ביתא ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביתא ישראל (בית ישראל) הוא שמה ההיסטורי של הקהילה היהודית באתיופיה ובאריתריאה. קהילה זו נותקה מיתר עם ישראל במשך כ-2,400 שנה ובשל כך מקצת ממנהגיה שונים מאלה של קהילות יהודיות אחרות.[1] כל יהודי אריתריאה ומרבית יהודי אתיופיה עלו לארץ ישראל במרוצת המאה ה-20, אך רבבות נספו במהלך ניסיונות העלייה.[2]
תוכן עניינים |
[עריכה] כינויי הקהילה
-
ערך מורחב – כינויי קהילת ביתא ישראל
החוקר הסקוטי ג'יימס ברוס (אנ') סייר ביישובי ביתא ישראל לאורך שנת 1770, במסגרת מסעו לגילוי מקור נהר הנילוס. הוא מציין כי הכינוי "ביתא ישראל" הוצמד ליהודים שסירבו להתנצר מהמאה הרביעית ואילך,[3] כאשר אזנה, מלך אקסום הפך את ממלכת אקסום לממלכה נוצרית. לכינוי זה לא יוחסו משמעויות שליליות והקהילה השתמשה בו לפני שהוסדרה התקשורת עם קהילות יהודיות אחרות. זהו גם השם המקובל בספרות המדעית, החל משנות השמונים של המאה העשרים.[4]
כינוי הגנאי פלאשה, שמשמעו באמהרית "חסרי קרקע", הוצמד ליהודים בפי שכניהם האתיופים לזכר גזירה מן המאה ה-15 המתירה למוטבלים לנצרות בלבד להוריש קרקעות לצאצאיהם.[5] מקורו של כינוי נוסף, כּאילא או קאיילה, אינו ברור. יש הטוענים כי מקורו בשפה הפלאשית, ניב של שפת האגאו בו השתמשו יהודי אזור קווארה בגונדר הצפונית עד המאה ה-19. יונה בוגלה טען כי מקור הכינוי בשפה הטיגרינית והוא משמש לציון אומנים ובהרחבה מנודים.[5] לחוקרים שפעלו בקרב דוברי אגאו, כמו הקמנטים (Qemant) שחיו בשכנות ליהודי אתיופיה, נאמר כי פירוש המילה הוא "אחד שלא חצה את הנחל" או "הוא או הם לא חצו". מובן זה מתייחס להקפדת יהודי אתיופיה על שמירת השבת ובפרט על תחום שבת, במסגרתה נמנעו מלחצות נחלים וימות בשבת.[5] הכינוי אטאנקון (attenkun) שפירושו "אל תיגע בי" נגזר מחומרה הלכתית שנהגו חכמי הקהילה בדיני טהרה. כל אדם מביתא ישראל שבא במגע עם נוכרים חייב להיטהר בטבילה בנהר לפני שובו אל הקהילה.[6]
במדינת ישראל נהוגים הכינויים "כושים" ו-"אתיופים", הנתפשים לעתים קרובות כעלבון. הכינוי "אתיופים", להבדיל מ-"יוצאי אתיופיה" או "יהודים ממוצא אתיופי", אינו מדויק מאחר וכשליש מקהילת ביתא ישראל הם ילידי ישראל. החוקר דני בודובסקי מרחיב על שורש העלבון בכינוי כושי, שמקורו במילה כוש:
| באתיופיה היו קיימות אבחנות ברורות בין הסוגים השונים של צבע העור ומרביתם המכריע של האתיופים (ובם גם היהודים) לא הגדירו עצמם כשחורים ("טוקור" באמהרית) אלא כחומים ("טעים" באמהרית), או כאדומים ("קאי", "קאי דמה") - אם היה להם גוון עור בהיר יותר. מבחינת עולם התוכן השתייכו ה"שחורים" לעולם התוכן של העבדים, דבר שיש בו להסביר את התגובות הקשות כל כך והעלבון לכך שבארץ הם נתקלים במקרים בהם קוראים להם כושי, מילה הנתפסת כקללה ופגיעתה של זו קשה אף ממכה וכדברי פתגם אתיופי ידוע - "נקע של הפה - אי אפשר לרפא אפילו במסאג' של חמאה". | ||
| -- דני בודובסקי, מאוצר הפתגמים של יהודי אתיופיה | ||
[עריכה] אזורי התיישבות
[עריכה] באתיופיה
-
ערכים מורחבים – אגם טאנה, הרי סאמיאן
רוב אזור ההתיישבות היהודית נכלל כיום בפארק הלאומי הרי סאמיאן, מראשוני אתרי המורשת העולמית. במזרח שרשרת הרי סמיאן מתנשא הר ראס דאשן לגובה 4,549 מטר מעל גובה פני הים. הקרקע בגבהים העולים על שלושת אלפים מטרים נוחה להגנה אך קשה לעיבוד חקלאי. אוויר ההרים באזורים אלה, המכונים דֶגָה, נחשב מועיל לבריאות, לאריכות ימים ולכושר גופני.[7] יישובי ביתא ישראל הוקמו על קרקע "ווֹאִינָה דֶגָה" ("אדמת גפנים") בגבהים של כאלפיים עד שלושת אלפים מטרים. "אדמת הגפנים" ניחנת באקלים נוח (טמפרטורות ממוצעות נעות בין 2.5°C- לבין 18°C), קרקע פוריה ושפע משקעים (כ-1,550 מילימטרים בממוצע בשנה) בשתי עונות גשומות. היישובים שוכנים לגדות יובלות נהר טקזה וסביב אגם טאנה, מקור הנילוס הכחול, המזוהה במסורת היהודית עם נהר פישון (אחד מארבעת נהרות גן עדן).[1]
