ביתא ישראל
ערך זה עוסק ביהודי חבש. לכלל היהודים באתיופיה ראו יהדות אתיופיה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בית ישראל.
ביתא ישראל (געז: "ቤተ እስራኤል", תעתיק: "בֵּתא אִשׂרַאֶל", תרגום: "בית ישראל", משמעות: "קהילת ישראל" [1]) הוא שמה של הקהילה היהודית אשר התקיימה באזור חבש ההיסטורי, שהיווה חלק מהאימפריה החבשית והאימפריה האתיופית והמחולק כיום בין המדינות האתיופיות אמהרה ותיגראי. הניתוק מיתר תפוצות עם ישראל גרם לכך שמקצת ממנהגיה שונים מאלה של היהדות הרבנית.
מרכז יהודי עצמאי שליבו בהרי סימן, שכונה "ארץ היהודים", קם באמצע המאה ה-4, כתוצאה מקבלת הנצרות באימפריה החבשית [2] ועל בסיס שטחיו ההיסטוריים של גדעון. [3] [4] שטחי הממלכה ומידת עצמאותה המדינית בצל האימפריה החבשית השתנו במרוצת הדורות, עד שעלה בידי יהודית המלכה להדוף פלישה חבשית לממלכה ולכבוש את עיר הבירה החבשית אקסום. עליית השושלת הסולומונית בשלהי המאה ה-13 הביאה לחידוש העימות המזוין עם צבאות האימפריה האתיופית, עד אשר בתחילת המאה ה-17 סופחה הממלכה לאתיופיה. במהלך תקופת התחייה השתלבו יהודים רבים בממשל ובצבא הקיסרי, אולם רבים אחרים דבקו בכלל ההלכתי של הימנעות ממגע עם גויים (אטאנקון), גם במחיר נידוי חברתי ועוני גובר. תקופת השופטים והזעזועים הקשים שבעקבותיה, הביאו לשחיקה מתמדת בחופש הפולחן של קהילה זו. אלפים מבני הקהילה נספו בניסיון עלייה כושל לארץ ישראל בשנת 1862, ורבבות גוועו בתקופת הזמן הרע ("כְּפוּ קֵן") - שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגיפות. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיעה עליית ביתא ישראל להיקפים משמעותיים, ובמסגרתה עלו לישראל כל יהודי אריתריאה ורוב יהודי אתיופיה.
 כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, תוכלו לקבל עזרה כאן. |
תוכן עניינים |
[עריכה] מינוח
 |
ערך מורחב – ביתא ישראל (מינוח) |
במהלך תולדותיה הקהילה כונתה במספר רב של כינויים. שמה המסורתי הרשמי של הקהילה הוא 'ביתא ישראל' ("בֵּתא אִשׂרַאֶל"), שמשמעותו "קהילת ישראל". מקור הכינוי במאה ה-4 והוא הוצמד לקהילה כאשר אנשיה סירבו להתנצר, בתקופת המלכים אברהא ואצבחא אשר הפכו את קיסרות אקסום לאימפריה נוצרית. לשם זה לא יוחסו משמעויות שליליות והקהילה השתמשה בו לפני שהוסדרה התקשורת עם קהילות יהודיות אחרות. זהו גם השם המקובל לקהילה בספרות המדעית, החל משנות השמונים של המאה העשרים. [5] להתייחסות לחברים בקהילה, השתמשו ביתא ישראל בכינוי אִשׂרַאֶלווי ("ישראלי"). [5] הכינוי יהודים ("אייהוד"), כמעט ולא היה בשימוש הקהילה כיוון ששימש ככינוי גנאי בסביבה הנוצרית-אתיופית. רק עם התחזקות הקשר עם שאר הקהילות היהודיות במאה ה-20 נפוץ הכינוי בקרב הקהילה עצמה.
כינוי הגנאי פֶלַאשַה (רבים: "פלאשים"), שמשמעו בגעז "גולים", נטבע לראשונה בצוו שהוציא הקיסר יסחק.
[עריכה] היסטוריה
|
|
ערך מורחב – תולדות ביתא ישראל |
[עריכה] התיישבות הקהילה
|
|
ערך מורחב – מוצא ביתא ישראל |
הדעה המחקרית היא כי היהודים והיהדות היו קיימים באתיופיה הקדומה, אך מקורם ותולדותיהם אינם ידועים ועל כך ישנן השערות מגוונות.[6] המחלוקת העיקרית במחקר הוא על טיב הקשר האתנו-דתי שבין אותם יהודים קדומים לבין היהודים שהופיעו לראשונה על הכתב במאה ה-9 אצל אלדד הדני ובמאה ה-14 במקורות האתיופים.[7] על פי המקרא קהילות יהודיות באזור שמעבר לכוש היו קיימות עוד במאה ה-8 לפנה"ס.[8]
לביתא ישראל ישנן מספר מסורות על מוצאה, אך ברובן מודגש כי היהודים הגיעו גלים גלים לאתיופיה בעיקר דרך הנילוס ויובליו. חלק מהסיפורים קשורים לפמליית מנליק כפי שמובא בכבר נגשת ולו גרסאות יהודיות וחלק מוספים הגירה מחצי האי ערב. מסורות אחרות מורכבות יותר של הקהילה מחזיקות כי גלי ההגירה של רבים משבטי ישראל בעקבות כיבוש ארץ ישראל על ידי האשורים במאה ה-8 לפנה"ס, ולאחר מכן על ידי הבבלים במאה ה-7 לפנה"ס, הם שיצרו את קהילת יהודי מצרים ומשם היגרו היהודים לאזור שמדרום לכוש.
לפי מסורת אלו היהודים שהיגרו ממצרים התיישבו באזור סנאר שבאי של מרואה הנמצא מדרום לכוש והמליכו על עצמם שושלת מלכות יהודיות שהחזיקו בתואר אבתרה.[9] לאחר מכן, בעקבות מלחמות תכופות ופלישות של העמים המקומיים דוברי השפות נילו-סהריות (אנ'), היהודים היגרו מזרחה לעבר חבש בשני נתיבים מרכזיים, נתיב אחד דרך התכזה לאדיבו ואקסום ונתיב שני דרך יובלי הנילוס הכחול לקווארה ואגם טאנה. לפי החוקר מרקוס לואיס המזהה את אבות ביתא ישראל עם הגדוד המצרי, אסמח, ההתפשטות החלה לפני אמצע המאה ה-4 לפנה"ס.[10] חבש עצמה הייתה מיושבת באגאו הפגניים ובעקבות ההגירה חלקם קיבלו את דת ישראל במרוצת הדורות ואחרים כגון הכמנתים ספגו מנהגים יהודים, אך סירבו לקבל את היהדות.
לאחר ההתפשטות, אזורי ההתיישבות חולקו בין שליטים מקומיים, את האזורים סנאר, קסלה, קווארה, אצ'פר והחוף הדרומי של אגם טאנה קיבל השליט הת, את אדיבו, ולקאית, סגדה, סמין, וגרה, ארמצ'הו, צ'ילגה, סקלט, דמביה ובאגמדיר קיבל גדעון והשליט עדאל קיבל את האזורים וג, לסתה, יג'ו והאיק.[3] במקביל לכך חיו בצפון חבש, בעיקר באריתריאה וצפון תיגראי, החבשים שעם הזמן החלו להתפשט עם תרבותם דרומה לאזורי האגאו וביתא ישראל.[11] אוכלוסיות אלו היו לבסיס שעליו הושתתה האימפריה החבשית.
[עריכה] הגדעונים (המאה ה-4 עד 1632)
|
|
ערך מורחב – ממלכת הגדעונים |
במאה ה-4 ממלכת אקסום המירה את דתה לנצרות ובעקבות כך פרץ סכסוך בין השלטון לבין מורדים יהודים שכונו "ביתא ישראל", בראש המורדים עמד פינחס, מצאצאי גדעון ויורשו. פינחס והמורדים היהודים נמלטו להרי סימן ושם כוננו מחדש את ממלכתם. [2] כתובת מתקופה זו מתארת כניעה והעלת מס של סמין לאקסום. [12]
בשטחי גדעון ותחת צאצאיו ("הגדעונים") החלו להתגבש אוכלוסיות שבטי היהודים. על פי תפיסת הקהילה שושלת הגדעונים היא השושלת הסולומונית האמיתית מכיוון שלא בגדה ביהדות, בניגוד לשושלת החבשית שקיבלה על עצמה את עול הנצרות ולכן אינה לגיטמית. משום תפיסה זו יהודי ביתא ישראל היו בעיני החבשים למורדי מלכות.
