בית החולים הדסה (תל אביב)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית החולים במלון ספקטור, נחלת בנימין 18, יוני 1926 (צילם: אברהם סוסקין)
הבניין ברחוב בלפור, סוף שנות ה-20
השלט המפורסם בפיתחו של בנין ג'
בניין בית חולים ליולדות ברחוב גרוזנברג
המעבדה בבית החולים בשכונת נווה שלום, 1919
בניין המעבדות המשוכלל ברחוב מזא"ה 1925

בית החולים הדסה תל אביב או בשמו הרשמי האחרון בית החולים העירוני-ממשלתי ע"ש ישראל רוקח היה מוסד רפואי שפעל בתל אביב משנת 1918 ועד 1992. מיקומו הגאוגרפי השתנה מספר פעמים במשך השנים, אך במרבית 74 שנות קיומו עמד ברחוב בלפור 8.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של בית החולים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים, כאשר ההסתדרות הציונית בארצות הברית החליטה לשלוח צוותים רפואיים שיעזרו לחלוצי הארץ במלחמתם במגפות. הם פנו לארגון הנשים "הדסה", וביוזמת הנרייטה סאלד הוקמו ארבעה בתי חולים בארץ, שהחשוב והגדול בהם היה בית חולים זמני בשכונת יפה נוף שברובע מנשייה שביפו, אשר הוקם באוקטובר 1918, שכן בבניין סמוך למלון בלה ויסטה ובתי פיינגולד וכלל 10 מיטות. פתיחת בית החולים גרמה בעקיפין לסגירתו של בית החולים העברי הראשון ביפו, הוא בית החולים שער ציון אשר שכן באותה שכונה מאז 1898 - בבית השגריר האוסטרי, פסקל, בסמוך לרחוב חסן בק.
כעבור שנתיים, בשנת 1920, עבר בית חולים "הדסה" לבנין ברחוב גרוזנברג ומספר המיטות גדל תחילה ל-28 ואחר כך ל-48. לאחר פרעות תרפ"א הועבר שוב, הפעם לבניין מלון ספקטור ברחוב נחלת בנימין 18 ושם גדל לכדי 75 מיטות. ב-30 ביוני 1925 הונחה אבן הפינה למושב הקבע של בית החולים ברחוב בלפור 8. קיימת סברה לפיה אבן הפינה הונחה למעשה עוד בשנת 1914 אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועקב התנגדות השלטון העות'מאני פסקה הבנייה וחומרי הבנייה הופנו לבניית מסגד חסן-בֶּק. הבניין שהוקם לבסוף תוכנן על ידי האדריכל דב הרשקוביץ ונבנה בסיוע העירייה, ממשלת א"י המנדטורית, הסתדרות הדסה, ועד הרופאים היהודיים באמריקה והברון רוטשילד. הבניין נחנך בינואר 1929 ונפתח לקהל הרחב. בבית החולים היו מחלקות לאפידמיולוגיה, כירורגיה, רפואת ילדים, רפואת עיניים, נשים ויולדות, אף אוזן גרון, עצבים, אורולוגיה וכן מעבדות, אשר שכנו בבניין נפרד צמוד לבית החולים ברחוב מזא"ה (ראו תמונה). כבר עם פתיחת בית החולים היה ברור כי המקום צר מלהכיל מוסד רפואי "מודרני" ולכן עוד בשנת 1925 קנתה העירייה מאיברהים שוקי אפנדי, תושב הכפר הערבי סומייל, פרדס בן 50 דונם (פרדס פורטליס) בשטח הנמצא בימינו בסוף שדרות בן-גוריון וכולל את גן העיר, בניין העירייה וכיכר רבין. תוכנית בניית בית החולים לא יצאה לפועל בעיקר בהיות השטח ספר מסוכן ממנו ירו פורעים ערביים על בתי העיר הסמוכים. מאוחר יותר הפך הפרדס יחד עם בריכת שחייה בשטחו ל"גן הדסה" ושמו של הרחוב בצפונו של המתחם, רחוב הדסה, הוא זיכרון יחיד לתוכנית לבנות את בית החולים במקום.