באופן מסורתי נמנעו בני ביתא ישראל מהקמת יישובים בשפלה שמתחת לגובה אלפיים מטרים, המכונה "קוׁלה". זאת עקב חשש ממחלות טרופיות כגון מלריה, מטפילים, מחיות בר כגון בבונים ומשבטים עוינים.[7] במהלך העלייה לארץ ישראל נאלצה הקהילה לחצות אזורים מסוכנים אלה ואלפים נספו, בייחוד במהלך ההמתנה הממושכת לעלייה, במחנות המתנה במדבר סודאן ובאדיס אבבה.[8][9]
[עריכה] בישראל
כשנה לאחר העלייה לישראל דיווחו רבים מהעולים, בעיקר גברים מבוגרים, על אסתמה - תסמיני קוצר נשימה הנובעים מהלחות הגבוהה בערי מישור החוף הישראלי.[7] בעיות קשות במיוחד התגלו ביישובי מפרץ חיפה וכן בערים אשקלון, אשדוד ונתניה. בערד, ביישובי הר חברון ובצפת שררו תנאים קרובים יותר לאוויר הרי סאמיאן. לאור אפשרויות התעסוקה ביישובי הספר שבאזורים אלה, בחרו רוב בני הקהילה להתיישב בערים רחובות, ראשון לציון, רמלה, יבנה, נס-ציונה, לוד, קרית מלאכי, קרית גת וערים אחרות בהן יש שכונות שאינן חשופות לרוח הים הלחה. ההתיישבות הצפופה באזורי "וואינה דגה" המצומצמים הנוחים להתיישבות בישראל מנוגדת ליישובים הקהילתיים המסורתיים שהיו פזורים בין פסגות הרי סאמיאן.[7]
[עריכה] מוצא הקהילה
[עריכה] רקע מקראי
בשנת 722 לפנה"ס כבש סרגון השני מלך אשור את העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל. רוב תושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית אותם מפרט הנביא ישעיהו בן אמוץ, בן התקופה. בנבואת נחמה המופיעה בפרקים יא'-יב' בספר ישעיהו מפורטים שני כיווני הגליה: האחד צפונה ומזרחה לעבר אשור, עילם, שנער וחמת והאחר מערבה ודרומה לעבר מצרים, פתרוס, כוש ואיי הים.[10] פתרוס זוהתה עם דרום מצרים במעלה נהר הנילוס וארץ כוש עם אזורים דרומיים לאבו סימבל, בארצות סודאן ואתיופיה של ימינו.[11] על פי נבואת ישעיהו, עתיד השם לקבץ מגלויות אלה את "נדחי ישראל" ואת "נפוצות יהודה". נבואה נוספת של ישעיהו עוסקת בעלייה לרגל לירושלים של העמים המצויים "מעבר לנהרי-כוש".[12] נבואה זו מתוארכת לתום המצור של סנחריב על ירושלים בימי חזקיהו המלך. הנביא צפניה, שפעל כמאה שנים לאחר ישעיהו, משתמש באותו ביטוי ממש - "מעבר לנהרי-כוש" - לתיאור המקום ממנו יובא קורבן מנחה להר הבית.[13] פסוק זה מופיע לאחר נבואות על הפיכת העמים למאמינים בשם, לכן לא ברור אם הוא מתייחס לחזרה בתשובה של יהודים אבודים או להתייהדות של גויים אחרים.[11] מכאן על פי התנ"ך מצטייר דפוס של מספר גלי הגירה מארץ ישראל דרומה, הראשונים שבהם מימי חורבן ממלכת ישראל והמצור האשורי על ירושלים בימי סנחריב, בסוף המאה ה-8 לפנה"ס. קיימים תיאורים נוספים בנבואה ובמדרש בדבר חזרה בתשובה בתגובה לכישלון המצור על ירושלים, אך אלה עשויים לעסוק ביהודים או בגרים.
[עריכה] מסורות
ישנן מסורות שונות ביחס למוצא יהודי אתיופיה:
- בני שבט דן שעל פי אלדד הדני גלו בעקבות פילוג ממלכת ישראל המאוחדת. הגיעו לאתיופיה דרך מצרים או דרך תימן - זו הסברה העיקרית המקובלת על מנהיגי הקהילה. זוהי גם מסורת פסיקה שהחלה בתקופתו של הרדב"ז, מגדולי רבני מצרים במאה ה-16, שקבע כי הם יהודים משבט דן, על בסיס חקירת שבויים מבני ביתא ישראל שהובאו למצרים. על בסיס מסורת זו, שנשענה על מחקר הלכתי הנפרש על פני מאות שנים,[14] פסק הרב עובדיה יוסף כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר מזרע ישראל.
