בית אסטרהאזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שושלת בית אסטרהאזי

בית אסטרהאזי (בגרמנית: Esterházy) היה משפחת אצולה הונגרית בממלכת הונגריה מאז ימי הביניים. מאז המאה ה-17 הייתה משפחת אסטרהאזי לאחת ממשפחות האצולה בעלות האדמות הרבות ביותר בממלכת הונגריה, אשר הייתה אז חלק מן האימפריה ההבסבורגית ולאחר מכן חלק מאוסטרו-הונגריה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה, הייתה משפחת אסטרהאזי חלק מן האריסטוקרטיה הנמוכה בחלקה הצפוני של ממלכת הונגריה (כיום דרום מערב סלובקיה). המשפחה עלתה לגדולה תחת כהונתו של הרוזן ניקולאוס אסטרהאזי (1583-1645), ובנו, פאול אסטרהאזי (1635-1713). במאה ה-17, אחרי רכישותיו של ניקולאוס, התפצלה המשפחה ל4 שושלות עיקריות:

  • שושלת פורכשטיין הישנה: נוסדה בידי ניקולאוס אסטרהאזי, ומושבם הראשי היה באייזנשטט.
  • שושלת פורכשטיין הצעירה.
  • שושלת ז'בולן: נוסדה בידי פאול אסטרהאזי (נפטר ב-1641).
  • שושלת צ'סנק: נוסדה בידי דניאל אסטרהאזי (נפטר ב-1654).

ב-1626 הורשו בני משפחת אסטרהאזי לשאת את התואר "רוזן" ובשנת 1712 בני שושלת פורכשטיין הישנה קיבלו את התואר "נסיך". הצלחת המשפחה באה לה מצבירה מתמדת של קרקעות, ונאמנותם הן לכנסייה הקתולית והן לקיסר הבסבורג. הגורם האחרון היה אולי המשמעותי ביותר. ההיסטוריה של הונגריה רצופה בשאיפה, אשר לעתים לבשה אופי אלים, להיות חופשית משלטונה של אוסטריה. שאיפה זו הושגה רק עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה. נאמנותם של נסיכי אסטרהאזי לכתר ההבסבורגי הייתה עקבית, ובמספר הזדמנויות הם עזרו לאימפריה בעיתות משבר, בין השאר בשעת המצור הטורקי על וינה ב-1683, ובעת כיבושה השלם בידי נפוליאון.

המשפחה רכשה את נכסיה הרבים בשלוש דרכים עיקריות: חלוקה מחדש של אדמות אשר נלקחו מן הפרוטסטנטים בזמן הקונטרה-רפורמציה, חלוקה של שטחים שנכבשו מן הטורקים, וקשרי נישואין מועילים. רוב השטחים המדוברים נמצאים כיום באוסטריה, בסלובקיה ובהונגריה של ימינו. המשפחה הפכה לבסוף לבעלת הקרקעות הגדולה ביותר באימפריה ההבסבורגית, והכנסתם עלתה לעתים על זו של הקיסר עצמו.

משכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפחה קיבלה את שמה ממשכנהּ‏ אשר נמצא באזור הקרוי אסטרהאזי שבממלכת הונגריה, ליד דונאיסקה סטרדה (כיום בסלובקיה). משכן זה אינו קיים יותר ואין לבלבלו עם טירה הנושאת את אותו השם בה גרו בני אסטרהאזי מאז ימי הביניים. החל מ-1421 הפכו בני המשפחה למחזיקי הרכוש בגלנטה.

משכן חשוב נוסף של אסטרהאזי, ארמון אסטרהאזי, נמצא באייזנשטט. הארמון נבנה במאה ה-14 ושופץ בין השנים 1663-1672. אייזנשטט נמצאת כיום באוסטריה במחוז בורגנלנד, אך בימיה של הנסיכות (עד 1920), היא השתייכה מבחינה חוקית לממלכת הונגריה. משפחת אסטרהאזי החזיקה מספר בתים נוספים ברחבי ממלכת הונגריה ובטרנסילבניה. הנסיכים אשר אהבו את סגנון החיים שהציעה בירת האימפריה התגוררו רוב הזמן בווינה. הנסיך ניקולאוס אסטרהאזי, שכיהן בין השנים 1761-1790 לא חיבב את השהיה בבירה, ובנה לעצמו לקראת שנות השבעים של אותה מאה ארמון מפואר באזור פרטוד של ימינו (איחוד של אסטרהאזי וסיטר), שהיה אז בממלכת הונגריה. הארמון נבנה על האתר שבו שכן קודם בית הציד שלו, הוא המשכן המרשים ביותר של המשפחה, ומכונה לעתים "ורסאי ההונגרי"

שפות ושמות משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת העיקרית של המשפחה דברה שתי שפות: הונגרית (שפת אימם, ברוב המקרים) וגרמנית (בהיותם אצולת האימפריה האוסטרית). בני המשפחה אשר חיו בחלקים אחרים של הממלכה ההונגרית דיברו גם בשפות המקומיות, בייחוד שפות סלאביות באזורים הסלאביים. כמה בני משפחה נהגו להתכנות הן בשמם ההוגרי והן בזה הגרמני. לכן, פל אנטל (בהונגרית) הוא פאול אנטון (בגרמנית), ומיקלוש יוסף הוא ניקואלוס יוזף. איות שם המשפחה משתנה גם הוא בהתאם לשפה. בהונגרית הוא נכתב Eszterházy, ובגרמנית Esterházy. שם המשפחה המלא שלקחו בני המשפחה מן המאה ה-16 הוא אסטרהאזי דה גלנטה (או אסטרהאזי פון גלנטה).

היידן[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת אסטרהאזי נודעת, אולי, בעיקר בזכות קשריה עם המלחין המפורסם יוזף היידן, אשר שרת כקאפלמייסטר בחצרם של שלושה מנסיכי המשפחה. בשנת 1761 שכר לראשונה הנסיך פאול אנטון את היידן, אשר עבד במשך רוב שנות כהונתו שם תחת יורשו של פאול אנטון, הנסיך ניקולאוס. במהלך כהונתו של הנסיך אנטון (1790-1794) יורשו של ניקולאוס, פוטרו נגני החצר במסגרת קיצוצי התקציב, והיידן הופרש לגמלאות, כאשר הוא מבלה את מרבית זמנו במסעותיו ללונדון. שירותו בתקופה זו הסתכם במטלות חד פעמיות בעבור החצר. לבסוף, בזמן כהונתו של הנסיך ניקולאוס השני (שהחלה בשנת 1794), מילא היידן בעיקר תפקיד טקסי, אשר כלל בעיקרון הלחנה של מיסה מדיי שנה לכבוד יום השם של הנסיכה מריה יוזפה הרמנגילד (1768-1845) אשר גם הייתה ידידתו של היידן. היידן המזדקן המשיך למלא את חובתו זו עד 1802, עד אשר בריאותו הרופפת מנעה זאת ממנו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]