על מנת להתגבר על מצוקת האשפוז, כבר בשנת 1931 נוספה קומה שלישית לבניין. ההרחבה החמירה את הבעיות התקציביות שהיו ממילא למוסד ואילצו את ארגון הדסה להעביר את בית החולים לידי העירייה עוד באותה השנה ועירית תל אביב החלה גובה מס מיוחד מתושבי תל אביב היהודיים למימון פעילות בית החולים. בשנים 1935-1936 נוסף בניין למחלות פנימיות בחצר בית החולים ובשנים 1938-39 נוסף בניין שלישי אשר נחנך בפברואר 1939‏[1] ויועד למחלקות הילדים. בכניסה לבנין נתלה שלט שהפך לחלק מן הפולקלור של בית החולים ושל העיר תל אביב כולה ובו צוין שבבניין ג' מחלקת ילדים א' נמצאת בקומה ב' ולהפך.
חלק מפעילות בית החולים התקיים בבניינים סמוכים, והעיקרי שבהם בית הבריאות על שם לינה ונתן שטראוס אשר ברחוב בלפור 14. בנין מרשים זה העומד עד היום על תילו מתפרס על פני שישה דונמים. תוכנן על ידי האדריכל היהודי הבריטי בנימין חייקין (שתכנן גם את בית הבריאות על שם שטראוס בירושלים). אבן הפינה הונחה ב-31 בינואר 1928 בטקס בהשתתפות ראשי היישוב היהודי ובכירים בשלטון המנדטורי, לרבות סר אלפרד מונד (הלורד מלצ'ט) וחיים נחמן ביאליק אשר נשא מילים בשבחו של שטראוס. הבניין הכיל מעון תינוקות לאימהות עובדות ומחוסרות אמצעים, קליניקה לרפואת שיניים לילדי בתי הספר, ספרייה רפואית, בית ספר לחרשים אילמים, תחנה לטיפול ביונקים ובנשים הרות, מעבדה למצרכי מזון, מחלקה אורתופדית לילדים ואולם להרצאות. הבית שימש גם כמרכז ל"צופי הבריאות". בקיץ 1945 עבר לבניין בית הספר לאחיות, שהוקם בשנת 1943 בסמטת בית השואבה הסמוכה. מחזורו הראשון של בית הספר סיים לימודיו בשנת 1946 והוא הבסיס לבית הספר האקדמי לסיעוד ע"ש שינברון שבמרכז רפואי תל אביב.
ב-29 במרץ 1973 שונה שמו של בית החולים ל"רוקח" על שם ישראל רוקח, מי ששימש בשנים 1936-1929 כסגנו של ראש עיריית תל אביב, מאיר דיזנגוף ולאחר פטירתו של דיזנגוף בשנת 1936 ועד שנת 1952 כראש העיר תל אביב-יפו.
בתהליך שהחל בשנות ה-80 של המאה העשרים, החלו מחלקות בית החולים לעבור לקמפוס המרכז הרפואי ברחוב ויצמן, מקום מושבו העכשווי של המרכז הרפואי. התהליך הסתיים בשנת 1992 עם סגירת המחלקה האחרונה.
הבניין נהרס וכיום עומד במקומו מתחם רובע לב העיר.

בית החולים בפולקלור המקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית החולים ברחוב בלפור היה חלק בלתי נפרד מן הפולקלור התל אביבי וסביבו התפתחה תרבות וחברה של רופאים ופציינטים. חלק גדול מן הרופאים של תל אביב הקטנה גרו בקרבתו כמו ד"ר ישראל מרגלית, רופא הפרסונל של בית החולים ואביו של דן מרגלית וד"ר בוינובר, אביו של פרופ' יורם בוינובר – אשר כמו אביו גם הוא עבד בבית החולים וכיום הוא מנהל את מכון גסטרו לילדים ואחת ממחלקות הילדים בבית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים שבמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר. אילן שחורי מספר באתר על ראשית הרפואה בתל אביב‏[2] על כמה מפצועי האצ"ל שהגיעו לבית חולים לאחר אחת הפעולות ואשר טופלו בחדר הניתוח. שני שוטרים בריטים הגיעו בעקבותיהם והמתינו כדי לעצור אותם. אולם ד"ר דוד מרגלית הגיש לשוטרים קפה ובתוכו סם הרדמה. השוטרים שתו את הקפה ונרדמו ובחסות תרדמתם הצליחו אנשי האצ"ל להימלט בלא פגע מבית החולים.