- גולי יהודה שלאחר חורבן בית ראשון - ידוע שגלו למצרים ואולי נדדו דרומה. גם כאן, ייתכן גם שהגיעו דרך תימן.
- יהודי מצרים בימי בית שני, ובפרט יהודי יב, שנדדו דרומה.
- צאצאי שבט האגאו שהתגייר בעקבות חדירת מיסיונרים נוצרים במאה ה-15 - סברה קיצונית שהציעו כמה חוקרים. הנחה זו מופרכת מבחינה מדעית, אך נעשה בה שימוש במסגרת השיח הגזעני על מוצא הקהילה ובעימותים בין הקהילה ששמרה על יהדותה לבין הקהילה הנוצרית המדגישה את מוצאה ביהודים שהתנצרו בימי ממלכת אקסום.[15]
גבולות ממלכות שבא וכוש השתנו עם השנים, לכן קשה להסיק מהנבואות השונות במקרא אם ההתיישבות היהודית בימי מקדש שלמה כללה את אזור סאמיאן או אזורים צפוניים יותר בתימן ובסודאן של ימינו.
[עריכה] על פי הקברה נגאסט
על פי התנ"ך ממלכת שבא מזוהה באזור דרומית לארץ ישראל, ממלכת ישראל קיימה קשרי מסחר עם ממלכת שבא הנמצאת ככל הנראה באזור הים האדום. על פי היסטוריונים רבים כמו יוסף בן מתתיהו שבא היא אתיופיה [16], אך אין עדיות לגבי זה. היסטוריונים מודרניים מסכימים שממלכת שבא היא ממלכת סבא, ממלכה אשר שלטה על שטחים ב תימן, אריתריאה צפונה של אתיופיה, צפון סומליה, ג'יבוטי, מזרחה של סודאן ומערבה של ערב הסעודית ובנייה הקימו את ממלכת ד'מאט שבצפון אתיופיה שלא ברור אם הייתה ממלכה עצמאית או גרורה סבאית. לפי היסטוריונים אחרים כגון דונלד לאוין שבא היא שוואה [17] בחפירות ארכאולוגיות אין איזכור למלכה אשר שלטה בשבא, אך חריתות מימי ממלכת ד'מאט מזכירות מלכה בעלת סטאטוס שווה למלכים בנוסף לאזכורים לתיאורם של מלכי ד'מאט כמלכי ד'מאט וסבא . ישנם עדויות רבות להגמוניה של סבא בים סוף כמו למשל שפת הגעז [18] שממנה יצאו האמהרית והטיגראינית היא במקורה התפתחה מהשפות השמיות הדרום ערביות.
[עריכה] מלכת שבא ושלמה המלך
ביקורה של מלכת שבא (הנקראת בגעז: מקאדה ובערבית: בילקיס) בממלכת ישראל היה בשלטונו של המלך שלמה. ביקורה של מלכת שבא מתואר על פי סיפורי רבנים שהמלך שלמה שיכל לתקשר עם כל יצור חי, אחד מציפוריו שהיה דוכיפת נעדר ולאחר שמצא אותו ושאל אתו היכן היה, הדוכיפת ענה לשלמה שחיפש מקום חדש. הדוכיפת תיאר לשלמה שבמזרח ישנה ממלכה העשירה בזהב, כסף ופירות רבים והיא נשלטת על ידי מלכת שבא, המלך שלמה דרש מהציפור לחזור לאותו המקום ולדרוש את הנוכחות המידית של אותה המלכה בארמונו, הדוכיפת הגיע לשבא עם מכתב מהמלך למלכת שבא. על פי הקברה נאגסט מלכת שבא שמעה על שלמה המלך מסוחר ששמו טמרין, טמרין סיפר למלכה על חוכמתו ועושרו של שלמה ובעקבות זאת מלכת שבא אספה יחד איתה כלים ואוצרות רבים, בחרה כ-6,000 ילדים וילדות כולם באותו גיל ולבושים באופן יפה כמלכים. המלכה שלחה מכתב לשלמה שמסעה לממלכתו יקח כשלוש שנים, כאשר היא הגיע המלך היה בביתן היא חשבה שהוא שותה מים הרימה את שמלתה וגרמה למלך לחייך. סיפור דומה כתוב גם בקוראן.
