‏[8]

לביתא ישראל ישנן מספר מסורות על מוצאה, אך ברובן מודגש כי היהודים הגיעו גלים גלים לאתיופיה בעיקר דרך הנילוס ויובליו. חלק מהסיפורים קשורים לפמליית מנליק כפי שמובא בכבר נגשת ולו גרסאות יהודיות וחלק מוספים הגירה מחצי האי ערב. מסורות אחרות מורכבות יותר של הקהילה מחזיקות כי גלי ההגירה של רבים משבטי ישראל בעקבות כיבוש ארץ ישראל על ידי האשורים במאה ה-8 לפנה"ס, ולאחר מכן על ידי הבבלים במאה ה-7 לפנה"ס, הם שיצרו את קהילת יהודי מצרים ומשם היגרו היהודים לאזור שמדרום לכוש.

לפי מסורת אלו היהודים שהיגרו ממצרים התיישבו באזור סנאר שבאי של מרואה הנמצא מדרום לכוש והמליכו על עצמם שושלת מלכות יהודיות שהחזיקו בתואר אבתרה.‏[9] לאחר מכן, בעקבות מלחמות תכופות ופלישות של העמים המקומיים דוברי השפות נילו-סהריות (אנ'), היהודים היגרו מזרחה לעבר חבש בשני נתיבים מרכזיים, נתיב אחד דרך התכזה לאדיבו ואקסום ונתיב שני דרך יובלי הנילוס הכחול לקווארה ואגם טאנה. לפי החוקר מרקוס לואיס המזהה את אבות ביתא ישראל עם הגדוד המצרי, אסמח, ההתפשטות החלה לפני אמצע המאה ה-4 לפנה"ס.‏[10] חבש עצמה הייתה מיושבת באגאו הפגניים ובעקבות ההגירה חלקם קיבלו את דת ישראל במרוצת הדורות ואחרים כגון הכמנתים ספגו מנהגים יהודים, אך סירבו לקבל את היהדות.

לאחר ההתפשטות, אזורי ההתיישבות חולקו בין שליטים מקומיים, את האזורים סנאר, קסלה, קווארה, אצ'פר והחוף הדרומי של אגם טאנה קיבל השליט הת, את אדיבו, ולקאית, סגדה, סמין, וגרה, ארמצ'הו, צ'ילגה, סקלט, דמביה ובאגמדיר קיבל גדעון והשליט עדאל קיבל את האזורים וג, לסתה, יג'ו והאיק.‏[3] במקביל לכך חיו בצפון חבש, בעיקר באריתריאה וצפון תיגראי, החבשים שעם הזמן החלו להתפשט עם תרבותם דרומה לאזורי האגאו וביתא ישראל.‏[11] אוכלוסיות אלו היו לבסיס שעליו הושתתה האימפריה החבשית.

[עריכה] מהמאה ה-4 עד 1632

במאה ה-4 ממלכת אקסום המירה את דתה לנצרות ובעקבות כך פרץ סכסוך בין השלטון לבין מורדים יהודים שכונו "ביתא ישראל", בראש המורדים עמד פינחס, מצאצאי גדעון ויורשו. פינחס והמורדים היהודים נמלטו להרי סימן ושם כוננו מחדש את ממלכתם. ‏[2] כתובת מתקופה זו מתארת כניעה והעלת מס של סמין לאקסום. ‏[12]

בשטחי גדעון ותחת צאצאיו ("הגדעונים") החלו להתגבש אוכלוסיות שבטי היהודים. על פי תפיסת העדה שושלת הגדעונים היא השושלת הסולומונית האמיתית מכיוון שלא בגדה ביהדות, בניגוד לשושלת החבשית שקיבלה על עצמה את עול הנצרות ולכן אינה לגיטמית. משום תפיסה זו יהודי ביתא ישראל היו בעיני החבשים למורדי מלכות.

שדה יהודית - אזור של מבני ענק חרבים שלפי המסורת הושמדו בידי יהודית המלכה.

במאה ה-6 התרחשה נקודת שבר נוספת בין הנוצרים ליהודים שבסופה הופרדו שתי הקהילות. ‏[3] בשלהי המאה ה-9 ביקר באזור הנוסע היהודי אלדד הדני ותיאר ממלכה יהודית עצמאית הנלחמת כנגד שכנותיה הנוכריות. במאה ה-10 היהודים תחת שלטון יהודית הדפו פלישה חבשית, כבשו את אקסום בסיוע בעלי בריתם הפגנים מבני האגאו והשליטו את שלטונם למשך כ-40 שנה. במחצית המאה ה-12 עלתה לשלטון בחבש שושלת זאגווה ובתקופתם החלה חדירה אתיופית לשטחי גדעון, ההתפשטות הייתה לאזור באגמדיר על חופה המזרחי של אגם טאנה. ‏[13] בשלהי אותה המאה דיווח בנימין מטודלה על יהודי האזור "ואין עליהם עול גוים" הנלחמים כנגד ממלכת נוביה הנוצרית ובשלהי המאה ה-13 דיווח גם מרקו פולו על יהודים באזור. ‏[14]

בסוף המאה ה-13 עלתה לשלטון השושלת הסולומונית והתחילה לבסס עצמה באמצעות מסעות כיבוש והפצת נצרות בממלכות פגניות, מוסלמיות ויהודיות. במאה ה-14 התבצעה פעילות מיסיון נוצרי בקרב יהודי שאווה שמחוץ לשטחי גדעון והוקמו כנסיות ומנזרים בקרבם. באותה מאה פלשו האתיופים לאזורי היהודים אשר בשטחי גדעון וכבשו את הנותר מבאגמדיר, את וגרה, דמביה ובכדי לבסס את הכיבוש הוקמו מוצבים צבאיים בסקלט וגונדר. בעקבות זאת, פרץ מרד יהודי ודוכא ביד קשה ובתגובה לכך מוגברת פעילות המיסיון באזור. ‏[15] עד המאה ה-15 התרחשו לחימות דומות ובמאה זו התנהלה בווגרה אחת מהלחימות העיקשות ביותר שבסופה הוצאה גזרת הפלאשים והוקמו מרכזים נוצריים רבים. התנגשויות נוספות בין הצדדים המשיכו לסירוגין עד לפלישת גארן שבה היה שיתוף פעולה כנגד אויב משותף. ‏[16]

אגם וונאצ'י, המקום אליו הוגלה המלך היהודי האחרון.