במאה ה-6 התרחשה נקודת שבר נוספת בין הנוצרים ליהודים שבסופה הופרדו שתי הקהילות. [3] בשלהי המאה ה-9 ביקר באזור הנוסע היהודי אלדד הדני ותיאר ממלכה יהודית עצמאית הנלחמת כנגד שכנותיה הנוכריות. במאה ה-10 היהודים תחת שלטון יהודית הדפו פלישה חבשית, כבשו את אקסום בסיוע בעלי בריתם הפגנים מבני האגאו והשליטו את שלטונם למשך כ-40 שנה. במחצית המאה ה-12 עלתה לשלטון בחבש שושלת זאגווה ובתקופתם החלה חדירה אתיופית לשטחי גדעון, ההתפשטות הייתה לאזור באגמדיר על חופה המזרחי של אגם טאנה. [13] בשלהי אותה המאה דיווח בנימין מטודלה על יהודי האזור "ואין עליהם עול גוים" הנלחמים כנגד ממלכת נוביה הנוצרית ובשלהי המאה ה-13 דיווח גם מרקו פולו על יהודים באזור. [14]
בסוף המאה ה-13 עלתה לשלטון השושלת הסולומונית והתחילה לבסס עצמה באמצעות מסעות כיבוש והפצת נצרות בממלכות פגניות, מוסלמיות ויהודיות. במאה ה-14 התבצעה פעילות מיסיון נוצרי בקרב יהודי שאווה שמחוץ לשטחי גדעון והוקמו כנסיות ומנזרים בקרבם. באותה מאה פלשו האתיופים לאזורי היהודים אשר בשטחי גדעון וכבשו את הנותר מבאגמדיר, את וגרה, דמביה ובכדי לבסס את הכיבוש הוקמו מוצבים צבאיים בסקלט וגונדר. בעקבות זאת, פרץ מרד יהודי ודוכא ביד קשה ובתגובה לכך מוגברת פעילות המיסיון באזור. [15] עד המאה ה-15 התרחשו לחימות דומות ובמאה זו התנהלה בווגרה אחת מהלחימות העיקשות ביותר שבסופה הוצאה גזרת הפלאשים והוקמו מרכזים נוצריים רבים. התנגשויות נוספות בין הצדדים המשיכו לסירוגין עד לפלישת גארן שבה היה שיתוף פעולה כנגד אויב משותף. [16]
בשלהי המאה ה-16 התחילו האתיופים להעביר את בירתם הנודדת לאזורי גדעון, בתחילה לגוזרה שבאמפרז לאחר מכן לגורגורה ואז לגומנגה שניהם בדמביה. העברת עיר הבירה הייתה כרוכה בתהליכי אמהריזציה והתנצרות היהודים והפגנים המקומיים. היהודים ובראשם המרכז היהודי העצמאי בסימן חשו מאוימים מהעברת המרכז האתיופי לאזורם והחלו במספר תגובות צבאיות, מערכות אלו, שחלקם היו הצלחה, דוכאו באכזריות ודירבנו את האתיופים להעביר את בירתם ללב ההתיישבות היהודית. בתחילת המאה ה-17 התרחשה הלחימה היהודית האחרונה ובה נכבשה סימן, המלך היהודי הוגלה לוונאצ'י, חלק ממשפחת המלוכה נסה לקווארה והוצאו צווים להשמדת היהודים והיהדות. [17]
[עריכה] תקופת גונדר (1632 - 1860)
בתקופת התחייה בוטלו הצווים והוקמה העיר גונדר בלב האזור היהודי תוך שמונהגת מדיניות סגרגציה בין הקבוצות האתנו-דתיות. מנקודה זו ואילך ביתא ישראל החלו להשתלב בחברה החבשית וזאת בשל כישוריהם בבנאות, נפחות, קדרות, אומנות ואריגה, מקצועות שחלקם נחשבו בזויים בעיני החבשים. היהודים השתלבו במערכת הצבאית, הכלכלית והשלטונית והפכו לקבוצה משפיעה וזאת תחת הגנה קיסרית שלה זכו. [18] במקביל לכך באזורי גדעון המסורתיים המשיכו תהליכי האמהריזציה עד שבשלהי התקופה האזור היה ל"אזור אמהרי מסורתי" וחלק בלתי נפרד מהאימפריה האתיופית. החל מסוף המאה ה-18 האימפריה נכנסה לתקופת השופטים שבה החלו מושלי המחוזות לצבור כוח על חשבון השלטון המרכזי וההגנה שלה זכתה הקהילה נעלמה. בהמשך התקופה היהודים החלו לרדת במעמדם והחבשים החלו לזהותם בגלל עיסוקיהם העיקריים כבודה, התגובה היהודית הייתה ניתוק כמעט כולל מחיי החברה החבשית והסתגרות בתוך עצמה.
[עריכה] מיסיון וקונטרה מיסיון (1860 - 1991)
|
|
ערכים מורחבים – מיסיון הכנסייה ליהודים · ועידת בורו מדה · יהדות רבנית |
בראשית המאה ה-19 הגיע לאתיופיה, המיסיונר סמואל גובאט שנפגש עם ביתא ישראל ותיאר אותם. בעקבות זאת ארגן גובאט משלחת מיסיון לקהילה, המשלחת המיסיונרית החלה לפעול ב-1860 ונוהלה בידי מיסיון הכנסייה ליהודים, ב-1862 שלחה גם הכנסייה הסקוטית מיסיון מטעמה. [19] ההתמודדות של ביתא ישראל מולם הובילה לגירושם מכפריהם ולפולמוסים דתיים בדבר מנהגיה של הקהילה, לרבות הקרבת הקרבנות. ב-1862 בעקבות משיחיות שאחזה בקהילה נעשה ניסיון לעלות לארץ ישראל שאותו הוביל הנזיר אבא מהרי אך הוא כשל. ב-1868 הגיע יוסף הלוי לביתא ישראל בשליחות רבני יהדות התפוצות בכדי לבחון את מצבם נוכח המיסיון. במחצית השנייה של המאה התרחש הזמן הרע, שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגיפות שבו נספו כשני שלישים מהיהודים.
בתחילת המאה ה-20 הגיע תלמידו של הלוי, יעקב פייטלוביץ' לאתיופיה ובכך החל קשר רציף בין יהדות התפוצות לקהילה. במקביל, המשיכה הפעילות המיסיונרית. החל מ-1922 ואילך החל פייטלוביץ' לשלוח נערים מביתא ישראל למוסדות חינוך באירופה ובארץ ישראל בכדי שלאחר מכן ישמשו כמדריכים ומנהיגים.
בתקופת הכיבוש האיטלקי הופסק הקשר עם יהדות העולם. השלטון המקומי גילה יחס עוין כלפי היהודים ורבים מהם הצטרפו לכח גדעון ולתנועה הפטריוטית. חוקי הגזע שפורסמו לא היטיבו עם היהודים ורבים הוצאו להורג בגין המרדה. בשנת 1941 הגיעו פקודות להוציא לפועל את התוכנית להשמדת ביתא ישראל במקביל לשואה, אך תבוסת איטליה לבעלות הברית במלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימוש ההוראות.
ב-1941 שוחררה אתיופיה בידי כוחות הברית והקיסר היילה סלאסי חזר לשלטון. מדיניות הקיסר הייתה אמהריזציה של עמי אתיופיה השונים ובהתאם הוא אישר למיסיון ב-1948 להמשיך בפעולותיו בקרב הקהילה.
בשנות ה-50 הועבר מיזמו החינוכי של פייטלוביץ' לידי המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה שמחליטה לפתוח בתי ספר לביתא ישראל. ב-1953 נשלח הרב שמואל בארי כשליחה של הסוכנות היהודית שמייסד בית הספר העברי באסמרה שבו למדו נערים וכן גם כהנים את הדת הרבנית.
ב-1955 ו-1965 מגיעים לישראל עשרים ושבעה נערים מהקהילה לכפר בתיה. צעירים אלו מוכשרים כשליחים שישובו בהמשך לכפרים באתיופיה וישמשו בהם כמורים מטעם הסוכנות היהודית. ב-1957 נסגר בית הספר באסמרה והוא מועבר לכפר איזווה. בוגרי אסמרה וכפר בתיה מקימים בתי ספר נוספים בשאר כפרי היהודים, ב-1958 מועבר בית הספר של אסמרה לכפר אמבובר וזאת לאחר התנכלויות מצד השכנים הנוצרים. בשלהי אותה השנה הפסיקה הסוכנות באופן חד-צדדי את ההתקשרות עם שליחיה באתיופיה, בהוראת מחליפו של פרופ' גבריהו בסוכנות היהודית וקיצצה בתקציב הפעילות החינוכית ביותר מחצי. בתי הספר כולם נסגרים למעט זה שבאמבובר. הסחבת נמשכה והסוכנות היהודית הציעה להעביר את הטיפול ביהודים לגורמים שאינם מזוהים ישירות עם מדינת ישראל. ב-1961 מצליח פרופ' נורמן בנטוויץ' להשיג מימון לחינוך מהחברה היהודית להתיישבות, בהמשך נרתמים ארגונים יהודים נוספים לרבות האגודה לרווחת הפלשים והג'וינט. בשנות ה-70 הקימה רשת אורט בית ספר בכפרי הקהילה שפעלו עד 1981, השנה בה הממשלה האתיופית הורתה לרשת להפסיק את הפעילות החינוכית.
ביוני 1999 הסתיימה עליית יהודי קווארה לישראל ואיתה גם הנוכחות של ביתא ישראל באתיופיה.
[עריכה] גאוגרפיה
|
|
ערך מורחב – קהילות ביתא ישראל |
לפני תחילת העלייה לישראל, ביתא ישראל התרכזו בעיקר בצפון-מערב אתיופיה, היא חבש ההיסטורית, בין העיר אקסום וליד הגבול עם אריתריאה בצפון ועד לבני שנגול בדרום. יהודים ישבו בכל אזור בגמדר וסביב אגם טאנה, במערב גוג'ם ובשירה שבתיגראי, קהילות נוספות היו בשוואה ואדיס אבבה, בוואלו. כיום אזורים אלו מתחלקים בין מדינת אמהרה ותיגראי.