האתוס האתיופי הקברה נאגסט ממשיך ומפרט מה קרה בין שניהם, המלך שלמה הזמין את המלכה מקאדה לסעודה יום לפני חזרתה לממלכתה ודרש ממשרתיו להגיש לה אוכל מטובל על מנת לגרום לה לצימאון, לאחר הסעודה המלך שלמה הזמין אותה לישון בארמונו למשך הלילה. מקאדה השביע את שלמה שלא ינסה להשכיבה במשך הלילה והבטיחה בתומרה שהיא לא תיקח דבר ממנו ומארמונו. לאחר מכן באמצע הלילה מקדאה הרגישה צימאון ויובש בפיה בגלל האוכל המטובל, המלכה החל לחפש מים בכל הארמון וכאשר היא מצאה צנצנת עם מים המלך שלמה הופיע והזכיר לה שהבטיחה שלא תיקח דבר ממנו, ומים הם הדבר היקר בממלכתו. מלכת שבא בסופו של דבר נשברה ושתתה מהמים, בגלל הבטחתה שנשברה המלך שלמה והיא שכבו באותו הלילה יחד ובעקבות זאת המלכה הרתה, המלך שלמה נתן למלכה את הטבעת שלו על מנת שהיא תתן אותה לבנם המשותף שיוולד וכך שלמה יזהה אותו בעתיד [19]. הטענה ששלמה המלך ומלכת שבא שכבו יחד מאושר על ידי פרשן ימי הביניים רש"י שם הוא כותב שמצאצאי שלמה ומלכת שבא נולד נבוכדנצר השני מלך בבל שבעתיד ישמיד את ממלכת יהודה ויגרום לגלות בבל [20]. בבוקר יום למחרת מלכת שבא יחד עם פמלייתה חזרו לאתיופיה ובדרך חזרה בחמסיאן [21] היא ילד את בנה משלמה המלך וקראה לו "אבנה לא חכים" (עברית: בנו של החכם, ידוע גם בשם: מנליק).
כאשר מנליק גדל הוא נעשה סקרן יותר ויותר לגבי אביו ובגיל 22 יחד עם חבורה גדולה ואיתה הסוחר אשר סיפר למלכת שבא על שלמה טמרין שאיתה היו אוצרות רבים הוא החל את מסעו אל עבר ארץ ישראל. כאשר נכנס לישראל כל האנשים אשר הביטו לעברו חשבו שזהוא המלך שלמה בעצמו, הקברה נאגסט מתאר את מנליק שהוא דומה מאוד לאביו, מנליק פגש את שלמה המלך, אביו שניהם שמחו מאוד. שלמה ניסה לשכנע את מנליק להשאר ולהיות יורשו הוא נתן לו זהב, תכשיטים וכסף רב, מנליק לא השתכנע ולכן שלמה הכתיר אותו לקיסר אתיופיה הראשון ואירגן פמלייה מבני ישראל שישובו איתו למממלכתו, הפמלייה כללה גברים שהיו ממשפחות האצולה שבירושלים שכללו בין היתר כהנים ולווים רבים, שלמה המלך נתן למנליק גם העתק של ארון הברית אך אינו ידע שבנו של צדוק הכהן החליף בין הארון האמיתי להעתק. באמצע החזרה לממלכתו מנליק מגלה שהארון הברית הוא הארון האמיתי שלמה מגלה זאת גם, אך לא יכל לעשות דבר ולכן פנה לאשתו בת פרעה שתנחם אותו והיא ניצלה זאת ושלמה החל לעבוד את אלילי מצרים [22], על פי הפרשן רש"י בת פרעה הייתה האישה האהובה אליו וזו ששכנעה את שלמה לעשות "הרע בעיני ה'" [23]. מנליק הגיעה לשבא עם הפמלייה הגדולה שאיתה ארון הברית. נראה שעל פי הקברה נגאסט מוצאם של יהודי אתיופיה מאותם אנשי ירושלים שהגיעו לשבא יחד עם מנליק, מקרה המתוארך לתקופת שלטון שלמה המלך המאה ה-10 לפנה"ס או המאה ה-8 לפנה"ס תקופת השיגשוג של ממלכת שבא (סבא) וד'מאט.
[עריכה] על פי אלדד הדני
-
ערכים מורחבים – פילוג ממלכת ישראל המאוחדת · אלדד הדני
אלדד הדני - התייר היהודי מהמאה ה-9 מספר שיהודי חבש מוצאם משבט דן שרצה להימנע ממלחמת האחים וכשאר ירבעם בן נבט דרש מהם להילחם ביהודה מכיוון שהיו שבט לוחמים מנוסים, הם סירבו ולכן החליטו לצאת לגלות ובחרו ללכת מצרימה ולהרוג כל יושבי הארץ שבה הם התיישבו, אלדד ממשיך ומספר ששבט דן החליט לרדת מנילוס דרומה דרך מצרים אל עבר ארץ כוש ושם הדרים והגיע ככל הנראה לרמה האתיופית הפורייה, אלדד מוסיף שלשבט דן הצטרפו גם יותר מאוחר השבטים נפתלי גד אשר [24]. אלדד הדני ממשיך ומספר ששבט דן התיישב בארץ חויליה שעל פי התנ"ך ויוסף בן מתתיהו עובר בו נהר הפישון והיא מלא בזהב, שחלק מהחוקרים מזהים אות הפישון כנילוס הכחול ובכך אפשר לזהות את חויליה עם אזור כיאנאום או לחלופין עם אגא.
בנוסף לכך ההיסטוריון הערבי איבן האוקל כותב שיהודית המלכה של יהודי אתיופיה במאה ה-10 לספירה הייתה מלכת "הדנים" [25]. לא ניתן כיום לזהות מיהם הדנים, אך ניתן לשער שמדובר בצאצאי שבט דן.
