בית דין רבני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבואת בית הדין הגדול לשעבר בהיכל שלמה בירושלים

בתי הדין הרבניים הם חלק ממערכת המשפט בישראל, הכוללת גם את בתי הדין הדתיים, הפוסקים על פי ההלכה היהודית והמשפט העברי. בחוקי מדינת ישראל ניתנת לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט בלעדית בנושאי הנישואין והגירושין של בני הדת היהודית, סמכויות בדיני אישות בתנאים מסוימים, ובכלל זה גם גיור. לבתי הדין יש סמכויות נוספות הנילוות לענייני הנישואין והגירושין, וכן סמכויות בעניינים דתיים. הגוף האחראי על בתי הדין הרבניים הוא הנהלת בתי הדין הרבניים, שהינה יחידת סמך במשרד המשפטים. בראש המערכת של בתי הדין הרבניים, ניצב בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, בראשותו של אחד משני הרבנים הראשיים לישראל. כיום עומד בראש ביה"ד הגדול לערעורים הראשון לציון הרב יצחק יוסף, אשר מכהן כנשיא בית הדין הרבני הגדול.

מבנה בתי הדין וסמכויות המינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין בית הדין האזורי והמועצה הדתית בשדרות דוד המלך בתל אביב

השופטים בבתי דין רבניים נקראים דיינים, והם ממונים לתפקידם על ידי ועדת מינויים בראשות שר המשפטים (הדומה בתפקידה ובהרכבה לזו של הוועדה לבחירת שופטים). לרוב יושבים הדיינים בהרכב של שלושה, אך במקרים דחופים ובהסכמתם של שני הצדדים ניתן לשפוט גם בהרכב של דיין אחד. בתי הדין הרבניים פוסקים על פי ההלכה היהודית והמשפט העברי.

בישראל קיימים תריסר בתי דין רבניים אזוריים (באריאל, אשדוד, אשקלון, באר שבע, חיפה, טבריה, ירושלים, נתניה, פתח תקווה, צפת, רחובות ותל אביב), וכן בית דין מיוחד לענייני גיור.

בית הדין הרבני הגדול לערעורים יושב בירושלים, ובנשיאותו יושב אחד משני הרבנים הראשיים לישראל המכהן למעשה כאחראי על כל מערכת השיפוט הרבנית בישראל, ובמקרים מסוימים מטפל לבדו בערעורים הנובעים מטעויות סופר או הלכה. בנשיאות בית הדין הגדול מכהן כיום הראשון לציון הרב יצחק יוסף, כאשר לצידו מכהנים כדיינים הרב ציון בוארון]] והרב ציון אלגרבלי.

על הצד הלוגיסטי של בתי הדין אמונה הנהלת בתי הדין הרבניים. במשך 20 שנים שימש הרב אלי בן דהן כמנהל בתי הדין, ובשנת 2010 החליף אותו הרב שלמה דיכובסקי.


מעמדם, סמכותם ודרכי מינויים והדחתם של הדיינים מוסדר בחוק באמצעות "חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953", ובאמצעות "חוק הדיינים" ("תקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), תשט"ו–1955"). על פי חוק הדיינים אדם יכול להיות מועמד למינוי דיין בבית דין רבני: 1. רק אם הוא הוסמך לרבנות על ידי רב מומחה או מוסד תורני שמועצת הרבנות הראשית מכירה בו; 2. בגיל 30 ומעלה; 3. הנו נשוי או היה נשוי; 4. אורח חייו ואופיו הולמים מעמד של דיין בישראל; 5. עמד בבחינות מטעם מועצת הרבנות הראשית. על פי חוק זה נקבע כי למועצת הרבנות הראשית הסמכות הן להסמיך והן לבטל את ההסמכה לדיינות (במקרה שהתברר כי אורח חייו אינו תואם את הציפיות מדיין בישראל). ב"חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980" ישנה התייחסות לדיינים ונקבע בה, כי מועצת הרבנות הראשית היא הגוף האחראי למינוי של דיינים.

תחומי סמכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכויות על פי חוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכויות של בתי הדין הרבניים הן ירושה משלטון העות'מאני שהגדיר עדות דתית שלכל אחת מהן סמכויות לגבי המעמד האישי של בני העדה, ולגבי הכרעה בסכסוכים אזרחיים בין בני העדה. בנוסף על בתי הדין הרבניים הכיר השלטון העות'מאני גם בתי דין של דתות אחרות בישראל. השלטון המנדטורי הקים במקביל את בית הדין השרעי המוסלמי.

בחוקי מדינת ישראל ניתנת לבתי הדין הדתיים סמכות שיפוט בלעדית בנושאי הנישואין והגירושין של בני עדתם. לבתי הדין הרבניים יש סמכות שיפוט בלעדית להכריע בנושאי הנישואין והגירושין של בני הדת היהודית [1],‏[2] על פי ההלכה היהודית. ובנוסף סמכויות בדיני אישות אחרים בתנאים מסוימים, ובכלל זה גם גיור, מינוי אפרוטופוסים, הכרת אבהות, קביעת מעמד אישי והצהרת דתיות.[3] בנוסף לתחומי המעמד האישי, יש לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט גם בעניינים דתיים, כגון הקדשות וכדומה, וכן סמכות שיפוט בהסכמת הצדדים, בנושאים כגון: צוואות וירושות. בנוסף, יש להם סמכות שיפוט ("מקבילה") בכל הנושאים שנכרכו לתביעות גירושין, כגון: חלוקת רכוש, הסדרי ראייה, חינוך, מזונות ועוד. וזאת בתנאי שהתביעה בנושאים אלו הוגשה טרם הגשת תביעה דומה בבית משפט לענייני משפחה, על ידי מי מהצדדים. עובדה זו גורמת למושג הידוע "מרוץ סמכויות" - שהצד המעדיף לדון בבית הדין הרבני, או בבית המשפט לענייני משפחה, ממהר להגיש תביעה בערכאה שבה הוא חפץ לדון, כדי למנוע מהצד שכנגד לתבוע בערכאה השנייה.