היישובים היהודים שהיו יישובים קהילתיים התרכזו בעיקר ליד נחלים והרים והוקמו על קרקע "ווֹאִינָה דֶגָה" ("אדמת גפנים") בגבהים של כאלפיים עד שלושת אלפים מטרים. "אדמת הגפנים" ניחנה באקלים נוח (טמפרטורות ממוצעות נעות בין 2.5°C- לבין 18°C), קרקע פורייה ושפע משקעים (כ-1,550 מילימטרים בממוצע בשנה) בשתי עונות גשומות. היישובים שוכנים לגדות יובלות נהר תכזה וסביב אגם טאנה, מקור הנילוס הכחול. באופן מסורתי נמנעו בני ביתא ישראל מהקמת יישובים בשפלה שמתחת לגובה אלפיים מטרים, המכונה "קוׁלה". זאת עקב חשש ממחלות טרופיות כגון מלריה, מטפילים, מחיות בר כגון בבונים ומשבטים עוינים. [20]
היישוב היהודי כלל את שרשרת הרי סימן שההר הגובה בו ראס דאשן מתנשא לגובה 4,549 מטר מעל גובה פני הים. הקרקע בגבהים העולים על שלושת אלפים מטרים נוחה להגנה אך קשה לעיבוד חקלאי. אוויר ההרים באזורים אלה, המכונים דֶגָה, נחשב מועיל לבריאות, לאריכות ימים ולכושר גופני. [20] במהלך העלייה לארץ ישראל נאלצה הקהילה לחצות אזורים מסוכנים אלה ואלפים נספו, בייחוד במהלך ההמתנה הממושכת לעלייה, במחנות המתנה במדבר סודאן ובאדיס אבבה.[21][22]
[עריכה] דת
|
|
ערך מורחב – היימנות |
ההיימנות היא אמונה מונותאיסטית מוחלטת המאמינה באל אחד ויחיד, הוא ה' אלוהי ישראל. דת זו אינה סובלת שיתוף של האל ועבודת אללים המכונות בגעז "טעות". ישנה אמונה בשכר ועונש, מלאכים, בית דין של מעלה, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים, משיח ואמונה בשיבה לירושלים אשר אינה תלויה בביאת המשיח.[23]
בניגוד ליהדות הרבנית שהעלתה את התורה שבעל פה על הכתב, ביתא ישראל לא עשתה זאת והפירוש לספרי הקודש מובא בעל פה ומועבר מדור לדור. [24] היחידים אשר מורשים לפרש את כתבי הקודש הם המנהיגים הרוחניים, הנזירים והכהנים ובמקרים חריגים גם הזקנים.
היימנות כוללות הלכות טהרה מחמירות ביותר בתוכם נידה ויולדת, טומאת שרץ ונבלה, טומאת המת והגוי. הלכות אחרות הן כשרות ובתוכה איסור אכילת מאכלי גווים ושחיטה, איסור הצגת צלמים ובהם גם של מנהיגים רוחניים, שמירת דורות, עבדות, נישואין וגירושין ומילה. הלכות נוספות הן וידוי, גיור, אזכרת המת והעלת קרבנות. שפת הפולחן היא געז בשילוב עם שפות אגאו.
ישנו גם לוח שנה ירחי בן 12 חודשים וכן ספירת שנים המבוססת על מניין קשוטא שלפיה שנת ה'תשע"א, מן הלוח העברי, היא שנת 7082. ישנם גם מספר חגים כגון הארפה עשרת ("החודש העשירי) והמהללה ("תחינה") שלהם אין מקבילה בקהילות יהודית אחרות. השימוש בכלי נגינה והשילוב של ריקודים לליווי שירת הקודש כמעשה הלוויים אף הוא יוצא דופן בקרב קהילות היהדות השונות. המועד הקדוש ביותר בהיימנות היא השבת.
בתחילת המאה ה-20 החל תהליך של אימוץ אלמנטים מהיהדות הרבנית וזניחת ההיימנות. התהליך נמשך למן אמצע המאה והואץ לאחר עליית מרבית בני הקהילה לישראל. כיום ביתא ישראל מקבלים על עצמם את הדת הרבנית.
[עריכה] תרבות
|
|
ערך מורחב – תרבות חבשית |
תרבות ביתא ישראל היא התרבות החבשית שהיא תרבותם המשותפת של התגרים והאמהרים (החבשים), לרוב אין הבדל תרבותי גדול בין שני עמים אלו חרף השוני בשפתם המדוברת.[25]
.jpg)
[עריכה] שפה
אין אנו יודעים עם איזו שפה הגיעו היהודים לאתיופיה.[26] על פי כתב יד של הקהילה העברית החלה להעלם כלשון פולחן ממחצית המאה ה-16 עד שנעלמה כליל בתחילת המאה ה-17.[27] שפת הפולחן כפי שמוכרת לנו כיום היא הגעז. לשונות הדיבור בעבר בקרב הקהילה היו כיילה ופלאשה ניבים של שפת האגאו המערבית. הכיילה הייתה נפוצה בשטחי גדעון והפלאשה בקווארה. השפות הללו ירדו במעמדם מתחילת המאה ה-17 וכבר בחצי השני של המאה ה-19 הקהילה השתמשה באמהרית ובתגרית.[28] סוג הכתב המשמש את כלל השפות שנזכרו הוא הכתב החבשי.
[עריכה] לבוש
אריגה הייתה אחת ממקצועות שבהם היהודים התמחו. הבגדים היו נתפרים מבד הכותנה. הלבוש עצמו מתחלק לשני קבוצות גברי ונשי. הלבוש הגברי מורכב ממכנסיים (מודה) וחולצה (ג'ובה), הלבוש הנשי משמלה ("קמיס"), חגורה ("מקנת"). שני המינים משתמשים בלבושם בנטלה (אנ') מזוהה בקרב חוקרים עם הטלית.[29]
[עריכה] אומנות
|
|
ערכים מורחבים – קדרות · מוזיקה · מחול |
[עריכה] מטבח
מאכלי המטבח היהודי זהים לאלו של המטבח החבשי בהתאמה לחוקי הכשרות. המאכל הבסיסי במטבח הוא האנג'רה, פיתה העשויה מדגן טף, שעליה מניחים תבשילים (וָואט (אנ')) הנאכלים יחדיו בידיים. מרבית התבשילים החבשים חריפים אך קיימים לצידם גם אי אילו תבשילים נטולי-חריפות (אָליצָ'ה). המרכיב החריף בתבשיל הוא הבֶּרְבֶּרֶה (אנ') העשוי מתבלין בעל אותו השם. בשבתות נפוץ יותר לאכול תבשילי עוף, ובחגים ואירועים מיוחדים, תבשילי בשר.
מזונות הבצק שבמטבח כוללים סוגים שונים של לחם כגון, הדָאבּוֹ, האָמְבָּשָה, והעמיזה, או המסוואית והברכת הנאכלים בשבתות ובחגים. הלחמים והאנג'רה נאכלים גם בתצורת פירורים (פִיטְפִיט (אנ')) המעורבבים בתוך תבשילים.
במטבח החבשי קיימות גם מספר דיסות כגון הגנפו והקנצ'ה העשויות שעורה, העג'ה העשויה שיבולת שועל והאילווט העשויה חילבה.
מספר משקאות המאפיינים את המבטח הם: הטֶלָה (אנ') שהיא בירה חבשית; הקוֹרוֹפֵה, משקה העשוי מדגוסה; אָבִיש המורכב מחילבה ודבש; טג' המורכב ממים, דבש וגשו; קָטיקלָה (ערק); טֶלבָּה העשוי ממים, פשתן ודבש; בִּירְז המורכב ממים, דבש וזנגביל; סוּף (משקה חמניות); נוֹג צִ'ילְקָה המבוסס על שומשום שחור ושי (תה חבשי).
[עריכה] אוכלוסייה
[עריכה] היהודים
לפי מסורת ביתא ישראל והחבשים הנוצרים רבים מהאמהרים והתגרים וכן האגאו מלסתה הם מצאצאי יהודים אשר המירו את דתם לנצרות מהמאה ה-4 ואילך. [30] במאה ה-15 איגרות רבנים העריכו את מספרם של היהודים במאות אלפים, בעוד שמסיונרים פורטוגזים העריכו את מספר ביתא ישראל בכרבע מיליון. בסוף המאה ה-17 מספר היהודים הגיע לכמיליון אך כניסתה של האימפריה האתיופית לתקופת גונדר לא היטיבה עם היהודים ומספרם החל להידלדל כתוצאה מנישואי תערובת, רדיפות והתנצרויות. עלייתה של שושלת יג'ו באמצע המאה ה-18 תרמה להחמרת הרדיפות. בסוף המאה ה-19 התחולל הזמן הרע, תקופה של רעב, בצורת ומלחמות במהלכה נספה רוב היישוב היהודי באתיופיה. בסוף הזמן הרע חיו באתיופיה כמה עשרות אלפי יהודים. הממשל הפשיסטי העריך את מספרם בין חמישים לשישים אלף איש. דו"ח ישעיהו משנת 1958 העריך שיש בין 50-60 אלף יהודים. [31] במפקד בני הקהילה משנת 1976 נעמד מספרם בכ-28 אלף. [32]
[עריכה] המומרים
המומרים הם אלו מביתא ישראל שהפסיקו לקיים את ההיימנות, כמו גם שהמירו דתם, מרצון או מאונס.
[עריכה] פלאשמורה
|
|
ערך מורחב – פלאשמורה |
כינוי שניתן למומרים ולמתבוללים מביתא ישראל וצאצאיהם החל ממחצית המאה ה-19 ואילך.