[עריכה] גולי יהודה מחורבן בית ראשון
-
ערכים מורחבים – האימפריה האשורית · חזקיהו
בשנת 701 לפנה"ס יצא סנחריב במסע צבאי במטרה לדכא מרד רחב היקף בו השתתפו ממלכות רבות באזור סוריה וארץ ישראל. בראש המרד עמד כנראה חזקיהו. במהלך ההכנות למרד הוא כבש והכניע את ערי הפלשתים שהתנגדו אליו. כדי להכין את ירושלים למצור הצפוי חזקיהו חצב את נקבת השילוח ועיבה את חומת ירושלים באבנים מבתי העיר[26]. המרד נכשל וסנחריב הכניע את הממלכות המורדות זו אחר זו וצר על ירושלים. במנסרת שיקגו, כתובת הניצחון של סנחריב בעקבות המסע, מוזכרת כמות דומה מאוד של זהב וכסף שנשלחת על ידי חזקיהו כמס (קנס שמשלם המפסיד במלחמה). בזמן המצור על ירושלים נשלחים אל ירושלים שלושה שרים אשוריים - תרתן, רב-סריס ורבשקה במטרה לשכנע את יושבי ירושלים להיכנע לאשור ובמידה וחזקיה מתנגד אף למרוד בו. הדובר העיקרי במשלחת היה רבשקה והוא נושא נאום ארוך בו הוא קורא אל העם שלא לשעות לעידודיו של חזקיהו ולהיכנע למלך אשור. רבשקה הכיר היטב את השפה בה דיברו אנשי ירושלים "יהודית" (העברית המקראית ובשפה זו הוא פנה אליהם.
במדרש סדר עולם רבה מסופר כי סנחריב פנה מעל ירושלים על מנת לדכא מרידה של תרהקה מלך כוש. סנחריב אשר הפנה את צבאו אל עבר מצרים להשמיד את הצבא הכושי שפלש לאזור על מנת לכבושה מחדש מידי האשורים נרצח על ידי שניים מבניו ובעקבות כך ירש אותו בנו אסרחדון שהמשיך את המסע כנגד ממלכת כוש, ההתקפה הראשונה של האשורים הייתה ב-677 לפנה"ס, שכוונה בתחילה כנגד שבטים ערבים בסביבת ים המלח ומשם המשיך לנחל אל עריש. כעת דרכו של אסרחדון למצרים הייתה חשופה וצבאו השמיד מרד נוסף של הצבא הכושי באשקלון בשנה ה-17 לשלטונו של תרהקה. לאחר מכן הכושים הביסו את האשורים בקרב אחד, אך לאחר שלוש שנים האשורים הצליחו לכבוש את העיר המצרית ממפיס שם הם לכדו רבים מבני משפחת מלך כוש, מלך כוש תרהקה נסג דרומה, האשורים מינו את נאצ'ו הראשון המייסד של השושלת ה-26 המצרית למלך מצרים בעיר סאיס.
בעוד חזקיהו נצור בירושלים, נעתרה קבוצה מהעם בראשות שבנא להצעות הכניעה של רבשקה [27]. סיפור בגידתו של שבנא נזכר גם במסכת סנהדרין, [28] במדרש ויקרא רבה[29] ובילקוט שמעוני [30] ומשתמע גם מנבואת הזעם על שבנא מפי ישעיהו.[31] במדרש עשר גלויות מסופר עוד על סנחריב:
| ... ועלה על ירושלים, ועלה על יהודה ולקח מארץ יהודה ק"נ מדינות שהיו בהן ב' שבטים, יהודה ושמעון, ולקחם עמו, וביקש להוליכם לחלח וחבור עד שמרד עליו מלך כוש שאחורי מצרים, ולקח עמו יהודה ושמעון ועשה מלחמה עם מלך כוש וגנזם הקב'ה בהרי חושך. | ||
| -- מדרש עשר גלויות, ספר הליקוטים ג', עמודים א - ז. | ||
מתיאור זה עולה כי סיעתו של שבנא, שמנתה כ-130 אלף איש מ-150 יישובים בנחלת שבטי שמעון ויהודה, הצטרפה למסע המלחמה של סנחריב במלך כוש ומעולם לא שבה. לצדו של חזקיהו נותרו כ-110 אלף איש - ראייה לפילוג בעם בימי המצור הכבד המסביר את המילים הקשות בהם השתמשו ישעיהו ודרשני חז"ל לתיאור בגידתו של שבנא [32]. מצרים כעת בידים אשוריות, אך הכושים אינם מוותרים והם מעודדים מרידות בכל רחבי מצרים מלך אשור אסרחדון מת לפני שטיפל במרדים המרובים שפרצו והניח ליורשו אשורבניפל לדכא את ההתקוממויות שפרצו, המלך האשורי החדש הביס את תרהקה שנמלט לעיר תבאי ומשם דרומה לכוש.
בספר החיצוני "איגרת אריסטיאס"[33] נכתב: "גם לפני שבאו היהודים למצרים עם מלך פרס, הם נשלחו ...להלחם נגד מלך הכושים" [34] שכנראה מדובר בשבנא וסיעתו. היעלמות רבבות אנשי שבנא בממלכת כוש מתיישבת עם הופעת מושבת שכירי החרב היהודיים באי יב, שבאזור אסואן בדרום מצרים. הסבר זה מתיישב עם המתיחות ששררה בין יהודי יב ליהודי ארץ ישראל. גם "הרי החושך" הנזכרים לא זוהו באופן חד משמעי וניתן רק לשער כי מדובר ברכס הרי סאמיאן בצפון אתיופיה, בהם התבצרה מרבית הקהילה היהודית לאורך דורות.