בשלהי המאה ה-16 התחילו האתיופים להעביר את בירתם הנודדת לאזורי גדעון, בתחילה לגוזרה שבאמפרז לאחר מכן לגורגורה ואז לגומנגה שניהם בדמביה. העברת עיר הבירה הייתה כרוכה בתהליכי אמהריזציה והתנצרות היהודים והפגנים המקומיים. היהודים ובראשם המרכז היהודי העצמאי בסימן חשו מאוימים מהעברת המרכז האתיופי לאזורם והחלו במספר תגובות צבאיות, מערכות אלו, שחלקם היו הצלחה, דוכאו באכזריות ודירבנו את האתיופים להעביר את בירתם ללב ההתיישבות היהודית. בתחילת המאה ה-17 התרחשה הלחימה היהודית האחרונה ובה נכבשה סימן, המלך היהודי הוגלה לוונאצ'י, חלק ממשפחת המלוכה נסה לקווארה והוצאו צווים להשמדת היהודים והיהדות. ‏[17]

[עריכה] 1632 - 1941

בתקופת התחייה בוטלו הצווים והוקמה העיר גונדר בלב האזור היהודי תוך שמונהגת מדיניות סגרגציה בין הקבוצות האתנו-דתיות. מנקודה זו ואילך ביתא ישראל החלו להשתלב בחברה החבשית וזאת בשל כישוריהם בבנאות, נפחות, קדרות, אומנות ואריגה, מקצועות שחלקם נחשבו בזויים בעיני החבשים. היהודים השתלבו במערכת הצבאית, הכלכלית והשלטונית והפכו לקבוצה משפיעה וזאת תחת הגנה קיסרית שלה זכו. ‏[18] במקביל לכך באזורי גדעון המסורתיים המשיכו תהליכי האמהריזציה עד שבשלהי התקופה האזור היה ל"אזור אמהרי מסורתי" וחלק בלתי נפרד מהאימפריה האתיופית. החל מסוף המאה ה-18 האימפריה נכנסה לתקופת השופטים שבה החלו מושלי המחוזות לצבור כוח על חשבון השלטון המרכזי וההגנה שלה זכתה הקהילה נעלמה. בהמשך התקופה היהודים החלו לרדת במעמדם והחבשים החלו לזהותם בגלל עיסוקיהם העיקריים כבודה, התגובה היהודית הייתה ניתוק כמעט כולל מחיי החברה החבשית והסתגרות בתוך עצמה.

משמאל לימין: פרופ' תאמרת עמנואל, ד"ר יעקב פייטלוביץ' והרב גטה ירמיהו, קישרו בין ביתא ישראל ליהדות העולם בראשית המאה העשרים.

החל מהמאה ה-19 בעקבות מגלי ארצות, החלו להגיע לאתיופיה גם מיסיונרים נוצרים מאירופה שהחלו בהפצת הנצרות בקרב הקהילה. בחצי השני של המאה נעשה ניסיון לעלות לארץ ישראל אך הוא כשל. לקראת שלהי המאה התרחש הזמן הרע שבו נספו כשני שליש מהיהודים. ב-1868 הגיע יוסף הלוי לביתא ישראל בשליחות רבני יהדות התפוצות בכדי לבחון את מצבם נוכח המיסיון. בתחילת המאה ה-20 הגיע תלמידו של הלוי, יעקב פייטלוביץ' לאתיופיה ובכך החל קשר רציף בין שתי הקהילות. במקביל, המשיכה הפעילות המיסיונרית בקרב הקהילה. ב-1908 נשלח חיים נחום מטעם כי"ח לביתא ישראל ולאחר מכן הוכן דו"ח ובו כי"ח החליטה שלא ליזום פעילות חינוכית באתיופיה. ‏[19] החל מ-1922 ואילך החל פייטלוביץ' לשלוח נערים מביתא ישראל למוסדות חינוך באירופה ובארץ ישראל בכדי שלאחר מכן ישמשו כמדריכים ומנהיגים.

בתקופת הכיבוש האיטלקי הופסק הקשר עם יהדות העולם. השלטון המקומי גילה יחס עוין כלפי היהודים ורבים מהם הצטרפו לכח גדעון ולתנועה הפטריוטית. חוקי הגזע שפורסמו לא היטיבו עם היהודים ורבים הוצאו להורג בגין המרדה. בשנת 1941 הגיעו פקודות להוציא לפועל את התוכנית להשמדת ביתא ישראל במקביל לשואה, אך תבוסת איטליה לבעלות הברית במלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימוש ההוראות. לאחר ששב השלטון האתיופי חודשו הקשרים עם יהדות העולם והמיסיון באישורו של היילה סלאסי חידש את פעולותיו.

[עריכה] גאוגרפיה

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – קהילות ביתא ישראל
מיקומם של ביתא ישראל טרום העלייה.

לפני תחילת העלייה לישראל, ביתא ישראל התרכזו בעיקר בגוש ההתיישבות בין העיר אקסום וליד הגבול עם אריתריאה בצפון ועד כמעט לגבול עם בנישנגול-גומאז דהיום. גוש ההתיישבות היהודי נכלל כיום בכ-24 נפות שונות הנחלקות בין המחוז המערבי שבמדינת תיגראי לבין המחוזות שבמדינת אמהרה צפון גונדר, דרום גונדר, מערב גוג'ם ונפת דנגילה שבמחוז אגאו אוי שטח זה כולל כ-46,500 קמ"ר. גוש ההתיישבות היהודי בתחילת דרכו היה ממלכה מאורגנת שנשלטה על ידי שושלת הגדעונים, ממלכה זו התחילה את דרכה באזורי סאמיאן, וגרה, דמביה ומאוחר יותר כללה שטחים נוספים שבהם נוצרו קהילות יהודית בעיקר סביב אגם טאנה. מאוחר יותר הקימו יהודים קהילות שלא נכללו בגוש, כגון ולקאית, לסתה, אמבסל וקווארה. במהלך שלטונו של הקיסר יסחק הראשון החלו ההתקפות על הגוש והממלכה ומאוחר יותר נכבשו וסופחו אזורים בעלי אוכלוסייה יהודית לאימפריה האתיופית. כיבושים אלו המשיכו עד שהממלכה הצטמקה וכללה רק את הרי סאמיאן, שארית הממלכה הצליחה לשרוד תחת הקיסרים גלאוודיוס, מינאס וסרצה דנגל עד לכיבושה המוחלט ב-1627, בסיום מאורעות דמדומי שקיעה, על ידי הקיסר סוסניוס.

היישובים היהודים שהיו יישובים קהילתיים התרכזו בעיקר ליד נחלים והרים והוקמו על קרקע "ווֹאִינָה דֶגָה" ("אדמת גפנים") בגבהים של כאלפיים עד שלושת אלפים מטרים. "אדמת הגפנים" ניחנה באקלים נוח (טמפרטורות ממוצעות נעות בין 2.5°C- לבין 18°C), קרקע פורייה ושפע משקעים (כ-1,550 מילימטרים בממוצע בשנה) בשתי עונות גשומות. היישובים שוכנים לגדות יובלות נהר תכזה וסביב אגם טאנה, מקור הנילוס הכחול, המזוהה במסורת היהודית עם נהר פישון (אחד מארבעת נהרות גן עדן).‏[20] באופן מסורתי נמנעו בני ביתא ישראל מהקמת יישובים בשפלה שמתחת לגובה אלפיים מטרים, המכונה "קוׁלה". זאת עקב חשש ממחלות טרופיות כגון מלריה, מטפילים, מחיות בר כגון בבונים ומשבטים עוינים.[21] בגלל מיקומם של יישובים אלו הם נפגעו מעט מאוד ברעב של שנות ה-80. כיום לבה של הממלכה היהודית לשעבר נכללת בפארק הלאומי הרי סאמיאן, מראשוני אתרי המורשת העולמית. במזרח הגוש מתמרת שרשרת הרי סאמיאן שההר הגובה בו ראס דאשן מתנשא לגובה 4,549 מטר מעל גובה פני הים. הקרקע בגבהים העולים על שלושת אלפים מטרים נוחה להגנה אך קשה לעיבוד חקלאי. אוויר ההרים באזורים אלה, המכונים דֶגָה, נחשב מועיל לבריאות, לאריכות ימים ולכושר גופני ‏‏[21]. במהלך העלייה לארץ ישראל נאלצה הקהילה לחצות אזורים מסוכנים אלה ואלפים נספו, בייחוד במהלך ההמתנה הממושכת לעלייה, במחנות המתנה במדבר סודאן ובאדיס אבבה.[22][23]

[עריכה] דת

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – היימנות

ההיימנות היא אמונה מונותאיסטית מוחלטת המאמינה באל אחד ויחיד, הוא ה' אלוהי ישראל. דת זו אינה סובלת שיתוף של האל ועבודת אללים המכונות בגעז "טעות". ישנה אמונה בשכר ועונש, מלאכים, בית דין של מעלה, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים, משיח ואמונה בשיבה לירושלים אשר אינה תלויה בביאת המשיח.‏[24]

אחד מספרי הקדוש.