[עריכה] ביתא אברהם
|
|
ערך מורחב – ביתא אברהם |
קהילה אשר חייה ברובה הגדול במחוז שאווה הצפונית שבמדינת אמהרה ואשר מונה כ-150 אלף נפש. מוצא קהילה זו הוא מיהודי ביתא ישראל אשר ישבו באזור וקיבלו עליהם את הנצרות במרוצת הדורות. בפועל הקהילה מערבבת את מנהגיה היהודיים עם הנצרות. בשנים האחרונות רבים מבני הקהילה החלו לחזור לשורשיהם היהודים ואף לאמץ את היהדות הרבנית. [33]
[עריכה] העבדים
|
|
ערך מורחב – עבד כנעני |
העבדות הייתה נהוגה באתיופיה עד אשר בוטלה באופן רשמי בשנת 1942. לאחר שהעבדים נקנו בידי יהודי עברו גיור ונהפכו לרכוש הקונה שהוא אדונם. [34] העבדים מכונים ברייה על שמו של אחד מהעמים שממנו נלקחו עבדים, אלו היו עוברים ביורשה בתוך משפחת האדון דורות רבים. חל איסור חיתון עימם וצאצא מעורב נחשב לעבד. [34]
[עריכה] היחסים עם יהדות העולם
|
|
ערך מורחב – הקשר בין ביתא ישראל לתפוצות ישראל |
[עריכה] המאה התשיעית - 1790
בברית החדשה מובא סיפור על שליח מכוש שבא להתפלל בבית המקדש. [35] בתלמוד הבבלי נזכר פעמיים[36] האמורא הגר רבי יהודה מהנדואה או הינדואה (היא הודו) שזוהתה באותם הימים עם חבש. [37]
הקשר הראשון שנעשה בין ביתא ישראל לשאר תפוצות ישראל היה בסוף המאה ה-9, כאשר הגיע אלדד הדני לקירואן וסיפר על ממלכה יהודית עצמאית שהיא ממלכת ביתא ישראל.
במאה ה-12 מדווח בנימין מטודלה על יהודים באתיופיה ובמאה ה-15 מגיעים דיווחים מאת הרב אליהו פרארה שכתב על ממלכה יהודית עצמאית חזקה בשטח האימפריה האתיופית, וכן דיווח מרבי עובדיה מברטנורא שכתב על נפילת הכוחות היהודים בפרעות מרקוס. במאה ה-16 מתרבים הדיווחים על ביתא ישראל ועל ממלכתם. במאה זו כתב הרדב"ז שהמלחמות בין ביתא ישראל והאימפריה האתיופית נודעו למרחקים. רבנים נוספים דיווחו על הממלכה מפי שבויים מביתא ישראל שהגיעו למצרים לאחר שנמכרו לעבדות. נמסר גם דיווח על עזרתם של ביתא ישראל לעות'מאנים במלחמה העות'מאנית-אתיופית.
במאה ה-17 מגיע רב מוינה בשם שלמה לאתיופיה יחד עם ספרים רבניים כשמטרתו הבאתם לביתא ישראל, לאחר מספר פולמוסים דתיים עם המיסיונרים הפורטוגזים ועם נציגי הכנסייה האתיופית הוא מגורש בפקודה קיסרית וספריו נשרפים. [38]
ב-1770 תייר ג'יימס ברוס באתיופיה ועם שובו פרסם ב-1790 את ספרו ובו אזכורים רבים על ביתא ישראל.
[עריכה] ד'אבדי, הלוי ופייטלוביץ'
במאה ה-19 הגיעו ידיעות ממסיונרים נוצרים על הצלחותיהם באתיופיה בקרב ביתא ישראל. כמו כן הגיע לירושלים יהודי חבשי בשם דניאל בן חנניה וכן מפורסם בשנה זו איגרת מאת חכמי ביתא ישראל. בתקופה זו מתחילות התכתבויות בין יהדות העולם וביתא ישראל לאחר שפורסמו מספר אגרות מאתיופיה על ידי רבי יעקב ספיר. התכתבויות אלו הובילו את יהודי העולם לפעול על מנת להציל את ביתא ישראל מציפורני המסיון הנוצרי. הראשון בין אלו שפעלו היה הרב עזריאל הילדסהיימר, ששלח אגרות ומכתבים לרבנים שונים ויחד איתם פרסם קול קורא למען יהודי אתיופיה שהתפרסם בעיתונים היהודים באירופה. קריאה זו גרמה בסופו של דבר לבחירתו של יוסף הלוי לשליח אל ביתא ישראל. יוסף הלוי הגיע לאתיופיה ב-1867, נפגש עם היהודים, וכאשר חזר לאירופה פרסם מידע על הקהילה.
ארבעים שנה מאז שליחתו של יוסף הלוי לא נשלח שום שליח והתרחש נתק. ב-1904 נשלח לאתיופיה יעקב פייטלוביץ', תלמידו של הלוי. מנקודה זו פייטלוביץ' נהפך לשליח המרכזי שחיבר את יהדות אירופה לביתא ישראל, עד למותו ב-1955.
[עריכה] בשיח הגזעי ובלאומיות היהודית
|
|
ערך מורחב – גזע (אדם) |
במקורות היהודיים צבע עורם של יהודי ארץ ישראל בתקופת המשנה לא היה לבן ולא שחור אלא בינוני: "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. רבי ישמעאל אומר, בית ישראל, אני כפרתן--הרי הן כאשכרוע: לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים." [39]
במהלך ימי הביניים נפגשו בני הקהילה עם יהודים במצרים ובארץ ישראל ואלו ציינו מידי פעם כי צבע עורם של ביתא ישראל הוא כהה או דומה לשחור, אך לא ייחסו לכך חשיבות ולא פקפקו בשייכותם לעם היהודי. [40]
עם עליית תורת הגזע במאה ה-19 שחילקה את בני האדם לגזעים על פי מאפיינים פיזיים החל גם דיון על ביתא ישראל וחוקרי גזע סיווגו את העמים כהי העור דוברי השפות האפרו-אסיתיות, לרבות החבשים וביתא ישראל כחלק מהגזע הלבן. [41] בקרב חלק מהחוקרים יהודים נפוצו תיאוריות גזע שרבים מהם טענו כי היהודים האשכנזים הם הגזע היהודי האמיתי והגזע היהודי הוא חלק מהגזע הלבן, אך קהילות שאינן אשכנזיות ולבנות דוגמת ביתא ישראל, בני ישראל, יהדות קוצ'ין ויהודי סין הם גרים ואינם יהודים במוצאם ובגזעם אלא רק בדתם, אחרים טענו כי בקהילות אלו יש תערובות גדולה של גרים והגרעין הוא מהגזע היהודי. [42] [43] דעות אלו ישפיעו על היחס לביתא ישראל ויגרמו לפקפוק בשייכותה לעם היהודי וזאת למרות הפסיקות ההלכתיות מימי הביניים שקדמו לתורת הגזע.