[עריכה] ממצאים אנתרופולוגיים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
לאחר חורבן בית ראשון צמחה הקהילה היהודית במצרים והתפתחה, וסביר להניח שהיו מספר גלי הגירה יהודיים לאתיופיה במעלה הנילוס. נראה שכבר בתקופה מוקדמת זו נותקו הקשרים עם שאר הקהילות היהודיות, כיוון שביתא ישראל לא ידעו על חורבן בית שני ואפילו לא ציינו את חג החנוכה. מגילת אסתר נמנית על כתבי הקודש של העדה, אך לא נהוג לקיים ימי שמחה ומשתה ככתוב במגילה. זקני העדה וכוהניה צמים במשך שלושה ימי צום אסתר לזכר תענית אסתר. היו כוהנים שהסבירו כי המצוקה והלחץ בהם הייתה נתונה העדה לא אפשרו לה לקיים ימי שמחה.[1] כמו כן לא נהגו בני הקהילה ללבוש מסכות ותחפושות בפורים, מנהג שהחל בימי הביניים בונציה, כנראה בהשפעת הקרנבלים המקומיים.
ישנן עדויות שתרבות ממלכת אקסום באתיופיה של היום, בערך מתחילתה של המאה הראשונה לספירה הנוצרית, הושפעה מהתרבות היהודית, ושהשפה האתיופית (געז) קיבלה מספר אלמנטים מהשפה העברית.
[עריכה] תולדות הקהילה
[עריכה] תחת ממלכת אקסום
עד למאה ה-14 לספירה ידוע אך מעט על יהודי אתיופיה. במאה התשיעית השמיע אלדד הדני באוזני יהודי קירואן שבצפון אפריקה סיפורים מרחיקי לכת על שבט דן שממנו הוא בא ועל שבטים אחרים בעשרת השבטים האבודים, הנמצאים "מעבר לנהרי כוש".
בשנת 960 התקוממו בני ביתא ישראל יחד עם בני האגאו נגד ממלכת אקסום הנוצרית, שהונהגה על ידי השושלת הסולומונית.[1] בראשם עמדה יהודית המלכה (אנ'), המכונה גם אסתר במקורות יהודיים ו-"יהודית גוּדית" במקורות נוצריים עוינים. לפי אבא אורי יהודית היא בתו של המלך גדעון הרביעי משושלת הגדעונים ששלטה בממלכה היהודית בצפון אתיופיה, בעוד שלפי אותם מקורות נוצריים יהודית התגיירה לרגל נישואיה. המורדים בראשות יהודית הבעירו כנסיות ומנזרים, הרגו נזירים וכמרים וחתרו להכרית את הנצרות באתיופיה. המרד הביא לנפילת ממלכת אקסום ועליית שושלת זאגווה לשלטון באתיופיה. קיסרי שושלת זאגווה בני האגאו שיתפו פעולה עם היישוב העצמאי של ביתא ישראל בצפון אתיופיה, עד שנת 1270, בה הרג יקונו אמלאק את אחרון מלכיה, יטברק וייסד את השושלת הסולומונית העוינת ליהודים.[1] תקופת העצמאות הגמורה הייתה תור הזהב של יהודי אתיופיה.
[עריכה] מעמדה ציון ועד זרע יעקב: קרבות ראשוניים
בין המאה ה-14 למאה ה-17 נאבקו יהודי אתיופיה בשליטים הנוצרים, על רקע דתי וכלכלי כאחד, מאבקים שלעתים הגיעו לכדי עימות צבאי. מהמאה ה-14 ישנם עדויות על "אייהוד" וישנו תיאור כתוב על מלחמתו של קיסר אתיופיה עמדה ציון הראשון (1314-1344) נגד אנשים שהם "קאמה אייהוד" ("כמו היהודים" בגעז). הקיסר נלחם בהם ב-1329 במחוזות הצפון סאמיאן, ווגארה, צאלאמט וצאגאד. שליטת הרוב היהודי במחוזות אלה סיכנה את ההגמוניה הנוצרית, יחד עם ממלכות הדרום יפאט ואדאל[35].
נכדו של הקיסר עמדה ציון, הקיסר דווית הראשון (1382 - 1413), לחם ביהודי טיגראי ועודד מיסיונרים לפעול באזור.[36]. הקיסר יסחק הראשון, בנו של דווית הראשון וקיסר אתיופיה בשנים 1429-1414, המשיך בלחימה ובפעילות המיסיונרית והיה אכזרי מקודמיו כאשר גזר כי: "הנטבל לדת הנוצרית, יירש את אדמת אבותיו, ולא, פאלאסי יהיה".[5] המילה פאלאס פירושה צמית או מבקר, קרי אנשים חסרי זכויות על קרקע. מכאן והלאה דבק המונח "פלאשים" בבני העדה, שנושלו מבעלות על קרקעותיהם בין המאה ה-15 למאה ה-17.[5][37] במאות ה-15 וה-16 שומעים לראשונה על "פלאשה" סביב אגם טאנה.