הסיפורים והאמרות הקשורים בבית החולים נעלמו מן הסלנג התל אביבי עם סגירת בית החולים אבל לפחות קללה אחת, שהונצחה על ידי דן בן אמוץ בתוכנית הרדיו הסטירית "שלושה בסירה אחת", עדיין שגורה בפי ותיקי העיר: "שתיכנס מבלפור ותצא ממזא"ה". האמרה נובעת מן העובדה שבית החולים תפס את כל השטח שבין רחוב בלפור לרחוב מזא"ה המקביל מדרום ובעוד שחדר המיון המקורי של בית החולים והשער הרשמי שכנו בכניסה מרחוב בלפור – חדר המתים העירוני שכן במרתף שברחוב מזא"ה.

בצדו הדרומי גבל חדר המתים בבניין תל אביבי מפורסם, בית ברלין-פסובסקי או בשמו העממי "בניין התאומים", שתוכנן ונבנה בשנות ה-20 על ידי האדריכל יוסף ברלין ושותפו המהנדס ריכרד פסובסקי בסגנון הנאו-קלאסי עבור האחים ברלין שביקשו להקים שני אגפים זהים (מכאן השם של הבניין). הקרבה לבית החולים לא כל כך התאימה למגורים, ומסוף שנות ה-20 הבניין שימש בעיקר את אגודת המהנדסים והארכיטקטים. כיום שוכנת בו גלריית שלוש.

חולים שטופלו בבית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1921 -ב-1 במאי 1921 נערכה תהלוכת פועלים ביפו. תושבי העיר הערבים פגעו בתהלוכה והפצועים פונו לבניין ברחוב נחלת בנימין 18, בו אמור היה להיפתח בית מלון "ספקטור", מלונו של אלקנה (רזניק) ספקטור. בעשרת הימים הבאים בוצעו בבית החולים המאולתר 43 ניתוחים גדולים, ובסך הכול טופלו 150 פצועי המהומות. הייתה זו טבילת האש הדרמטית של בית החולים הראשון בתל אביב.
  • 1931 – ב-17 באפריל 1931, פחות מיממה לאחר שהובהלה לבית החולים מגדרה נפטרה בו המשוררת רחל בלובשטיין סלע, ("רחל") מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת.
  • 1933 – בסביבות השעה 22:00 של יום שישי ה-14 ביולי 1933 הובא חיים ארלוזורוב הפצוע במכונית פרטית לבית החולים "הדסה". הוא היה פצוע על ידי קליע אחד בבטנו, עם שטף דם פנימי גדול. ידיד משפחת ארלוזורוב, ד"ר יוליוס קליברג, מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים הדסה בירושלים, היה במקרה בתל אביב והתאכסן באותו מלון של משפחת ארלוזורוב. הוא הגיע כאשר ד"ר אמיל שטיין התרחץ לניתוח של ארלוזורוב. ד"ר קליברג ידע שפרופסור מרכוס נמצא בתל אביב והציע לד"ר שטיין להביאו כתגבור. ראש העיר, מאיר דיזנגוף, שלח את מכוניתו להביא את מרכוס ובינתיים החל צוות בית החולים להכין את המכשור לעירוי דם אך תקלה במכשיר עיכבה את מתן הדם ולמרות שהפציעה לא נחשבה לאנושה, ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות כתוצאה מ"חוסר-דם חריף".
  • 1940 – ב-9 בספטמבר תל אביב הופצצה על ידי מטוסים איטלקים ובית החולים טיפל בכ-120 פצועים. בעקבות המקרה הוחלט על הקמת בית חולים רזרבי בתל אביב וכך נוסד בית החולים הירקון.