ב-1908 שלחה חברת כי"ח את הרב חיים נחום (אנ') שהיה צריך בין היתר לבדוק את השייכות הגזעית של 'הגזע הפלאשי' ל'גזע היהודי' באמצעות בדיקה שיטתית של גולגלות וגופות של בני הקהילה. [44]
שיח גזעי על ביתא ישראל התרחש בשנת 1923 לאחר שסטודנט מהקהילה שלמד בווינה ורצה להצטרף לאגודה הסטודנטים היהודית נדחה, בין היתר בטענה כי קהילת ביתא ישראל אינה משתייכת ל"גזע היהודי". [45]
ב-14 באוקטובר 1934 נערכה ישיבת הנהלה של הסוכנות היהודית בעניין הענקת אשרות עלייה ליהודי אתיופיה. הישיבה הפכה לדיון על יהודיותם של ביתא ישראל, ארתור רופין טען כי ביתא ישראל "הם כושים אשר עברו ליהדות בכח החרב במאה השישית לפני ספירת הנוצרים. אין להם כל קשר ליהדות" לתפיסת רופין היהודים הינם קבוצה גזעית המשתייכת לגזעים ההודו-גרמניים הלבנים ואינה כוללת בתוכה עמים שחורים או אסייתים. [46] [42] משה שרת טען כי העניין הגזעי אינו חשוב כי אם ההכרה בביתא ישראל כחלק מהלאום היהודי: "הדבר הקובע בלאומיות הוא ההכרה", רופין השיב כי ביתא ישראל רחוקים מהתרבות של יהדות אירופה. [47] [48] הדיון לא כלל דעות של אנשי הלכה דוגמת הרב קוק שפסקו כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר. [47] בתגובה לאותו דיון השיב אשכולי כי אין גזע יהודי טהור וכל היהודים דומים לשכניהם הלא-יהודים ואין לפסול את שייכותם של ביתא ישראל ללאום היהודי רק בגלל צבע עורם. [49] ההכרה בדבר ביתא ישראל כחלק מהלאום היהודי הייתה הדרגתית, ב-1975 הקהילה נחשבה כיהודייה רק לצורך חוק השבות ורק בשנת 1984 החל משרד הפנים לרשום "יהודי/ה" בסעיף הלאום של בני הקהילה במרשם האוכלוסין. [50]
ב-1968 טען השופט שמעון אגרנט שביתא ישראל מהווים סתירה סוציולוגית בעם היהודי ולכן ספק אם מוצאם יהודי. [51] ב-1973 יצא דו"ח ליטבק שניסה לקעקע את עמדת ההלכה ולנסות לעצור את עליית הקהילה ושם נטען כי הקהילה אינה מהגזע היהודי. [52]
[עריכה] המעמד בהלכה הרבנית
מעמדה של ביתא ישראל בהלכה הרבנית היא שאלה הלכתית ואינה שאלה מדעית. [53] דיון מדעי בכדי לקבוע את מעמדה ההלכתי יגרור עמו בהכרח דיון מדעי על כלל יהדות התפוצות. רבנים שהשתמשו במחקר המדעי ולא במקורות ההלכתיים ספגו ביקורת קשה מרבנים ומחוקרי יהדות. שאלת מעמדה של ביתא ישראל בהלכה הרבנית מקורה מהמאה ה-19 והיא מושפעת רבות מתוך תורת הגזע. [54]
|
|
ראו גם – בני ישראל (הודו)#מעמד הקהילה בהלכה הרבנית |
[עריכה] העלייה לישראל
 |
הפסקה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך פסקה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הפסקה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
|
|
ערך מורחב – עליית ביתא ישראל |
[עריכה] המאבק להכרה (1975-1948)
|
|
ערך מורחב – האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה |
בשלהי 1949 נשלח יעקב וינשטיין מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לאתיופיה בכדי לבחון אפשרות עלייה. וינשטיין לא ביקר באזור ההתיישבות היהודי כי אם באדיס אבבה ושמע את הערכות של היהודים המקומיים על מצב הקהילה, בדו"ח שהגיש נכתב כי אין דחיפות בעליית ביתא ישראל ויש לתת עדיפות לעליית יהודים מארצות האסלאם ומזרח אירופה. [55] לאחר הגשת הדו"ח החל וינשטיין בהפצת ידיעות בעיתונות כי ממשלת ישראל מתנגדת לעלייה מאתיופיה מכיוון שלטענתה היהודים הם בעלי "מחלה מידבקת תורשתית". דבריו של וינשטיין פורסמו לראשונה בסוכנות הידיעות היהודית וצוטטו בעיתונים רבים. [55] דבריו של וינשטיין נתפסו אמינים וממשלת ישראל קיבלה ביקורות קשות מפעילים למען ביתא ישראל, ישראל עצמה הכחישה את הידיעות. [56]
לאחר דו"ח וינשטיין ועם סיום העלייה ההמונית התנגדה ישראל לעליית בני הקהילה ולהכרה ביהודיותם משום שאינה מעוניינת ליצור "בעיות גזע" וכן להבדלי תרבויות שהתקיימו כבר בחברה הישראלית. [57] בתקופת ממשלת דוד בן גוריון מי שסירב לעלייה מאתיופיה היו בעיקר יועציו, בתקופת משה שרת התנגד ראש הממשלה להכרה ולעלייה, [58] בתקופת לוי אשכול התנגד ראש הממשלה לעלייה הומנית [59] ולאחריו התנגדה גולדה מאיר כנגד כל רעיון הכרה ועלייה. [60] מתנגדי העלייה טענו כי אי התמיכה בעלייה נובע מהמעמד ההלכתי של הקהילה, אך במקביל ישראל החלה לעלות את קהילת בני ישראל שבהודו שהייתה תחת מעמד הלכתי זהה.
בעקבות ההתנגדות לעלייה החלו תומכי ביתא ישראל בפעילות למען הקהילה בתוך אתיופיה עד אשר ההתנגדות לעלייה תוסר. הפעילות הייתה בראש ובראשונה חינוכית שהובילה לשינויים בתוך דתה של ביתא ישראל.
במחצית השנייה של שנות ה-60 החלו ביתא ישראל ללחוץ על הארגונים היהודים העולמיים לעלייה ובשנים אלו הוקמו מספר ארגונים שהחלו במאבק למען ההכרה ולמען עליית ביתא ישראל, בישראל הוקמו הוועד למען יהודי אתיופיה והוועד הציבורי למען יהודי אתיופיה ובארצות הברית הוקמה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה. כמו כן בשנים אלו החלה עלייה בלתי חוקית של בני הקהילה דבר אשר יוביל ב-1971 לניסוח של נוהל קונסולרי כלפי הגעתם שלוכל כניסה של אדם מהקהילה דרשה אישור ממשרד הפנים בישראל. שר הפנים, יוסף בורג אשר היה אמון על האישורים התנגד נחרצות לכל עלייה של הקהילה. שר הקליטה נתן פלד וראש הסוכנות היהודית עוזי נרקיס התנגדו גם הם לכל יוזמת עלייה, אישיים אלו עמדו מאוחרי דו"ח ליטבק הרווי בגזענות והגרוס שאין לעלות את יהודי הקהילה ואין להכיר ביהודיותה למרות ההכרות ההלכתיות בעבר.
ב-1973 החל להוציא שר הפנים צווי גירוש ליהודים יוצאי אתיופיה ששהו בישראל ושלפי טענתו חוק השבות לא חל עליהם. יהודים אלו התחבאו במקומות מחבוא שסופקו על ידי הועד הציבורי למען יהודי אתיופיה, על מנת למנוע את גירושם פנה עובדיה חזי לראשון לציון עובדיה יוסף. הרב הביע את עמדתו על כך שיש להעלות מידית את בני הקהילה, פסק ההלכה שמבוא בעמדתו לא חידש מאומה מעמדת הרבנות בנוגע ליחס ההלכה לקהילה. [61] למרות עמדתו הרשמית של הרב, לא שינתה ממשלת ישראל את יחסה לביתא ישראל ושר הפנים המשיך להוציא צווי גירוש לבני הקהילה שחיו בישראל.
[עריכה] שינוי עמדת ישראל (1975)
|
|
ערך מורחב – החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם |
ב-1974 נעדר בורג למשך חצי שנה ומחלפיו שלמה הלל שם לב שבורג התעלם מעמדת הרבנות. בעקבות זאת הלל כינס ב-1975 ועדת שרים אשר החליטה כי ביתא ישראל הם יהודים לצורך החוק השבות בלבד. ההחלטה להחיל את חוק השבות על ביתא ישראל ירדה מהפרק כאשר יוסף בורג חזר לתפקד כשר הפנים. רק ב-1977 כאשר הלל חזר שוב למשרד הפנים בגלל משברים קואליציוניים הוחל חוק השבות בצורה רשמית על הקהילה. [62] רבים קושרים את שינוי העמדה של ישראל בדבר עליית הקהילה וההכרה ביהודיותה להחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם של אותה השנה שקבעה כי ציונות היא צורה של גזענות, מכיוון שאם ישראל תעלה כהי עור מאפריקה היא תוכיח בכך שציונות אינה צורה של גזענות. [63]
[עריכה] העלייה (1999-1975)
|
|
ערכים מורחבים – ביתא ישראל במחנות הפליטים בסודאן |
.JPG)
באוקטובר 1975 אתיופיה וישראל החלו בעסקאות נשק וישראל דרשה יהודים בתמורה, עם התחלת עסקת הנשק הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה ורק כאשר ה-AAEJ איימה לחשוף את עסקת הנשק לחצה מדינת ישראל על אתיופיה והצדדים הגיעו להסכמה. המבצע הופסק לאחר ששר הביטחון, משה דיין הצהיר במסיבת עיתונאים שישראל מחמשת את אתיופיה, בעקבות זאת הופסק המבצע שבמסגרתו הועלו לישראל כ-120 יהודים, ברשימות שתוכננו מראש.
בשנת 1977 החל מבצע קטן היקף כדי לאתר יהודים שנמלטו לסודאן ולעלותם לישראל דרך מדינה שלישית, המבצע הופעל על ידי סוכן המוסד, דני לימור ופעיל העלייה פרדה אקלום, במקביל לכך הפעילה AAEJ מבצע דומה שכונה מבצע אליהו.
מאמצע 1979 מתחילה נהירה של יהודים אל עבר סודאן, לאחר שאלו מקבלים ידיעה כי ניתן להגיע דרכה לישראל. שהיהודים הגיעו לסודאן הם השתכנו במחנות הפליטים שנועדו לפליטים אתיופים ממלחמת האזרחים. במחנות הפליטים נספו בעקבות רעב ומגפות כ-4 אלף מבני הקהילה, כשליש מהעולים. הפעילים היהודים והישראלים שפעלו במחנות היו בעיקר ממוצא אתיופי, אלו איתרו את בני הקהילה והביאו אותם לסירות ולמטוסים שהעלו אותם לישראל ושפעלו בלילות.
מסוף 1984 ועד תחילת 1985 התרחש מבצע משה, מבצע רחב שמטרתו לעלות את כל יהודי המחנות. המבצע הופסק לאחר ששמעון פרס הודיע לעיתונאות שישראל פועלת בסודאן, בתגובה לכך מפסיקה סודאן את הפעילות הישראלית במדינה. בתחילת 1985 התרחש מבצע שבא שהביא את שאר היהודים שהיו במחנות לישראל דרך גרמניה, המבצע הופעל על ידי ה-CIA וחיל האוויר האמריקאי לאחר שארצות הברית לחצה על סודאן לתת ליהודים לצאת ממנה.
בין 1984 ל-1989 החלה ה-AAEJ בפעילות להברחת יהודים מצפון אתיופיה לאדיס אבבה ומשם לאירופה או לצפון אמריקה ואז לישראל. האגודה בנתה תשתית של פעילים אתיופים-נוצרים (שכונו "הוועד") שעזרו להבריח את היהודים.