תחת שלטונו של הקיסר זרע יעקב (1434 - 1468) שהיה נוצרי אדוק הורע מצבם של יהודי אתיופיה. הקיסר דרש מכלל אזרחי ממלכתו, כולל היהודים, להתנצר או למות. אשת הקיסר השנייה ציון מורגשה (או ציון ציפורה לפי מקורות אחרים) הייתה יהודיה שאולצה להינשא ולהתנצר בפקודת הקיסר ושינתה את שמה ל-"ולטה קדיסן". אשתו היהודיה ילדה לו שלושה בנים: אסקאל, באדה מאריאם הקיסר לעתיד ומאדאם.
כאשר סולטנות אדאל ומנהיגה באדלאי אבן סעד א-דין מרדו בקיסר הוא יצא לשם עם צבאו והביס את צבא אדאל בקרב גומיט בשנת 1445. הקיסר זרע יעקב גיבש את שליטתו מעל הממלכות של הסידמאים בדרום, ועל הממלכות המוסלמיות החלשות שמעבר לנהר האוואש [38]. כשהקיסר היה במערכה צבאית כנגד המוסלמים ואדאל בדרום ניצלו יהודי אתיופיה את ההזדמנות ומרדו בקיסר בהנהגת שושלת הגדעונים. היהודים יחד עם אשתו של הקיסר מורגשה, שמאסו בשלטון הקיסר הדתי, תכננו להכתיר לקיסר את בנו הבכור של זרע יעקב, אסקאל. כאשר הקיסר שמע על המרד של היהודים ואשתו הוא הפנה את צבאו צפונה אל עבר מחוזות היהודים, השמיד כפרים יהודים רבים והרג את אשתו ציון מורגשה. בעקבות זאת זרע יעקב כינה את עצמו "משמיד היהודים" [39]. למרות הטבח שביצע ביהודים, כשל הקיסר בהבסתם מאחר והתבצרו בהרי סאמיאן.
בזכות הקרבות הקשים הגיע שמעם של ביתא ישראל לאוזני יהודי מצרים וארץ ישראל. רבי עובדיה מברטנורא, שיצא מאיטליה בשנת 1485 והגיע לירושלים בשנת רמ"ח (1488), עבר בדרכו במצרים ופגש שם שני שבויים מבני העדה, שנמכרו לעבדות ונפדו בידי יהודי מצרים. הוא מעיד על מלחמותיהם, על הלכותיהם ואף על גוון עורם:
| ... אכן מה שנתברר אצלי וידעתי מאין ספק כי באחת מגבולות ממלכת הפרישטי יואני (חבש)... שם בודאי חונים בני ישראל, ויש להם חמשה נשיאים או מלכים, ואומרים כי יש יותר ממאה שנה שנלחמו עם הפרישטי יואני, מלחמות גדולות ועצומות, ובאחרית, בעונות, גברה יד הפרישטי יואני עליהם והכה בהם מכה רבה ועצומה מאד, ונכנס בארצותם והשמיד והחרים וכמעט אבד זכר ישראל מן המקומות ההם. והנשארים בהם גזר עליהם גזרות משונות להפר דתם כעין גזרות שגזרה מלכות יון בימי החשמונאים... ושונאיהם שבו בהם כמה נפשות אנשים ונשים ומכרום לגויים רחוק, והביאו מהם למצרים ופדו אותם היהודים במצרים. ואני ראיתי שנים מהם במצרים והם שחורים מעט, אבל לא כבני כושיים, ולא יכלו להבחין מהם אם הם שומרים תורת הקראים או תורת הרבנים, כי בקצת דברים היו נראים כשומרים תורת הקראים, במה שאמרו שלא היה נמצא אש בבתיהם ביום השבת, ובשאר דברים נראים כשומרים תורת הרבנים, והם אומרים שמתייחסים לשבט דן... זהו מה שראיתי בעיני ואזני שמעו אף כי שני האנשים לא היו יודעים לשון הקודש אלא מעט מזעיר וגם לשון ערב שלהם בקושי אנשי הארץ מבינים אותו". | ||
| -- עובדיה מברטנורא, אגרות א"י, יערי עמ' 133 | ||
[עריכה] פלישת גארן ולאחריה
-
ערך מורחב – מלחמת אתיופיה-אדאל
כאשר צבאותיה של סולטנות אדאל בגיבוי האימפריה העות'מאנית תחת האימאם אחמד גארן פשטו על שטחי האימפריה האתיופית, היהודים ניצלו זאת, שיתפו פעולה עם הצבא האסלאמי של גראן ונלחמו כנגד צבאותיו של הקיסרים לבנה דנגל וגלאוודיוס, אתיופיה יחד עם חיילים פורטוגזים בראשותו של כריסטבוו דה גמה הצליחו לנצח את המוסלמים מאדאל ולהרוג את גראן בקרב ווינה דגה.