בניגוד ליהדות הרבנית שהעלתה את התורה שבעל פה על הכתב, ביתא ישראל לא עשתה זאת והפירוש לספרי הקודש מובא בעל פה ומועבר מדור לדור. [25] היחידים אשר מורשים לפרש את כתבי הקודש הם המנהיגים הרוחניים, הנזירים והכהנים ובמקרים חריגים גם הזקנים.

היימנות כוללות הלכות טהרה מחמירות ביותר בתוכם נידה ויולדת, טומאת שרץ ונבלה, טומאת המת והגוי. הלכות אחרות הן כשרות ובתוכה איסור אכילת מאכלי גווים ושחיטה, איסור הצגת צלמים ובהם גם של מנהיגים רוחניים, שמירת דורות, עבדות, נישואין וגירושין ומילה. הלכות נוספות הן וידוי, גיור, אזכרת המת והעלת קרבנות. שפת הפולחן היא געז בשילוב עם שפות אגאו.

ישנו גם לוח שנה ירחי בן 12 חודשים וכן ספירת שנים המבוססת על מניין קשוטא שלפיה שנת ה'תשע"א, מן הלוח העברי, היא שנת 7082. ישנם גם מספר חגים כגון הארפה עשרת ("החודש העשירי) והמהללה ("תחינה") שלהם אין מקבילה בקהילות יהודית אחרות. השימוש בכלי נגינה והשילוב של ריקודים לליווי שירת הקודש כמעשה הלוויים אף הוא יוצא דופן בקרב קהילות היהדות השונות. המועד הקדוש ביותר בהיימנות היא השבת.

בתחילת המאה ה-20 החל תהליך של אימוץ אלמנטים מהיהדות הרבנית וזניחת ההיימנות. התהליך נמשך למן אמצע המאה והואץ לאחר עליית מרבית בני הקהילה לישראל. כיום ביתא ישראל מקבלים על עצמם את הדת הרבנית.

[עריכה] תרבות

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – תרבות חבשית

תרבות ביתא ישראל היא התרבות החבשית שהיא תרבותם המשותפת של התגרים והאמהרים (החבשים), לרוב אין הבדל תרבותי גדול בין שני עמים אלו חרף השוני בשפתם המדוברת.‏[26]

יצירה של מסגיד עם מגן דוד בראשו.

[עריכה] שפה

אין אנו יודעים עם איזו שפה הגיעו היהודים לאתיופיה.‏[27] על פי כתב יד של הקהילה העברית החלה להעלם כלשון פולחן ממחיצת המאה ה-16 עד שנעלמה כליל בתחילת המאה ה-17.‏[28] שפת הפולחן כפי שמוכרת לנו כיום היא הגעז. לשונות הדיבור בעבר בקרב הקהילה היו כיילה ופלאשה ניבים של שפת אגאו. הכיילה הייתה נפוצה בשטחי גדעון והפלאשה בקווארה. השפות הללו ירדו במעמדם מתחילת המאה ה-17 וכבר בחצי השני של המאה ה-19 הקהילה השתמשה באמהרית ובתגרית.‏[29] סוג הכתב המשמש את כלל השפות שנזכרו הוא הכתב החבשי.

[עריכה] לבוש

אריגה הייתה אחת ממקצועות שבהם היהודים התמחו. הבגדים היו נתפרים מבד הכותנה. הלבוש עצמו מתחלק לשני קבוצות גברי ונשי. הלבוש הגברי מורכב ממכנסיים (מודה) וחולצה (ג'ובה), הלבוש הנשי משמלה ("קמיס"), חגורה ("מקנת"). שני המינים משתמשים בלבושם בנטלה (אנ') מזוהה בקרב חוקרים עם הטלית.‏[30]

[עריכה] אומנות

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערכים מורחבים – קדרות · מוזיקה · מחול

[עריכה] מטבח

אנג'רה עם מגוון תבשילים.

מאכלי המטבח היהודי זהים לאלו של המטבח החבשי בהתאמה לחוקי הכשרות. המאכל הבסיסי במטבח הוא האִינגֶ'רָה, פיתה העשויה מדגן טף, שעליה מניחים תבשילים (וָואט (אנ')) הנאכלים יחדיו בידיים. מרבית התבשילים החבשים חריפים אך קיימים לצידם גם אי אילו תבשילים נטולי-חריפות (אָליצָ'ה). המרכיב החריף בתבשיל הוא הבֶּרְבֶּרֶה (אנ') העשוי מתבלין בעל אותו השם. בשבתות נפוץ יותר לאכול תבשילי עוף, ובחגים ואירועים מיוחדים, תבשילי בשר.

מזונות הבצק שבמטבח כוללים סוגים שונים של לחם כגון, הדָאבּוֹ, האָמְבָּשָה, והעמיזה, או המסוואית והברכת הנאכלים בשבתות ובחגים. הלחמים והאינג'רה נאכלים גם בתצורת פירורים (פִיטְפִיט (אנ')) המעורבבים בתוך תבשילים.

במטבח החבשי קיימות גם מספר דיסות כגון הגנפו והקנצ'ה העשויות שעורה, העג'ה העשויה שיבולת שועל והאילווט העשויה חילבה.

מספר משקאות המאפיינים את המבטח הם: הטֶלָה (אנ') שהיא בירה חבשית; הקוֹרוֹפֵה, משקה העשוי מדגוסה; אָבִיש המורכב מחילבה ודבש; טג' המורכב ממים, דבש וגשו; קָטיקלָה (ערק); טֶלבָּה העשוי ממים, פשתן ודבש; בִּירְז המורכב ממים, דבש וזנגביל; סוּף (משקה חמניות); נוֹג צִ'ילְקָה המבוסס על שומשום שחור ושי (תה חבשי).

[עריכה] אוכלוסייה

[עריכה] היהודים

לפי מסורת ביתא ישראל והחבשים הנוצרים רבים מהאמהרים והתגרים וכן האגאו מלסתה הם מצאצאי יהודים אשר המירו את דתם לנצרות מהמאה ה-4 ואילך. ‏[31] במאה ה-15 איגרות רבנים העריכו את מספרם של היהודים במאות אלפים, בעוד שמסיונרים פורטוגזים העריכו את מספר ביתא ישראל בכרבע מיליון. בסוף המאה ה-17 מספר היהודים הגיע לכמיליון אך כניסתה של האימפריה האתיופית לתקופת גונדר לא היטיבה עם היהודים ומספרם החל להידלדל כתוצאה מנישואי תערובת, רדיפות והתנצרויות. עלייתה של שושלת יג'ו באמצע המאה ה-18 תרמה להחמרת הרדיפות. בסוף המאה ה-19 התחולל הזמן הרע, תקופה של רעב, בצורת ומלחמות במהלכה נספה רוב היישוב היהודי באתיופיה. בסוף הזמן הרע חיו באתיופיה כמה עשרות אלפי יהודים. הממשל הפשיסטי העריך את מספרם בין חמישים לשישים אלף איש. דו"ח ישעיהו משנת 1958 נקב באותם המספרים אך העריך כי המספר יכול להגיע למאות אלפים, ככל הנראה עקב הסתרת יהדותם של רבים.[32] בשנת 1976 הוערך מספר היהודים המוצהרים עד לכארבעים אלף איש.