עם חידוש היחסים הדיפלומטים עם ישראל החלה פעילות רבתי של AAEJ שהחלה לשכור אמצעי תחבורה ולרכז את היהודים בעזרת הוועד שנותרו באתיופיה באדיס אבבה.האגודה סברה שיש לרכז את יהודי אתיופיה במקום אחד ולהכריח את מדינת ישראל לערוך מבצע עלייה חד פעמי, וזאת בניגוד לתוכנית הישראלית שסברה שיש לערוך עלייה מדורגת. ב-1991 נחתמה עסקה עם החונטה שדרשה 35 מיליון דולר את הכסף שילמה יהדות ארצות הברית ובכך הוצא לפועל מבצע שלמה.
[עריכה] בישראל
קהילת ביתא ישראל בארץ ישראל מונה למעלה ממאה ועשרים אלף נפשות. זוהי אחת הקהילות הצעירות יותר בישראל, הן מבחינת ותק וקשר לארץ המוצא והן מבחינת אחוז הצעירים בקרבה, ותהליך היטמעותה בחברה הישראלית נמצא עדיין בעיצומו. הקהילה מתבלטת בנוף הישראלי, ונכון להיום, עדיין מהווה מגזר בפני עצמו, שניתן לראותו כמגזר של משפחות עולים. מרבית בני הקהילה חיים עדיין במסגרת קהילתית אתיופית, סופגים את אורחות החיים ודפוסי התרבות האופייניים לה ומזהים עצמם כבני הקהילה האתיופית. כקבוצת מהגרים ייחודית התמודדה ומתמודדת קהילת ביתא ישראל עם קשיי התאקלמות לא מעטים ועוברת תהליכים שונים במאבקה למצוא את מקומה בחברה הכוללת. עוד קודם לגל העלייה המשמעותי הראשון לישראל הסתמנו מחלוקות באשר ליכולת בני הקהילה להשתלב ולחיות בכבוד בישראל, ללא הכנה ארוכה לקראת המפגש הבין תרבותי. גם היחס החשדני כלפי הקהילה של גורמים מסוימים בקהילה החרדית ומקרב הממשל סימן עוד רובד של קשיים חברתיים הנכונים לה. עליית בני הקהילה החלה למרות חששות וסממנים אלו ומאז היא נאבקת בקשיים שונים, בהם מקרים קיצוניים של אפלייה וגזענות. משנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 התרכזה הקהילה בשמירה על הזהות והמורשת הייחודית לה בסביבה שתבעה לא מעט את שינויה. מאחר שבני הקהילה יושבו עם עלייתם ארצה באיזורים מרוחקים ומובדלים, שרתה הקהילה בשנים אלו בהסתגרות והיבדלות שקטה. בשנות ה- 90 החלה הקהילה להתארגן ולהקים ארגונים בחפשה אחר פתרונות למצוקותיה המיידיות. בשנים האחרונות פונה הקהילה גם לחיפוש מענה במרחב האזרחי ותובעת פתרונות ממלכתיים למצוקותיה; מתמקדת בקובעי המדיניות ובשימת דגש על החינוך ככלים להתמודדות עם חוסר שיוויון ולהשגת שילובה השיוויוני בחברה הישראלית הכוללת, כמו גם שיפור המעמד האזרחי והדימוי החברתי של בניה בישראל, כיחידים וכקהילה.[64]
[עריכה] דמוגרפיה
אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל מנתה מ-1948 עד לסוף שנות ה-60 מאות בודדות. גלי העלייה מאתיופיה במהלך שנות ה-70 וה-80 הגדילו את אוכלוסייתה בצורה דרסטית, והיא מנתה 16.5 אלף. גלי העלייה משנות התשעים לרבות מבצע שלמה ועד ל-1999 העלו 38.8 אלף נפש. ב-1999 יוצאי אתיופיה מנו כ-76 אלף וב-2004 כ-100 אלף. גלי עלייה אלו יחד עם שיעור הפריון הגבוה גרמו לקצב הגידול המהיר ביותר בישראל, שהוא כ-5.8% (נכון ל-2005). נכון לסוף 2008, יוצאי אתיופיה מונים כ-119.3 אלף נפש.[65] התחזית של הלמ"ס לשנים הקרובות מראות על גידול באוכלוסיית יוצאי אתיופיה, בעיקר מכיוון שרוב האוכלוסייה צעירה בכ-37% לעומת שאר האוכלוסייה. לעובדה זו חשיבות רבה, שכן קצב הריבוי של אוכלוסיות צעירות הינו גבוה יותר, ועל כן צפוי כי מספר הצאצאים שייוולדו כ"דור שלישי" יהיה גבוה. נוסף על כך יש להוסיף את המשך העלייה מאתיופיה. [66]
[עריכה] טראומת המחנות וההתעלמות הישראלית
העולים דרך סודאן הגיעו לישראל אחר ששהו זמן רב במחנות הפליטים בסודאן. באותם מחנות נספו כארבעת אלפים יהודים.
בקרב הקהילה נקבע יום ירושלים כיום הזיכרון לנספים בסודאן המצוין כל שנה ובו משתתפים נציגי ממשלת ישראל. למרות זאת, יום הזיכרון בכלל וטראומת המחנות בפרט אינם מסוקרים מספיק על ידי המדיה הישראלית ויש אף שמתעלמים מהם לחלוטין.
[עריכה] אינטגרציה דתית
כאשר הגיעו רבים מבני הקהילה, הצטרכה הרבנות להתמודד אל מול המוני עולים שאינם שייכים דתית ליהדות הרבנית. האתגר היה להוביל השתלבות של העולים בתוך היהדות הרבנית, לעיתים ללא התחשבות בהיימנות ולמקבילותיה ביהדות הרבנית.
כאשר העולים הראשונים החלו להגיע דרשה מהם הרבנות הראשית לעבור "גיור לחומרא" על מנת לפתור את מעמדם ההלכתי שנתון היה במחלוקת מבחינת הרבנות. כשמונת אלפים עולים עברו את הליך הגיור בסמוך להגיעם לישראל, הליך הגיור נתמך על ידי מנהיגיה החילוניים של הקהילה אשר הפעילו לחץ על שאר הקהילה. העולים עצמם הביעו לא פעם את התנגדותם למהלך.
בקיץ 1984 יצאו העולים החדשים ובראשם מנהיגים חדשים שצמחו לדרישת הגיור וראו בה ערעור על יהדותם והשפלה. במחאה על יחסה של הרבנות כלפיהם, הפגינו העולים הזועמים מול היכל שלמה ושבתו רעב לצד כהני הקהילה. בסופו של דבר הושג הסכם בין הקהילה לבין הרבנות, הסכם הדומה להסכם עם יהודי בני ישראל (הודו) משנות ה-60.
בשנת 1986 פורסם בירור הלכתי מדוקדק יותר בו נמצא כי הליך המילה והפריעה הנהוגים בהיימנות תואמים את ההלכה הרבנית ולכן אין צורך בהטפת דם גם לפי שיטת הפוסקים המחמירים יותר. [67]
[עריכה] סטטיסטיקה
דו"ח בנק ישראל לשנת 2006 הציג נתונים למידת היקלטות בני הקהילה בישראל. [68] הדו"ח מצביע על שורה של ליקויים באופן ההשקעה הממשלתית בקליטת בני הקהילה וממליץ על נקיטת מדיניות לפיזור העולים ברחבי הארץ. כמו כן מומלץ להגדיל את המשאבים העומדים לרשות בתי הספר אליהם נשלח שיעור גבוה של תלמידים מבני הקהילה ולהימנע מתופעות של הסללה. לבסוף ממליץ הדוח להרחיב את מערך ההכשרה המקצועית לבני הקהילה ולשקול העדפה מתקנת בשילובם בשירות הציבורי.
לפי מחקר שפרסם מכון ברוקדייל בדצמבר 2010, בעשור השנים 1995-2005 נמשכה מגמת השיפור ברמת ההשכלה של יוצאי אתיופיה ועלה שיעור הזכאות לתעודת בגרות איכותית (העומדת בדרישות הקבלה לאוניברסיטאות).[69] שיעור התעסוקה של נשים עלה באופן ניכר מ-22.8% בשנת 1995 ל-50.5% בשנת 2006, אולם שכרן לשעת עבודה נמוך ב-61% לעומת כלל הנשים היהודיות.[70] העולים מאתיופיה דווחו על רמה נמוכה יחסית של בדידות, הן בהשוואה לעולים ממדינות אחרות והן בהשוואה לילידי ישראל. מנגד, בסקר משנת 2007 דיווחו כארבעים אחוז מהנשאלים בקרב עולים מאתיופיה על תחושה ש"אין על מי לסמוך", לעומת 4-16% בקרב ילידי ישראל וארצות אחרות.[71] מניעי העלייה מאתיופיה הם דתיים מעיקרם, בדומה לעלייה ממדינות המערב ובניגוד לעלייה ממדינות חבר העמים. 82% מהנשאלים בקרב העולים מאתיופיה השיבו כי הם מרגישים בבית בישראל, שיעור גבוה בהשוואה לעולים מארצות אחרות, וכך גם שיעור העולים מאתיופיה המגדירים עצמם יהודים.[72] כמו כן, מבין שבע קבוצות העולים שנבחנו, העולים מאתיופיה היו הבטוחים ביותר בכוונתם להישאר בישראל (77%) ובציפייה לשיפור באיכות חייהם בארץ (85%).[73] בנוסף לכך נמצא כי אחוז הגיוס בקרב יהודים יוצאי אתיופיה גבוה מזה של ילידי הארץ (90%), וגם כי אחד מכל שישה מתגייסים מבני הקהילה נשלח במהלך שרותו לכלא הצבאי- נתון המעיד על ירידה קלה מן השנה קודמת. [74]
פרופ' אסתר הרצוג טוענת כי המדיניות הממשלתית שמרכזת את העולים מאתיופיה, דבר אשר יוצאי אתיופיה מתנגדים לו, משרתת בעיקר את הביורוקרטיה המשתמשת בהם ככלי לגיוס כספים ושגורמת לשנאת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית וסיווגם כאחרים וכנבדלים וכן יצירת תלות במדינה ובשרותיה. אותם כספים נעלמים לטענתה בתוך המנגנון הביורוקרטי ורובם אינם מופנים לטיפול בעולים.[75]
[עריכה] כינויי גנאי
|
|
ערך מורחב – כושי |
ראו גם: הכינוים שחורים וכושים בתרבות החבשית
[עריכה] פרשת הדם
|
|
ערך מורחב – פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה |
אחת הפרשות המפורסמת הקשורה ליחס המפלה של בני הקהילה היא פרשת השמדת תרומות הדם מ-1996, בה מגן דוד אדום השמיד תרומות דם של עולים מאתיופיה וצאצאיהם שנולדו בארץ, כמדיניות גורפת וללא ידיעת משרד הבריאות או התורמים.