בוררות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לפסיקת בג"ץ ב-6 באפריל 2006, בפסק דין 8638/03 - סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, נהגו בתי הדין האזוריים לדון ולפסוק אף בנושאים שאינם בסמכויות ע"פ חוק שיפוט בתי הדין הרבניים, כגון: דיני נזיקין, קניין ודיני ממונות בכלל. בית הדין הרבניים סמכו על חוק הבוררות אשר מקנה לכל אדם סמכות שיפוט מכח הסכמת הצדדים בכפוף לחתימה על שטר בוררות.

בשנת 2006 פסק בית המשפט העליון כי בית הדין אינו מוסמך בחוק לשמש כבורר, וכגוף הפועל מכוח חוק, הסכמת הצדדים אינה יכולה להעניק לו סמכויות שאינן שלו לפי החוק. עם זאת, דה פקטו בתי דין רבים ממשיכים לפסוק בדיני ממונות, אך לפסק אין תוקף חוקי. קיימת הצעת חוק ממשלתית לעגן את זכותם של בתי דין רבניים לפסוק כבוררים בכל נושא ממוני.

צדדים המעוניינים להכריע בסכסוך כלכלי שביניהם על פי דין תורה, יכולים לפנות גם לבתי הדין הפרטיים, שקונים את סמכותם מכוח חוק הבוררות. יש המעדיפים לפנות לבתי דין אלו, המתמחים בדיני ממונות ולרוב ההליך שם מהיר, פשוט מבחינה בירוקרטית ומשוחרר מאימת אפשרות ביטול פסק הדין על סמך פסיקת בג"ץ. אך יש המעדיפים לדון דווקא בבתי הדין הרבניים הממלכתיים, שכן שם הם זוכים לזכויות הדיינותיות שאינן קיימות בבתי דין פרטיים, כגון: זכות ערעור, מתן נימוקים לפסק, וועדה אליה ניתן לפנות במקרה של תלונות.

בית הדין הגדול לערעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הדין הגדול לערעורים

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לבתי המשפט האזרחיים בישראל, הדיונים בבית הדין הרבני - בדומה לדיונים בבית המשפט לענייני משפחה - הם חסויים ע"פ חוק, מאחר שהם עוסקים בעניינים אישיים שהצנעה יפה להם. בהתאם לכך, גם פסקי הדין אינם מתפרסמים, אלא על פי בחירה של בית הדין לפרסמם. בשל כך הציבור, הרבנים, האקדמאים ואפילו עורכי דין המופיעים תדיר בבית הדין אינם מודעים תמיד לפסיקות תקדימיות בענייניהם; אם כי מן הראוי לציין כי ע"פ חוק השפיטה אין בי"ד רבני כפוף לתקדימים כלשהם, ומשכך אין כל משמעות ל"פסיקות תקדימיות" ככל שמדובר בבי"ד רבני.

בשנים האחרונות עולה ביקורת על אופן התנהלותם של בתי הדין הרבניים, בעיקר מטעם גופים המזוהים עם מאבק למען שוויון זכויות לנשים, בהם: "קולך", "מבוי סתום" ו"מרכז צדק לנשים". גופים אלה (שבהם חברים בין היתר אנשים מן הזרם הדתי-לאומי) טוענים כי המתדיינים אינם מבינים חלק גדול מפסקי הדין הניתנים בבית הדין, ובמקרים מסוימים המתדיינים כלל לא מקבלים לידיהם את פסקי הדין בעניינם.‏[4]

גופים אלו מעבירים ביקורת גם לגבי אופן התנהלות הדיונים, העדר שקיפות או רישום פרוטוקולים חלקי (לטענתם), וכן על נקיטת קו הלכתי הגורם לדבריהם לאפליתן או לעיגונן של נשים רבות ואף מתיר ביגמיה‏[5]. פרופסור חנה קהת אף קראה לזוגות חילונים להתחתן בנישואים אזרחיים, במחאה על מדיניותם של בתי הדין הרבניים.

הנהלת בתי הדין הרבניים, וכן עורכי דין ומשפטנים בכירים המצטרפים לעמדתה, דוחים מכל וכול טענות אלו; לטענתם, עיון יסודי בנתונים המגובים באסמכתאות מוכיח כי מדובר בטענות קנטרניות גרידא שאין להן על מה לסמוך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם אלון, חקיקה דתית בחוקי מדינת ישראל ובשפיטה של בתי משפט ובתי הדין הרבניים, הוצאת הקיבוץ הדתי, 1968.
  • אסף טבקה ואור סדן "הסמכה למילה: ברית מילה, בית הדין הרבני וסמכות שיפוט עניינית - ניתוח דיוני" המשפט ברשת: זכויות אדם גיליון 20, עמ' 4 (2014).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


בתי דין בישראל
בית דין רבני · בית דין שרעי · בית הדין לעבודה · בית דין צבאי · בית הדין לענייני מים · בית דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין RabinatPicture 041.jpg