[עריכה] המומרים

המומרים הם אלו מביתא ישראל שהפסיקו לקיים את ההיימנות, כמו גם שהמירו דתם, מרצון או מאונס.

[עריכה] פלאשמורה

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – פלאשמורה

כינוי שניתן למומרים מביתא ישראל וצאצאיהם החל ממחצית המאה ה-19 ואילך.

[עריכה] ביתא אברהם

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – ביתא אברהם

קהילה אשר חייה ברובה הגדול במחוז שאווה הצפונית שבמדינת אמהרה ואשר מונה כ-150 אלף נפש. מוצא קהילה זו הוא מיהודי ביתא ישראל אשר ישבו באזור וקיבלו עליהם את הנצרות במרוצת הדורות. בפועל הקהילה מערבבת את מנהגיה היהודיים עם הנצרות. בשנים האחרונות רבים מבני הקהילה החלו לחזור לשורשיהם היהודים ואף לאמץ את היהדות הרבנית. ‏[33]

[עריכה] העבדים

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – עבד כנעני

העבדות הייתה נהוגה באתיופיה עד אשר בוטלה באופן רשמי בשנת 1942. לאחר שהעבדים נקנו בידי יהודי עברו גיור ונהפכו לרכוש הקונה שהוא אדונם. ‏[34] העבדים מכונים ברייה על שמו של אחד מהעמים שממנו נלקחו עבדים, אלו היו עוברים ביורשה בתוך משפחת האדון דורות רבים. חל איסור חיתון עימם וצאצא מעורב נחשב לעבד. ‏[34]

[עריכה] היחסים עם יהדות העולם

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – הקשר בין ביתא ישראל לתפוצות ישראל
מכתב 43 הרבנים שנשלח לעדה, תרס"ח 1908.

בברית החדשה מובא סיפור על שליח מכוש שבא להתפלל בבית המקדש. ‏[35] בתלמוד הבבלי מובאת אגדה אחת בשמו של חכם מאקסום, רבי יהודה הנדואה.[36]

הקשר הראשון שנעשה בין ביתא ישראל לשאר תפוצות ישראל היה בסוף המאה ה-9, כאשר הגיע אלדד הדני לקירואן וסיפר על ממלכה יהודית עצמאית שהיא ממלכת ביתא ישראל. רבנים רבים ראו בסיפורו אמת, אך היו כאלה ששללו את דבריו. לאחר מכן הגיע דיווח על יהודים באתיופיה מאת בנימין מטודלה במאה ה-12, ושוב במאה ה-15 הגיעו דיווחים מאת הרב אליהו פרארה שכתב על ממלכה יהודית עצמאית חזקה בשטח האימפריה האתיופית, וכן דיווח מרבי עובדיה מברטנורא שכתב על נפילת הכוחות היהודים בפרעות מרקוס. במאה ה-16 מתרבים הדיווחים על ביתא ישראל ועל ממלכתם. במאה זו כתב הרדב"ז שהמלחמות בין ביתא ישראל והאימפריה האתיופית נודעו למרחקים. רבנים נוספים דיווחו על הממלכה מפי שבויים מביתא ישראל שהגיעו למצרים לאחר שנמכרו לעבדות. נמסר גם דיווח על עזרתם של ביתא ישראל לעות'מאנים במלחמה העות'מאנית-אתיופית.

בתחילת המאה ה-17 ממלכת ביתא ישראל נכבשה סופית, אך הידיעות על מפלת הממלכה לא הגיעו לשאר תפוצות ישראל והם המשיכו לכתוב על קיומה של ממלכה יהודית. במאה ה-18 הגיעו ידיעות ממסיונרים נוצרים על הצלחותיהם באתיופיה בקרב ביתא ישראל. כמו כן הגיע לירושלים יהודי חבשי בשם דניאל בן חנניה וכן מפורסם בשנה זו איגרת מאת חכמי ביתא ישראל. בתקופה זו מתחילות התכתבויות בין יהדות העולם וביתא ישראל לאחר שפורסמו מספר אגרות מאתיופיה על ידי רבי יעקב ספיר. התכתבויות אלו הובילו את יהודי העולם לפעול על מנת להציל את ביתא ישראל מציפורני המסיון הנוצרי. הראשון בין אלו שפעלו היה הרב עזריאל הילדסהיימר, ששלח אגרות ומכתבים לרבנים שונים ויחד איתם פרסם קול קורא למען יהודי אתיופיה שהתפרסם בעיתונים היהודים באירופה. קריאה זו גרמה בסופו של דבר לבחירתו של יוסף הלוי לשליח אל ביתא ישראל. יוסף הלוי הגיע לאתיופיה ב-1867, נפגש עם היהודים, וכאשר חזר לאירופה פרסם מידע על הקהילה.

ארבעים שנה מאז שליחתו של יוסף הלוי לא נשלח שום שליח לאתיופיה והתרחש נתק בין שתי הגלויות. ב-1904 נשלח לאתיופיה יעקב פייטלוביץ', תלמידו של הלוי, בעידוד רבה הראשי של צפת הרב צדוק הכהן. מנקודה זו פייטלוביץ' נהפך לשליח המרכזי שחיבר את יהדות אירופה לביתא ישראל, עד למותו ב-1955. פעילותו של פייטלוביץ' עוררה את הקשר בין שתי הקהילות, ופורסם קול קורא מטעמו של הרב קוק וכן נמשכו ההתכתבויות בין שתי הקהילות. בין השנים 1936-1941 הופסקו זמנית ההתכתבויות בגלל הכיבוש האיטלקי. לאחר הקמת מדינת ישראל המשיכו הקשרים אך לא התחוללה עלייה בגלל התנגדות הקיסר היילה סלאסי.

[עריכה] הקשר עם הלאומיות היהודית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

במקורות היהודיים צבע עורם של יהודי ארץ ישראל בתקופת המשנה לא היה לבן ולא שחור אלא בינוני: "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. רבי ישמעאל אומר, בית ישראל, אני כפרתן--הרי הן כאשכרוע: לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים." ‏[37]

בתחילת המאה ה-20 הגיע מיכאל הלפרן לאתיופיה בכדי להביא את רעיון המדינה היהודית והציונות לקהילה ולגייסם למחתרות עתידיות, אך הלפרן נעצר בידי רשויות האכיפה האתיופיות הואשם בריגול ולבסוף גורש.

שיח גזעי על ביתא ישראל התרחש בשנת תרפ"ג לאחר שסטודנט מהקהילה שלמד בווינה ורצה להצטרף לאגודה הסטודנטים היהודית נדחה, בין היתר בטענה כי קהילת ביתא ישראל אינה משתייכת ל"גזע היהודי". ‏[38] ‏[39] ארתור רופין טען כי יהודי אתיופיה הם: "שחורים, שגוירו בכח החרב במאה השישית לפני הספירה. אין להם קשר דם ליהודים. [...] (ולכן) מספרם בפלשתינה אינו צריך לגדול." לתפיסת רופין היהודים הינם קבוצה גזעית המשתייכת לגזעים ההודו-גרמניים הלבנים. ‏[40] אהרון זאב אשכלי ראה את בביתא ישראל חלק מהלאומיות היהודית וסבר שכל יהודי הגולה דומים לבני סביבתם. ‏[41] ב-1968 טען השופט שמעון אגרנט שביתא ישראל מהווים סתירה סוציולוגית בעם היהודי ולכן יש ספק שמוצאם יהודי. ‏[42] ב-1973 יצא דו"ח ליטבק, המקעקע את עמדת ההלכה שהקהילה אינה ממוצא יהודי. ‏[43]

[עריכה] העלייה לישראל

Baustelle.svg הפסקה נמצאת בשלבי עריכה
הנכם מתבקשים שלא לערוך פסקה זו בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם פסקה זו לא נערכה במשך שבוע, ניתן להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותה.
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – עליית ביתא ישראל
אנדרטה לזכר היהודים שניספו בדרכם ארצה.

בתקופת כהונתם של לוי אשכול וגולדה מאיר התנגדו ראשי הממשלה לעליית הקהילה ‏[44]‏[45] ובשלהי שנות ה-60 של המאה ה-20 הפסיקה הסוכנות היהודית את הפעילות החינוכית בקרב הקהילה, פעילות שאמורה להכין את הקרקע לעלייה. בעקבות זאת החליפו את הארגונים הישראליים שפעלו ארגונים יהודים לרבות יק"א, ג'וינט, אורט והאגודה לרווחת הפלאשים והקהילה החלה ללחוץ על פעילי ארגונים אלו לעלייה מידית.

ב-1973 פסק הראשון לציון עובדיה יוסף בדבר מעמדה ההלכתי של ביתא ישראל, פסק ההלכה לא חידש דבר, אך הרב הסכים שהקהילה תעלה ואז תטופל הבעיה ההלכתית. לפני כן המצב היה הפוך והרבנות דרשה לפתור את הבעיה ההלכתית עוד באתיופיה. במטרה לסכל את העלייה ובתגובה לפסק ההלכה פורסם "דו"ח ליטבק" - דו"ח של המשרד לקליטת עלייה הממליץ לזנוח את העלאת הקהילה ושמאחריו עמדו יוסף ליטבק ויוסף בורג. הדו"ח הודלף למשה בר-יודא, שחשף אותו בשידור חי בתוכנית עלי כותרת ועורר סערה ציבורית.[46] בשנת 1975 הצטרף לפסק ההלכה של הרב עובדיה הרב האשכנזי, שלמה גורן ובאותה השנה הוחלט בכנסת על החלת חוק השבות על הקהילה. יש הקושרים את שינוי העמדה של ישראל בדבר עליית הקהילה להחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם של אותה השנה שקבעה כי ציונות היא צורה של גזענות. ‏[47] למרות החלטת הכנסת, משרד הפנים בראשותו של יוסף בורג לא יישם את ההחלה שזו יושמה רק עם כניסתו של שלמה הלל לתפקיד בתחילת 1977.

קריאה לצעדה למען עליית הקהילה.

ב-1974 הוקמה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ) הארגון העיקרי שפעל למען ביתא ישראל וכן לפעול לעליית הקהילה באמצעות לחץ של ארגונים בינלאומיים מקרב יהדות התפוצות על מדינת ישראל. באותה השנה פרצה באתיופיה הפיכה צבאית והחונטה הצבאית החלה במדיניות אנטי-לאומנית כללית, בין היתר גם נגד פעילי עלייה וציונות באתיופיה. עם כהונת מנחם בגין החלה עליית הקהילה במסגרת העסקה יהודים תמורת נשק. תחת זה עלו כ-120 איש ואתיופיה מסכימה לעלייה המונית של ביתא ישראל. שנה לאחר מכן שר החוץ, משה דיין מודיע לעיתונאות כי ממשלת ישראל ביחסים עם אתיופיה, בעקבות זאת אתיופיה מנתקת את יחסיה עם ישראל ומבטלת את העסקה.

משלהי 1978 ואילך מתחילה נהירה של יהודים אל עבר סודאן, לאחר שאלו מקבלים ידיעה כי ניתן להגיע דרכה לישראל. שהיהודים הגיעו לסודאן הם השתכנו במחנות הפליטים שנודעו לפליטים אתיופים ממלחמת האזרחים. במחנות הפליטים נספו בעקבות רעב ומגפות כ-4 אלף מבני הקהילה, כשליש מהעולים. הפעילים היהודים והישראלים שפעלו במחנות היו בעיקר ממוצא אתיופי, אלו איתרו את בני הקהילה והביאו אותם לסירות ולמטוסים שהעלו אותם לישראל ושפעלו בלילות.

מסוף 1984 ועד תחילת 1985 התרחש מבצע גור אריה יהודה, מבצע רחב שמטרתו לעלות את כל יהודי המחנות. המבצע הופסק לאחר ששמעון פרס הודיע לעיתונאות שישראל פועלת בסודאן, בתגובה לכך מפסיקה סודאן את הפעילות הישראלית במדינה. בתחילת 1985 התרחש מבצע שבא שהביא את שאר היהודים שהיו במחנות לישראל דרך גרמניה, המבצע הופעל על ידי ה-CIA והמוסד לאחר שארצות הברית לחצה על סודאן לתת ליהודים לצאת ממנה. בשנת 1989 החלה פעילות רבתי של ארגון ה-AAEJ שהחל לשכור אמצעי תחבורה ולרכז את היהודים שנותרו באתיופיה באדיס אבבה וב-1991 נחתמה עסקה עם החונטה ובכך הוצא לפועל מבצע שלמה.