[עריכה] צמצום ילודה
|
|
ערך מורחב – דפו פרוברה |
[עריכה] ארגונים למען יוצאי אתיופיה
ישנם ארגונים רבים הפועלים בקרב יוצאי אתיופיה ואשר עוסקים בשלל נושאים החל מבריאות, דרך הכשרה מקצועית ועד לייעוץ משפטי. בין הארגונים הידועים:
- אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה: ארגון חברתי העוסק בשלל נושאים, ממשיך דרכה של האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ) שפעלה בין 1969-1993.
- פידל: הוקמה בשנת 1996 ופועלת למען חינוך ושילוב חברתי של בני נוער באמצעות מגשרים בבתי הספר, הפעלת מרכזי נוער ברחבי ישראל וניהול תוכניות קהילתיות להורים.
- עולים ביחד: הוקמה בשנת 2006 ועוסקת בקידום מנהיגות ומצוינות בתעסוקה.
- טבקה: ארגון משפטי שהוקם ב-1999 ואשר מעורב בפסקי דין רבים העוסקים בקהילה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אסתר הרצוג, הביורוקרטיה ועולי אתיופיה - יחסי תלות במרכז הקליטה, צ'ריקובר, 1998
- אברהם עפשטיין, אלדד הדני - סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות בצרוף מאמר על הפלשים ומנהגיהם, פרסבורג, תרנ"א
- אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק וראובן מס, תשל"ג
- מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, תשמ"ט
- הגר סלמון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים - אתיופיה, יד בן-צבי, תשס"ח
- מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, תשמ"ט
- סטיב קפלן ושושנה בן-דור, יהודי אתיופיה - ביבליוגרפיה מוערת, יד בן-צבי, 1998
- מנחם ולדמן (עורך), יצחק גרינפלד, מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011
- Ephraim Isaac, The Falasha: Black Jews of Ethiopia, Dillard University Scholar, 1974
- Simon D. Messing, The Story of the Falashas: "Black Jews" of Ethiopia, Brooklyn, 1982
- David Francis Kessler, The Falashas: the forgotten Jews of Ethiopia, Schocken Books, 1985, ISBN 9780805207910
- Kay Kaufman Shelemay, Music, Ritual, and Falasha History, African Studies Center, Michigan State University, 1986, ISBN 9780870132742
- Steven Kaplan, The Beta Israel (Falasha) in Ethiopia: From Earliest Times to the Twentieth Century, New York University Press, 1992, ISBN 9780814746257
- James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: a History of the Beta Israel (Falasha) to 1920 (First Edition), University of Pennsylvania, 1992, ISBN 9780812231168
- Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, ISBN 9780275970000
- Jerry L. Weaver and Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657
[עריכה] ראו גם
|
עיינו גם בפורטל  פורטל ביתא ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ביתא ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בביתא ישראל על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות, דת ועוד. |
 |
ספר: ביתא ישראל |
|
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
|
|
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
- אינסרה - מרכז מורשת יהדות אתיופיה
- אנדנת - מרכז רוחני והדרכה ארצי לקהילת יוצאי אתיופיה
- בהלצ'ין - מרכז מורשת יהודי אתיופיה
- ביתא ישראל - חברה ותרבות יהודי אתיופיה
- כפר ביתא ישראל - מרכז חינוכי לימודי של מסורת יהודי אתיופיה
- מלקם - פורטל יוצאי אתיופיה
- מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך
- פורטל יופּי - פורטל הקהילה האתיופית בישראל
- תורת משה - מורשת ותרבות בית ישראל
- Ethiostruggle - אתיופים ברשת
- Y.E.S - סטודנטים אתיופים צעירים
- Bina - ביתא ישראל של צפון אמריקה (אנגלית)
מאמרים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- פעמים - פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, יד בן צבי, גיליון 22 (תשמ"ה), 33 (תשמ"ח) ו-58 (תשנ"ד): יהודי אתיופיה
- אליהו בירנבוים, יהדות אתיופיה, מתוך המדור "יהודי עולמי" בעתון "מקור ראשון", המשך, המשך
- חדווה אייל, דפו פרוורה, אמצעי למנעת היריון באמצעות זריקה. מחקר על מדיניות השימוש בקרב הקהילה האתיופית בישראל, אמי - ארגון המיילדות בישראל, וארגון אשה לאשה - המרכז הפמיניסטי בחיפה
- נירית בן-ארי, 20 שנה למבצע שלמה - מי אפה את הלחם?, הארץ, 28 במאי 2011
- יעקב מלקמו, סולומון מברטו, זיוה מקונן, שושנה סמואל, אורלי אוסדון, רחמים מלקו, מורשת יהדות אתיופיה - קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ובישראל, המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער במשרד החינוך, 2002
- שירה שאטו, הנרטיבים השונים של מסע עליית יהודי אתיופיה, האוניברסיטה העברית, 2011
- סיני גז, הקהילה היהודית באתיופיה והעלייה לישראל, מתוך "פרויקט עדות"
- Gerrit Jan Abbink, "Ethnic trajectories in Israel : comparing the "Bené Israel" and "Beta Israel" communities, 1950-2000", Anthropos 97, Anthropos Institut, Sankt Augustin, 2002, p. 3-19
- Ephraim Isaac,"The Question of Jewish Identity and Ethiopian Jewish Origins" , 2005
- Yohannes Zeleke, The Story of the Ethiopian Jews
[עריכה] הערות שוליים
- ^ המילה ביתא בהקשר חברתי/דתי מציינת קהילה. ראו James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to I920 (Second Edition), Tsehai Publishers, 2010, ISBN 9781599070469, p. xxi
- ^ 2.0 2.1 James Bruce, Travels To Discover The Source Of The Nile in the Years 1768, 1769, 1770, 1771, 1772, and 1773 (in five Volumes), Vol. II, Printed by J. Ruthven for G. G. J. and J. Robinson, 1790, p. 485
- ^ 3.0 3.1 3.2 James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to I920 (First Edition), University of Pennsylvania Press, 1992, ISBN 9780812231168, p. 22-23
- ^ Gerrit Jan Abbink, "The Enigma of Beta Esra'el Ethnogenesis: An Anthro-Historical Study",Cahiers d'Études Africaines, 120, XXX-4, 1990, p. 413-414
- ^ 5.0 5.1 שלוה וייל, "כינויים קולקטיביים וזהות קולקטיבית של יהודי אתיופיה", בתוך שלוה וייל (עורכת), יהודי אתיופיה באור הזרקורים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1997, עמ' 39 - 40
- ^ ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל - בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, הוצאת עם עובד, 2004 , עמ' 444
- ^ Quirin, Evolution, p. 21
- ^ ישעיהו י"ח, א'-ז'; צפניה ג, י
- ^ קס הדנה טקויה, מגונדר לירושלים, דפוס משכן, תשע"א, עמ' 36
- ^ מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, משרד הביטחון, תשמ"ט, עמ' 109
- ^ Taddesses Tamrat, Church and State in Ethiopia, 1270-1527, Clarendon Press, 1972, p. 8
- ^ Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilisation of Late Antiquity, Edinburgh University Press, 1991, ISBN 9780748601066, p. 188
- ^ Tamrat, Church, p. 65
- ^ Quirin, p. 19-21
- ^ Quirin, p.48-50
- ^ Quirin, p. 75-77
- ^ Quirin, p. 83-86
- ^ Quirin, p. 119
- ^ Quirin, p. 179
- ^ 20.0 20.1 חיים רוזן, "על עבודתו של אנתרופולוג ממשלתי בקרב עולי אתיופיה" בתוך בעריכת (שלוה וייל) יהודי אתיופיה באור הזרקורים, משרד החינוך, תשנ"ז, עמ' 67 - 69
- ^ Alkan ML, Shvarts S, Medical services for rural Ethiopean Jews in Addis Ababa, 1990-1991, Rural and Remote Health 7 (online), 2007: 829
- ^ Bentwich Z, Weisman Z, Moroz C, Bar-Yehuda S, Kalinkovich A., Immune dysregulation in Ethiopian immigrants in Israel: relevance to helminth infections?, Clin Exp Immunol. 1996 Feb;103(2):239-43
- ^ אשכולי, עמ' 24-28
- ^ יוצאי דופן לעניין זה הם התאזזה שנבת ("מצוות השבת") ודרסנא אברהם וושרה בגבץ ("דרשת אברהם ושרה במצרים") שחיבר הנזיר אבא צברה.
- ^ Donald Nathan Levine, Wax & Gold: tradition and innovation in Ethiopian culture, University of Chicago Press, 1965, p. 2
- ^ יצחק גרינפלד, "הפלשים ולשונותיהם בהווה ובעבר: מבט היסטורי פילולוגי", פעמים 33, עמ' 61-62
- ^ Wolf Leslau, "A Falasha Religious Dispute", Proceedings of the American Academy for Jewish Research, Vol. 16 (1946 - 1947), p. 79. ראו תרגום כתב היד לעברית באתר Young Ethiopian students; אהרן זאב אשכולי, "שרידי תפילה עבריים אצל הפלשים", תרביץ, שנה ט"ו (תש"ד), עמ' 92 -88.
- ^ Quirin, p. 139-141
- ^ Ephraim Isaac, "The Question of Jewish Identity and Ethiopian Jewish Origins" , 2005, p. 55
- ^ Donald Nathan Levine, Greater Ethiopia: the evolution of a multiethnic society, University of Chicago Press, 1974, p. 74
- ^ ישראל ישעיהו, "כיצד נתייחס לעדת הפלאשים?", 1958
- ^ "New Census Shows There Are 28,000 Black Ethiopian Falasna Jews", JTA, December 21, 1976
- ^ Edith Bruder, "The Beit Avraham of Kechene: The Emergence of a New Jewish Community in Ethiopia" in Emanuela Trevisan Semi & Shalva Weil (Editors), Beta Israel: the Jews of Ethiopia and beyond History, Identity and Borders, Libreria Editrice Cafoscarina, 2011, ISBN 9788875432867, pp. 181-196.
- ^ 34.0 34.1 Hagar Salamon, "Reflectiotrs of Ethiopian Cultural Patterns on the Beta Israel Absorption in Israel: The "Barya" case" in Steven Kaplan, Tudor Parfitt & Emnuela Trevisan Semi (Editors), Between Africa and Zion: Proceeding of the First International Congress of the Society for the Study of Ethiopian Jewry, Ben-Zvi Institute, 1995, ISBN 9789652350589, p. 126-130
- ^ מעשי השליחים ח', 27
- ^ מסכת קידושין, דף כב ומסכת ראש השנה, דף כב, עמוד א
- ^ לפי המפרשים (הערוך ורש"י ע"פ התרגום) אותה הנדואה/הינדואה היא כוש שזוהתה אף היא באותו הזמן עם חבש; על ההתייחסות לאקסום בתור הודו במקורות עבריים, ארמיים, יווניים ולטיניים בתקופה הביזנטית ראו: Philip Mayerson, "A Confusion of Indias: Asian india and African India in the Byzantine Sources", Journal of the American Oriental Society, Vol. 113, No. 2 (Apr. - Jun., 1993), pp. 169-174 (הגישה למאמר מוגבלת למנויים).
- ^ לאונרדו כהן וסטיבן קפלן, "מקור חדש על יהודי מווינה בחצרו של מלך אתיופיה", פעמים 94-95, חורף-אביב תשס"ג, 211-216
- ^ משנה, טהרות, נגעים ב', א' ראו גם Isaac, p. 105
- ^ ולדמן, מעבר, עמ' 42, 54
- ^ Harold G. Marcus, "The Black Men who Turned White: European Attitudes Towards Ethiopians, 1850-1900", Archiv Orientale 39, 1971, pp. 155-166
- ^ 42.0 42.1 חוקרים בני ימנו אינם רואים בעם היהודי כגזע (ביו-גנטי) אלא כהבניה חברתית או כ"גזע" סוציו-היסטורי ראו Steven Kaplan, "If There Are No Races, How Can Jews Be a "Race"?", Journal of Modern Jewish Studies, Vol. 2, No. 1, 2003, p. 80-81
- ^ סטיבן קפלן, "גזע" כהיבט של המפגש ההיסטורי בין יהודי אתיופיה ויהדות העולם, פעמים 80, תשנ"ט, עמ' 84 - 92
- ^ אסתר בנבסה, חיים נחום: רב ראשי ספרדי בפוליטיקה 1892 - 1923 (מתרגמת צביה זמירי), מרכז דינור, תשנ"ט 1998, ISBN 9653500813, עמ' 109
- ^ ולדמן, עמ' 219-220
- ^ Etan Bloom, Arthur Ruppin and the Production of the Modern Hebrew Culture, Tel Aviv University, 2008, p. 126
- ^ 47.0 47.1 יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 186
- ^ אביבה חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, יד יצחק בן-צבי, 2006, עמ' 311 - 312
- ^ "כגרועים שבהם", דבר, 24 באוקטובר 1934
- ^ קורינאלדי, עמ' 190 - 191
- ^ קורניאלדי, עמ' 201 - 202
- ^ קורינאלדי, עמ' 184
- ^ סטיבן קפלן, "מוצאם של ביתא ישראל: חמש אזהרות מתודולוגיות", פעמיים 33, עמ' 35 (הערת שוליים); מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, ראובן מס, תשמ"ט, עמ' 25
- ^ Don Seeman, "Ethnographers, Rabbis and Jewish Epistemology: The Case of The Ethiopian Jews", Tradition 25 (4), 1991, pp. 12-29
- ^ 55.0 55.1 Trevisan Semi, Jacques Faitlovitch and the Jews of Ethiopia, Vallentine Mitchell, 2007, ISBN 9780853036548, p. 174-175
- ^ "הפלשים תובעים זכות עלייה", מעריב, 7 באפריל 1950
- ^ ד"ר חיים שושקס, עולם ומלואו של ר' חיים, המנורה, 1964, עמ' 108
- ^ Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657, p. 39
- ^ יהודה עזריאל ושאול מייזליש, מאמבובר לירושלים, עמ' 57
- ^ Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, p. 19
- ^ Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, ISBN 9780275970000, p. 46
- ^ Bard, p. 49
- ^ Ahmed Karadawi, "The Smuggling of the Ethiopian Falasha to Israel through Sudan", African Affairs, Vol. 90, No. 358 (Jan., 1991), pp. 23-49
- ^ יואל בלבצ'ן, העדה האתיופית במגזר השלישי, מגמות ברישום ארגונים ושינויים בדפוסי פעילות, 2008
- ^ הקהילה האתיופית בישראל, הלמ"ס, הודעה לעיתונות, 15 בנובמבר 2009
- ^ האוכלוסייה האתיופית בישראל - תכונות דמוגרפיות, הלמ"ס, מרס 2006
- ^ הרב שאול ישראלי, "הטפת דם ברית של יוצאי אתיופיה הנימולים", תחומין ז, תשמ"ו, עמ' 295
- ^ דוח בנק ישראל לשנת 2006, עמ' 170-174
- ^ ג. חביב, ח. הלבן-אילת, א. שץ, י. אלמוג, מעקב אחר אינדיקטורים מרכזיים למצבה של האוכלוסייה האתיופית ברמה הארצית, דמ-10-560, מכון ברוקדייל, דצמבר 2010
- ^ שם, עמוד 19
- ^ שם, עמוד 36-37
- ^ שם, עמוד 38
- ^ שם, עמוד 38
- ^ "דוח שנתי 60א לשנת 2010", מבקר המדינה, 13 בינואר 2010, עמ' 64
- ^ אסתר הרצוג, דעות, צ'ריקובר, 2004, עמ' 117
| יהדות אפריקה | |||
|---|---|---|---|
|
| זרמים ביהדות | ||
|---|---|---|
| אורתודוקסים |
חרדים: חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים • העדה החרדית • חרדים מודרניים • דתיים לאומיים • חרדים לאומיים • אורתודוקסים מודרנים • נאו-אורתודוקסיה • סטטוס קוו אנטה • הזרם המערבי ברומניה |
 |
| רפורמה ביהדות | ||
| עדות |
אשכנזים • ספרדים • תימנים • רומניוטים • ביתא ישראל (אתיופיה) • בני ישראל (הודו) |
|
| תקופת בית שני | ||
| ראו גם | ||
| קבוצות אתניות בפדרציה האתיופית | ||
|---|---|---|
| דוברי שמית |
אמהרים · תגרים · גורגים · וולנים · מריאים · ארגובים · מסקנים · הררים · זוואים |
|
| דוברי כושית |
אורומו · אווים · סומלים · המתים · סידמים · עפרים · האדיים · כמנתים · גאדוים · קמבטים · קונסוים· אלבים · גידולים · בורג'ים · ליבידוים · גוודים · ראשיטים · קאבנים · אירובים · צמים · בוסים · ארבורים · ביסוים |
|
| דוברי אומוטית |
ווליטים · גמוים · קאפים · דווארוים · גופים · ארים · יאמים · באנצים · קורטים · שקצ'וים · בסקטוים · מלים · גאילים · המארים · שינשים · שאקוים · דורזים · דיזים · מאלוים · אוידים · זאיסים · מאוים · צ'רים · דימים · גנזים · נוים · קצ'מים · באנגים · סאזים · אנפילוים · קרוים |
|
| דוברי נילו-סהרית |
בארטים · גומאזים · סורמים · נוארים · אנוקים · קומים · טורקאנים · אודוקים · טופוטים · מג'נגירים · דונירוים · בלים · קונמים · אופוים · שבוים · מורלים · קווגוים · בירלים |
|
| אחרים |
ביתא ישראל · ביתא אברהם · פוגים · ווייטוים · מנג'וים · ותים |
|