שיתוף הפעולה הצבאי עם המוסלמים מתועד גם בספר קול מבשר מאת רבי יצחק בן אברהם עקריש (ר"נ-ש"מ, 1490 - 1580 לערך), שהתחקה אחר ידיעות ששלחו לוחמי האימפריה העות'מאנית על בעלי בריתם המקומיים, בני ביתא ישראל. בהקדמה לספר מתאר עקריש בפרוטרוט ובשבועה שלוש ידיעות על הממלכה היהודית, מהן שתיים התפרסמו לדבריו במצרים ובקושטנדינא. תחילה מתאר ר' עקריש את מסעו בספינה מקושטנדינא למצרים בשנת השכ"ב (1562), כיהודי יחיד בין "ישמעאלים ותוגרמים וערביים". אחד הנוסעים הזקנים האחרים בספינה טען כי לחם מגיל 15 בשירות מושל מצרים דאז סולימאן הראשון. ר' עקריש מעיד כי לסיפורי הזקן ניכרה השפעה מפתיעה על אחד הנוסעים האחרים בספינה, שביקש מעקריש לתשאל את הזקן. לאחר דין ודברים ביניהם שואל הנוסע, המזוהה על ידי עקריש כיהודי אנוס, את הזקן:
| אמר התוגר לזקן: אחלה פניך שתודיעני אם אולי באותם המקומות שהלכת אם ידעת או שמעת שיהיה כעת ליהודים שום מלכות או שלטון, כי אפילו המצריים יש היום מקומות בספרד שיש להם מנהיג ושר כמו דוכוס, ואלו היהודים לא נמצא בעולם שיש להם מלכות או שררה, לא שמענו ולא ראינו.
השיבו הזקן ואמר: יש להם מלכות ושלטנות גדול ואגיד לך מה שראיתי בעיני בהיותי נוסע בדוגיות עם המשנה סולימאן פאשה. א' נסענו דרך ים דרך הודו שהיא מול המזרח מקום אשר לא עבר בה איש ואחר ימים ראינו גדולים וגבוהים לשמים גבהם דבר גוזמא והכירו בהם שהיה מקום ישוב. ושאל המשנה את התייר הנקרא פילוטו בלע"ז[40] ואמר לו: כנראה שאלו ההרים שבהם ישוב, שדומה מקום נעבד ונחרש. השיב התייר ואמר למשנה: אדוני, באלו המקומות יש אומה חזקה וקשה, אין לנו תועלת מהם. (...) מפני שיושבים בהרים גבוהים שיגין עליהם תוספת על גבורתם, ואין מקום לעלות אליהם באילי הברזל. אמר לו המשנה: מאי זו אומה הזו ומאי זה דת הם? השיב התייר: אדוני, יהודים הם. וכשמוע המשנה שם יהודים, לעג ושחק: אם הם יהודים אי אפשר שהם כל כך גבורים כאשר אמרת. צוה לחתור ולעלות ליבשה וקרא לשריו ולעבדיו בעלי עצה, לקחת עצה איך יעלה למלחמה. ויען התייר והיועצים ואמרו למשנה: ראה מה אתה עושה ופקח עיניך כי לא יהיה תפארתך על הדרך הזה, כי אם תנצחם ואמרו שנצחת יהודים, והם הם ינצחוך יאמרו שכבשת ארץ תימן ועדן ולבסוף נפלת כנפול בני עולה ביד היהודים ואיך תסיב פניך אל המלך אדוניך. וכשמוע המשנה כן, נתחרט ושב לו... ואני יצחק כשמעי את הדברים האלה מפי הזקן מסיח לפי תומו, שמחתי ונתתי שבח והודאה לש"י שזכני לשמוע אלו הדברים וכיוצא בהם. |
||
| -- מתוך קול מבשר, יצחק בן אברהם עקריש | ||
בהמשך מעיד ר' עקריש כי שמע מפי הרופא הרב שמואל סולם במצרים, כי חודש לפני כן זומן הרופא בדחיפות אל השר (כנראה סולימאן הראשון). לאחר חקירה תקיפה קצרה, מסר לו השר איגרת שהגיעה מ"דושדמור", המזוהה כעוזרמור, מפקד טורקי שלחם בחבשים בימי גלאוודיוס. באיגרת נכתב כי הכוח העות'מאני ניצל הודות לשר יהודי ששלח לעזרתם שנים עשר אלף פרשים:
| שלום לך, השר היושב במצרים! שלח לי חיל ואילי הברזל, שאלמלא שר אחד של יהודים שעזרני למלחמה עם י"ב אלף פרשים הייתי מסתכן בעצמי ומאבד כל חיילותי. | ||
| -- שם, שם | ||
לאחר שהקיסר גלאוודיוס ניצח את המוסלמים הוא פנה צפונה לנקום ביהודים והוציא להורג את המלך היהודי יורם על עזרתו למוסלמים. לאחר מותו של יורם עלה לכס מלכות היהודים, ראדי שנלחם גם הוא כנגד צבא אתיופיה הפעם תחת הקיסר מינאס, ראדי השיג השגים מרשמים והיהודים כבשו תחתיו את מחוז ווגארה דרומית לסאמיאן וחיזקו את ההגנות בהרי סאמיאן הקרבות כנגד מינאס היו מוצלחים וחייליו הובסו בקרב [41].
יורשו ובנו של מינאס סרצה דנגל נלחם ב-1580 כנגד ביתא ישראל, בקרבות אלו היהודים שרפו את הגוססים בשדה הקרב והעדיפו למות לא בידי אויביהם.
ברשומות של סרצה דנגל נכתב ש: