בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק התכנס בבית המשפט איצ'יגאואה, בטוקיו, אשר שימש כמטה הצבא היפני הקיסרי.

בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק (אנגלית: The International Military Tribunal for the Far East, ר"ת IMTFE), ידוע אף בשם "בית הדין לפשעי מלחמה בטוקיו" (אנגלית: Tokyo War Crimes Tribunal) התכנס בטוקיו עם תום מלחמת העולם השנייה לצורך העמדתם לדין של מנהיגי האימפריה היפנית על שלושה סוגי פשעים: פשעים מדרגה A (פשעים כנגד השלום), פשעים מדרגה B (פשעי מלחמה) ופשעים מדרגה C (פשעים כנגד האנושות), אשר בוצעו בעת המלחמה. הפשעים מדרגה A מתייחסים לקשר שקשרו ראשי המשטר היפני לפתיחת המלחמה ולניהולה, שני סוגי הפשעים האחרים מתייחסים לפשעים שבוצעו תוך כדי הלחימה, כולל טבח ננקינג. אישומים בפשעי מלחמה כנגד אנשי צבא זוטרים יותר התבררו בהליכים נפרדים, בערים אחרות במזרח אסיה.

בית הדין החל דיוניו ב-3 במאי 1946 וסיים מלאכתו ב-12 בנובמבר 1948.

25 מנהיגים משורות הצבא והשלטון היפני עמדו לדין על פשעים מדרגה A, יותר מ-5,700 יפנים עמדו לדין על ביצוע פשעים מדרגה B ו-C, רוב האחרונים הואשמו בהתעללות בשבויים. הפשעים אשר בוצעו על ידי כוחות יפן ושליחיה בעת כיבוש קוריאה וסין, במיוחד בחבל מנצ'וריה, לא היוו חלק מן האישומים שנידונו בטוקיו. סין הקימה 13 בתי דין משלה לדיון בפשעים אלה, בהם הורשעו 504 אנשים, 149 מהם הוצאו להורג.

הירוהיטו, קיסר יפן, וכל בני המשפחה הקיסרית, לא הועמדו לדין על מעורבותם בפשעים שנידונו בבית הדין בטוקיו. כנגד כ-50 חשודים, בהם נבוסוקו קישי, לימים ראש ממשלת יפן, הוגשו כתבי אישום, אולם הם לא הועמדו לדין.

הקמת בית הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופטי בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק

הבסיס המשפטי להקמת בית הדין נמצא באמנת בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק (אנגלית: Charter of the International Military Tribunal for the Far East) אשר נכרתה ב-19 בינואר 1946‏‏[1]. האמנה קבעה את המסגרת לכללי בית הדין וסדרי הדין לניהול דיוניו ואף את סוגי הפשעים שידונו בו. סדרי הדין לבית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק נחקקו ביום 25 באפריל 1946, מכוח פיסקה 7 לאמנת בית הדין ‏‏[2].

מושב של 11 שופטים ישב בדיוני בית הדין, נציג לכל אומה בבעלות הברית: ארצות הברית, הרפובליקה הסינית, ברית המועצות, בריטניה, הולנד, ממשלת הרפובליקה הצרפתית בגולה, אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה, הודו הבריטית והפיליפינים.

גזרי הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין המנהיגים שעמדו לדין ואשר הואשמו בפשעים משלוש הדרגות, שבעה נידונו למוות, הם הוצאו להורג בכלא סוגמו ב-23 בדצמבר 1948:

16 נאשמים אחרים נידונו למאסר עולם, שלושה מהם נפטרו בעודם בכלא ויתרתם קיבלו חנינה בשנת 1955.

נאשמים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתונים שנאספו בידי חוקרים יפנים, כ-5,700 איש הועמדו לדין על פשעים מדרגה B ו-C. מתוכם, 984 איש נידונו למוות; 475 נידונו למאסר עולם; 2,944 נידונו לתקופות מאסר קצובות; 1,018 זוכו ו-279 איש לא הובאו לדין או שלא נגזר עונשם.

בנוסף לנאשמים בבית הדין הבינלאומי בטוקיו, הקימו סין וברית המועצות בתי דין צבאיים משלהן, אשר אף בהם הועמדו לדין פושעי מלחמה יפנים. בבית הדין לפושעי מלחמה בחברובסק עמדו לדין אנשי יחידה 731 של הצבא היפני הקיסרי, על פשעים שביצעו במהלך ניסויים בבני אדם לפיתוח נשק ביולוגי. אולם אנשים אלה היו בידי צבא ארצות הברית ולא הוסגרו לידי הסובייטים בהוראת דאגלס מקארתור, לאחר שהתחייבו למסור לידי האמריקאים את תוצאות מחקריהם.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק נמתחה ביקורת דומה לזו שלה זכו משפטי נירנברג. המבקרים נחלקו בדעותיהם לשניים: חלקם מתחו ביקורת על השיפוט הרטרואקטיבי הנמצא בבסיס המשפטים, דהיינו שהחוק אשר שימש להרשעת הנאשמים נחקק על ידי המנצחים במלחמה, לאחר שמעשי המנוצחים כבר בוצעו. חלק אחר של המבקרים טוענים כי כל מטרת ההליך הייתה להכשיר את המשפחה הקיסרית ולטהרה מאחריותה לפשעי המלחמה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]