[עריכה] בישראל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

קהילת ביתא ישראל בארץ ישראל מונה למעלה ממאה ועשרים אלף נפשות. זוהי אחת הקהילות הצעירות יותר בישראל, הן מבחינת ותק וקשר לארץ המוצא והן מבחינת אחוז הצעירים בקרבה, ותהליך היטמעותה בחברה הישראלית נמצא עדיין בעיצומו. הקהילה מתבלטת בנוף הישראלי, ונכון להיום, עדיין מהווה מגזר בפני עצמו, שניתן לראותו כמגזר של משפחות עולים. מרבית בני הקהילה חיים עדיין במסגרת קהילתית אתיופית, סופגים את אורחות החיים ודפוסי התרבות האופייניים לה ומזהים עצמם כבני הקהילה האתיופית. כקבוצת מהגרים ייחודית התמודדה ומתמודדת קהילת ביתא ישראל עם קשיי התאקלמות לא מעטים ועוברת תהליכים שונים במאבקה למצוא את מקומה בחברה הכוללת. עוד קודם לגל העלייה המשמעותי הראשון לישראל הסתמנו מחלוקות באשר ליכולת בני העדה להשתלב ולחיות בכבוד בישראל, ללא הכנה ארוכה לקראת המפגש הבין תרבותי. גם היחס החשדני כלפי הקהילה של גורמים מסוימים בקהילה החרדית ומקרב הממשל סימן עוד רובד של קשיים חברתיים הנכונים לה. עליית בני הקהילה החלה למרות חששות וסממנים אלו ומאז היא נאבקת בקשיים שונים, בהם מקרים קיצוניים של אפלייה וגזענות. משנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 התרכזה הקהילה בשמירה על הזהות והמורשת הייחודית לה בסביבה שתבעה לא מעט את שינויה. מאחר שבני הקהילה יושבו עם עלייתם ארצה באיזורים מרוחקים ומובדלים, שרתה הקהילה בשנים אלו בהסתגרות והיבדלות שקטה. בשנות ה- 90 החלה הקהילה להתארגן ולהקים ארגונים בחפשה אחר פתרונות למצוקותיה המיידיות. בשנים האחרונות פונה הקהילה גם לחיפוש מענה במרחב האזרחי ותובעת פתרונות ממלכתיים למצוקותיה; מתמקדת בקובעי המדיניות ובשימת דגש על החינוך ככלים להתמודדות עם חוסר שיוויון ולהשגת שילובה השיוויוני בחברה הישראלית הכוללת, כמו גם שיפור המעמד האזרחי והדימוי החברתי של בניה בישראל, כיחידים וכקהילה. בחודשים האחרונים, שנת 2011 -2012, בעקבות מקרים רבים של הכשלה ממסדית וגזענות חברתית שנתפרסמו, פתחו בני הקהילה בארגון גלי הפגנות התובעות לתקן את יחסה הבזוי של החברה הישראלית כלפיהם ולזכותם ביחס השוויוני והמכובד לו הם ראויים.


[עריכה] היקף העלייה

אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל מנתה מ-1948 עד לסוף שנות ה-60 מאות בודדות. גלי העלייה מאתיופיה במהלך שנות ה-70 וה-80 הגדילו את אוכלוסייתה בצורה דרסטית, והיא מנתה 16.5 אלף. גלי העלייה משנות התשעים לרבות מבצע שלמה ועד ל-1999 העלו 38.8 אלף נפש. ב-1999 יוצאי אתיופיה מנו כ-76 אלף וב-2004 כ-100 אלף. גלי עלייה אלו יחד עם שיעור הפריון הגבוה גרמו לקצב הגידול המהיר ביותר בישראל, שהוא כ-5.8% (נכון ל-2005). נכון לסוף 2008, יוצאי אתיופיה מונים כ-119.3 אלף נפש.‏[48] התחזית של הלמ"ס לשנים הקרובות מראות על גידול באוכלוסיית יוצאי אתיופיה, בעיקר מכיוון שרוב האוכלוסייה צעירה בכ-37% לעומת שאר האוכלוסייה. לעובדה זו חשיבות רבה, שכן קצב הריבוי של אוכלוסיות צעירות הינו גבוה יותר, ועל כן צפוי כי מספר הצאצאים שייוולדו כ"דור שלישי" יהיה גבוה. נוסף על כך יש להוסיף את המשך העלייה מאתיופיה. ‏[49]

מחאה בגין אי-העסקת אקדמאים יוצאי אתיופיה, 2006
מחאה בגנות הגזענות כנגד הקהילה, 2012

[עריכה] יחס הרבנות

כאשר העולים הראשונים החלו להגיע דרשה מהם הרבנות הראשית לעבור "גיור לחומרא" על מנת לפתור את מעמדם ההלכתי שנתון היה במחלוקת מבחינת הרבנות. כשמונת אלפים עולים עברו את הליך הגיור בסמוך להגיעם לישראל אך כאשר הגיע הגל הגדול של העולים במבצע משה התנגדו העולים החדשים לדרישת הגיור וראו בה ערעור על יהדותם והשפלה, בעיקר בשל הטפת הדם הכרוכה בה. במחאה על יחסה של הרבנות כלפיהם, הפגינו העולים הזועמים מול היכל שלמה ושבתו רעב לצד הקסים. לאחר פגישות עם הרב הראשי דאז, אברהם שפירא, החליטה הרבנות להסתפק בטבילה.[46] בשנת 1986 פורסם בירור הלכתי מדוקדק יותר בו נמצא כי הליך המילה והפריעה הנהוגים בקרב ביתא ישראל תואמים את ההלכה הרבנית ולכן אין צורך בהטפת דם גם לפי שיטת הפוסקים המחמירים יותר.‏‏ ‏[50]

[עריכה] ההיקלטות בארץ

למן הגעתם ארצה נתקלו בני קהילת ביתא ישראל בקשיי השתלבות רבים, ביניהם מקרים רבים של אפלייה הן מצד הממסד והן מצד פרטים בחרבה הישראלית. אחת הפרשות המפורסמת הקשורה ליחס המפלה של בני העדה היא פרשת השמדת תרומות הדם מ-1996, בה מגן דוד אדום השמיד תרומות דם של עולים מאתיופיה וצאצאיהם שנולדו בארץ, כמדיניות גורפת וללא ידיעתם.

דו"ח בנק ישראל לשנת 2006 הציג נתונים למידת היקלטות בני העדה בישראל. ‏[51] הדו"ח מצביע על שורה של ליקויים באופן ההשקעה הממשלתית בקליטת בני העדה וממליץ על נקיטת מדיניות לפיזור העולים ברחבי הארץ. כמו כן מומלץ להגדיל את המשאבים העומדים לרשות בתי הספר אליהם נשלח שיעור גבוה של תלמידים מבני העדה ולהימנע מתופעות של הסללה. לבסוף ממליץ הדוח להרחיב את מערך ההכשרה המקצועית לבני העדה ולשקול העדפה מתקנת בשילובם בשירות הציבורי.

לפי מחקר שפרסם מכון ברוקדייל בדצמבר 2010, בעשור השנים 1995-2005 נמשכה מגמת השיפור ברמת ההשכלה של יוצאי אתיופיה ועלה שיעור הזכאות לתעודת בגרות איכותית (העומדת בדרישות הקבלה לאוניברסיטאות).‏[52] שיעור התעסוקה של נשים עלה באופן ניכר מ-22.8% בשנת 1995 ל-50.5% בשנת 2006, אולם שכרן לשעת עבודה נמוך ב-61% לעומת כלל הנשים היהודיות.‏[53] העולים מאתיופיה דווחו על רמה נמוכה יחסית של בדידות, הן בהשוואה לעולים ממדינות אחרות והן בהשוואה לילידי ישראל. מנגד, בסקר משנת 2007 דיווחו כארבעים אחוז מהנשאלים בקרב עולים מאתיופיה על תחושה ש"אין על מי לסמוך", לעומת 4-16% בקרב ילידי ישראל וארצות אחרות.‏[54] מניעי העלייה מאתיופיה הם דתיים מעיקרם, בדומה לעלייה ממדינות המערב ובניגוד לעלייה ממדינות חבר העמים. 82% מהנשאלים בקרב העולים מאתיופיה השיבו כי הם מרגישים בבית בישראל, שיעור גבוה בהשוואה לעולים מארצות אחרות, וכך גם שיעור העולים מאתיופיה המגדירים עצמם יהודים.‏[55] כמו כן, מבין שבע קבוצות העולים שנבחנו, העולים מאתיופיה היו הבטוחים ביותר בכוונתם להישאר בישראל (77%) ובציפייה לשיפור באיכות חייהם בארץ (85%).‏[56] בנוסף לכך נמצא כי אחוז הגיוס בקרב יהודים יוצאי אתיופיה גבוה מזה של ילידי הארץ (90%), וגם כי אחד מכל שישה מתגייסים מבני העדה נשלח במהלך שרותו לכלא הצבאי- ‏[57] נתון המעיד על ירידה קלה מן השנה קודמת. [58]

פרופ' אסתר הרצוג טוענת כי המדיניות הממשלתית שמרכזת את העולים מאתיופיה, דבר אשר יוצאי אתיופיה מתנגדים לו, משרתת בעיקר את הביורוקרטיה המשתמשת בהם ככלי לגיוס כספים ושגורמת לשנאת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית וקטלוגם כאחרים וכנבדלים וכן יצרת תלות במדינה ובשרותיה. אותם כספים לטענתה נעלמים בתוך המנגנון הביורוקרטי ורובם אינם מופנים לטיפול בעולים. ‏[59]

[עריכה] ארגונים למען יוצאי אתיופיה

ישנם ארגונים רבים הפועלים בקרב יוצאי אתיופיה ואשר עוסקים בשלל נושאים החל מבריאות, דרך הכשרה מקצועית ועד לייעוץ משפטי. בין הארגונים הידועים:

[עריכה] לקריאה נוספת

  • אסתר הרצוג, הביורוקרטיה ועולי אתיופיה - יחסי תלות במרכז הקליטה, צ'ריקובר, 1998
  • אברהם עפשטיין, אלדד הדני - סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות בצרוף מאמר על הפלשים ומנהגיהם, פרסבורג, תרנ"א
  • אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק וראובן מס, תשל"ג
  • מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, תשמ"ט
  • הגר סלמון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים - אתיופיה, יד בן-צבי, תשס"ח
  • מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, תשמ"ט
  • סטיב קפלן ושושנה בן-דור, יהודי אתיופיה - ביבליוגרפיה מוערת, יד בן-צבי, 1998
  • מנחם ולדמן (עורך), יצחק גרינפלד, מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011
  • Ephraim Isaac, The Falasha: Black Jews of Ethiopia, Dillard University Scholar, 1974
  • Simon D. Messing, The Story of the Falashas: "Black Jews" of Ethiopia, Brooklyn, 1982
  • David Francis Kessler‏, The Falashas: the forgotten Jews of Ethiopia‏, Schocken Books, 1985, ISBN 9780805207910
  • Kay Kaufman Shelemay, Music, Ritual, and Falasha History, African Studies Center, Michigan State University, 1986, ISBN 9780870132742
  • Steven Kaplan, The Beta Israel (Falasha) in Ethiopia: From Earliest Times to the Twentieth Century‏, New York University Press, 1992, ISBN 9780814746257
  • James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: a History of the Beta Israel (Falasha) to 1920 (First Edition), University of Pennsylvania, 1992, ISBN 9780812231168
  • Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, ISBN 9780275970000
  • Jerry L. Weaver and Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657

[עריכה] ראו גם

עיינו גם בפורטל

P beta israel.png

פורטל ביתא ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ביתא ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בביתא ישראל על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות, דת ועוד.
Office-book.svg ספר: ביתא ישראל
ספרי ויקיפדיה הם אוספים של ערכים מוויקיפדיה אותם ניתן להוריד כקובץ אחד או להזמין בגרסה מודפסת.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מאמרים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פתגמי ביתא ישראל
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: תפילות ביתא ישראל
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מכתבי אוהב גר לוצאטו (בצרפתית)
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ביתא ישראל

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ המילה ביתא בהקשר חברתי/דתי מציינת קהילה. ראו James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to I920 (Second Edition), Tsehai Publishers, 2010, ISBN 9781599070469, p. xxi
  2. ^ 2.0 2.1 James Bruce, Travels To Discover The Source Of The Nile in the Years 1768, 1769, 1770, 1771, 1772, and 1773 (in five Volumes), Vol. II, Printed by J. Ruthven for G. G. J. and J. Robinson, 1790, p. 485
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to I920 (First Edition), University of Pennsylvania Press, 1992, ISBN 9780812231168, p. 22-23
  4. ^ Gerrit Jan Abbink, "The Enigma of Beta Esra'el Ethnogenesis: An Anthro-Historical Study",Cahiers d'Études Africaines, 120, XXX-4, 1990, p. 413-414
  5. ^ שלוה וייל, "כינויים קולקטיביים וזהות קולקטיבית של יהודי אתיופיה", בתוך שלוה וייל (עורכת), יהודי אתיופיה באור הזרקורים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1997, עמ' 39 - 40
  6. ^ ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל - בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, הוצאת עם עובד, 2004 , עמ' 444
  7. ^ Quirin, Evolution, p. 21
  8. ^ ישעיהו י"ח, א'-ז'; צפניה ג, י
  9. ^ קס הדנה טקויה, מגונדר לירושלים, דפוס משכן, תשע"א, עמ' 36
  10. ^ מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, משרד הביטחון, תשמ"ט, עמ' 109
  11. ^ Taddesses Tamrat, Church and State in Ethiopia, 1270-1527, Clarendon Press, 1972, p. 8
  12. ^ Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilisation of Late Antiquity, Edinburgh University Press, 1991, ISBN 9780748601066, p. 188
  13. ^ Tamrat, Church, p. 65
  14. ^ Quirin, p. 19-21
  15. ^ Quirin, p.48-50
  16. ^ Quirin, p. 75-77
  17. ^ Quirin, p. 83-86
  18. ^ Quirin, p. 119
  19. ^ ולדמן, עמ' 197
  20. ^ ביאור:גן עדן - בארץ ישראל? בירושלים? בבית המקדש?
  21. ^ 21.0 21.1 ‏חיים רוזן, על עבודתו של אנתרופולוג ממשלתי בקרב עולי אתיופיה בתוך 'יהודי אתיופיה באור הזרקורים' בעריכת שלוה וייל, משרד החינוך, תשנ"ז 1997 ISSN 0792-2329.‏
  22. ^ Alkan ML, Shvarts S, Medical services for rural Ethiopean Jews in Addis Ababa, 1990-1991, Rural and Remote Health 7 (online), 2007: 829
  23. ^ Bentwich Z, Weisman Z, Moroz C, Bar-Yehuda S, Kalinkovich A., Immune dysregulation in Ethiopian immigrants in Israel: relevance to helminth infections?, Clin Exp Immunol. 1996 Feb;103(2):239-43
  24. ^ אשכולי, עמ' 24-28
  25. ^ יוצאי דופן לעניין זה הם התאזזה שנבת ("מצוות השבת") ודרסנא אברהם וושרה בגבץ ("דרשת אברהם ושרה במצרים") שחיבר הנזיר אבא צברה.
  26. ^ Donald Nathan Levine, Wax & Gold: tradition and innovation in Ethiopian culture, University of Chicago Press, 1965, p. 2
  27. ^ יצחק גרינפלד, "הפלשים ולשונותיהם בהווה ובעבר: מבט היסטורי פילולוגי", פעמים 33, עמ' 61-62
  28. ^ Wolf Leslau, "A Falasha Religious Dispute", Proceedings of the American Academy for Jewish Research, Vol. 16 (1946 - 1947), p. 79. ראו תרגום כתב היד לעברית באתר Young Ethiopian students; אהרן זאב אשכולי, "שרידי תפילה עבריים אצל הפלשים", תרביץ, שנה ט"ו (תש"ד), עמ' 92 -88.
  29. ^ Quirin, p. 139-141
  30. ^ Ephraim Isaac, "The Question of Jewish Identity and Ethiopian Jewish Origins" , 2005, p. 55
  31. ^ Donald Nathan Levine, Greater Ethiopia: the evolution of a multiethnic society, University of Chicago Press, 1974, p. 74
  32. ^ ‏ישראל ישעיהו, דו"ח ישעיהו, 1958‏
  33. ^ Edith Bruder, "The Beit Avraham of Kechene: The Emergence of a New Jewish Community in Ethiopia" in Emanuela Trevisan Semi & Shalva Weil (Editors), Beta Israel: the Jews of Ethiopia and beyond History, Identity and Borders, Libreria Editrice Cafoscarina, 2011, ISBN 9788875432867, pp. 181-196.
  34. ^ 34.0 34.1 Hagar Salamon, "Reflectiotrs of Ethiopian Cultural Patterns on the Beta Israel Absorption in Israel: The "Barya" case" in Steven Kaplan, Tudor Parfitt & Emnuela Trevisan Semi (Editors), Between Africa and Zion: Proceeding of the First International Congress of the Society for the Study of Ethiopian Jewry, Ben-Zvi Institute, 1995, ISBN 9789652350589, p. 126-130
  35. ^ מעשי השליחים ח', 27
  36. ^ מסכת בבא בתרא, דף ע"ד, עמוד ב'. מפגש בין ר' יהודה הינדואה לבין מר זוטרא נזכר במסכת קידושין, דף כב', עמוד ב' ובתוספות לדף מ"ט עמוד ב' במסכת נידה. על ההתייחסות לאקסום בתור הודו במקורות עבריים, ארמיים, יווניים ולטיניים בתקופה הביזנטית ראו: Philip Mayerson, "A Confusion of Indias: Asian india and African India in the Byzantine Sources", Journal of the American Oriental Society, Vol. 113, No. 2 (Apr. - Jun., 1993), pp. 169-174
  37. ^ משנה, טהרות, נגעים ב', א' ראו גם Isaac, p. 105
  38. ^ ולדמן, עמ' 219-220
  39. ^ חוקרים בני ימנו אינם רואים בעם היהודי כגזע (ביו-גנטי) אלא כהבניה חברתית או כ"גזע" סוציו-היסטורי ראו Steven Kaplan, "If There Are No Races, How Can Jews Be a "Race"?", Journal of Modern Jewish Studies, Vol. 2, No. 1, 2003, p. 80-81
  40. ^ Etan Bloom, Arthur Ruppin and the Production of the Modern Hebrew Culture, Tel Aviv University, 2008, p. 126
  41. ^ אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק וראובן מס, תשל"ג, עמ' 201; ולדמן, עמ' 220-224
  42. ^ קורניאלדי, עמ' 201 - 202
  43. ^ קורינאלדי, עמ' 184
  44. ^ יהודה עזריאל ושאול מייזליש, מאמבובר לירושלים, עמ' 57
  45. ^ Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, p. 19
  46. ^ 46.0 46.1 איינאו פרדה סנבטו, מבצע משה, מוסף הארץ 11.3.2006
  47. ^ Ahmed Karadawi, "The Smuggling of the Ethiopian Falasha to Israel through Sudan", African Affairs, Vol. 90, No. 358 (Jan., 1991), pp. 23-49
  48. ^ הקהילה האתיופית בישראל, הלמ"ס, הודעה לעיתונות, 15 בנובמבר 2009
  49. ^ האוכלוסייה האתיופית בישראל - תכונות דמוגרפיות, הלמ"ס, מרס 2006
  50. ^ הרב שאול ישראלי‏, "הטפת דם ברית של יוצאי אתיופיה הנימולים", תחומין ז, תשמ"ו, עמ' 295
  51. ^ דוח בנק ישראל לשנת 2006, עמ' 170-174
  52. ^ ג. חביב, ח. הלבן-אילת, א. שץ, י. אלמוג, מעקב אחר אינדיקטורים מרכזיים למצבה של האוכלוסייה האתיופית ברמה הארצית, דמ-10-560, מכון ברוקדייל, דצמבר 2010
  53. ^ שם, עמוד 19
  54. ^ שם, עמוד 36-37
  55. ^ שם, עמוד 38
  56. ^ שם, עמוד 38
  57. ^ יעל ברנובסקי, 90% מהאתיופים מתגייסים, 1 מ-6 נשלח לכלא, באתר ynet‏, 3 בדצמבר 2007
  58. ^ "דוח שנתי 60א לשנת 2010", מבקר המדינה, 13 בינואר 2010, עמ' 64
  59. ^ אסתר הרצוג, דעות, צ'ריקובר, 2004, עמ' 117
יהדות אפריקה

אלג'יריה · אתיופיה · דרום אפריקה · זימבבואה · לוב · מאלי · מצרים · מרוקו · תוניסיה

ראו גם: אבאיודאייה		 אפריקה
זרמים ביהדות
אורתודוקסים

חרדים: חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים • העדה החרדית • חרדים מודרניים • דתיים לאומיים • חרדים לאומיים • אורתודוקסים מודרנים • נאו-אורתודוקסיה • סטטוס קוו אנטה • הזרם המערבי ברומניה

 מגן דוד
רפורמה ביהדות

קונסרבטיבים • רפורמים • רקונסטרוקטיבים • נאולוגיים
עדות

אשכנזים • ספרדים • תימנים • רומניוטים • ביתא ישראל (אתיופיה) • בני ישראל (הודו) • דסים (קוצ'ין)
תקופת בית שני

פרושים • צדוקים • איסיים • בייתוסים • תרפויטים
ראו גם

רבניים • קראים
קבוצות אתניות בפדרציה האתיופית
דוברי שמית

אמהרים · תגרים · גורגים · וולנים · מריאים · ארגובים · מסקנים · הררים · זוואים
דוברי כושית

אורומו · אווים · סומלים · המתים · סידמים · עפרים · האדיים · כמנתים · גאדוים · קמבטים · קונסוים· אלבים · גידולים · בורג'ים · ליבידוים · גוודים · ראשיטים · קאבנים · אירובים · צמים · בוסים · ארבורים · ביסוים
דוברי אומוטית

ווליטים · גמוים · קאפים · דווארוים · גופים · ארים · יאמים · באנצים · קורטים · שקצ'וים · בסקטוים · מלים · גאילים · המארים · שינשים · שאקוים · דורזים · דיזים · מאלוים · אוידים · זאיסים · מאוים · צ'רים · דימים · גנזים · נוים · קצ'מים · באנגים · סאזים · אנפילוים · קרוים
דוברי נילו-סהרית

בארטים · גומאזים · סורמים · נוארים · אנוקים · קומים · טורקאנים · אודוקים · טופוטים · מג'נגירים · דונירוים · בלים · קונמים · אופוים · שבוים · מורלים · קווגוים · בירלים
אחרים

ביתא ישראל · ביתא אברהם · פוגים · ווייטוים · מנג'וים · ותים

מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%90_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C&oldid=11899576
כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
קהילה
תיבת כלים
דף זה בשפות אחרות
הדפסה/יצוא