  • 1947-1949 מלחמת השחרור – במלחמת העצמאות פונו 798 פצועים והרוגים אל בית החולים הדסה, אשר הקים סניף בצריפים של "מחנה יונה" (כיום גן העצמאות) אשר תיפקד כבסיס הקליטה והמיון הראשון של צה"ל. בביתני האשפוז שהוקמו פעלו לאחר מלחמת העצמאות קייטנות עירוניות.
  • 1957 – ב-4 במרץ הובהל ל"הדסה" ישראל קסטנר לאחר ההתנקשות בחייו. הוא גסס במשך 11 יום ולבסוף מת מפצעיו.
  • בסוף שנות החמישים אושפז המשורר אלכסנדר פן למשך יותר משנה בשל סיבוכים בכלי הדם ברגליו תוצאה ממחלת הסוכרת ממנה סבל.

אנשי צוות רפואי בולטים בבית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר חיים (אמיל) שטיין (1884-1942?) יליד מורביה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום צ'כיה), למד רפואה בווינה, שם החל את פעילותו הציונית, ב-1907 השתתף ביסוד האגודה הציונית המרכזית בווינה ובהוצאת השבועון הציוני "יודישה צייטונג". שירת כרופא צבאי בדרגת קפיטן במלחמת-העולם הראשונה (בה קיבל חמישה אותות הצטיינות). בראשית 1920 הוזמן על ידי הד"ר רובינוב והגב' סולד לפעולה רפואית בארץ והתמנה למנהל בית-החולים, מנתח ומיילד ראשי. הנהיג בראשונה את הטיפול בילדי בתי-הספר בת"א ובמעון ילדים שבשכונת מנשיה ביפו. הסדיר את הטיפול בעולים בבית ההסגר ובבית העולים שבשכונת עג'מי ביפו, יחד עם הד"ר ליבונטין וניתח את פצועי מהומות מאי 1921 ביפו ובתל אביב. ב-1923 יסד את בית-החולים "עין גדי", בימי מהומות 1929 מילא את מקום המנתח ד"ר בראון בבית-החולים "הדסה" בת"א ואחרי מות הד"ר בראון היה מנתח ראשי זמני במוסד זה עד 1933.
  • פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן (1889-1968)- ניהל את מחלקת נשים ויולדות בבית החולים.
  • פרופ' אלכסנדר גפל (1914-1993) – פנימאי דגול ומי שהיה מורם של רבים מן הפנימאים המובילים בישראל כולל פרופ' ירדנה איגרא מנהלת היחידה למחלות זיהומיות במרת"א ופרופ' ארדון רובינשטיין מנהל המכון המטבולי במרכז רפואי תל אביב. אשתו הייתה נעמי גורביץ', ביתו של ד"ר דב גורביץ'‏[3], רופא ילדים תל אביבי מאוד ידוע אשר היה רופא ראשי בבית חולים הדסה מסוף שנות העשרים של המאה הקודמת.
  • האחות שפרה בירנברג-רובינשטיין[4](1992-1913) ילידת רוסיה, עלתה ארצה בשנת 1922 ולמדה בגימנסיה העברית, מחזור י"ט. בוגרת ביה"ס לאחיות של האוניברסיטה האמריקאית בבירות (לבנון), סיימה לימודיה שם בשנת 1935 והחלה לעבוד בבית החולים. בשנת 1940 נוסד בבית החולים שרות רפואי סוציאלי (למעשה מרפאות החוץ ששירתו תושבים על בסיס אמבולטורי) על ידי מי שהיה אז מנהל בית החולים הפרופ' גרושקה. כאשר שרות דומה נוסד בירושלים עברה לשם ושימשה סגנית המנהלת. בסוף 1945 שבה מארצות הברית ונתמנתה מפקחת השרות הרפואי הסוציאלי בבית החולים הדסה בתל אביב. לימדה והדריכה בבית הספר לאחיות ובקורסים לאחיות מוסמכות ברפואה ציבורית בתל אביב. במלחמת השחרור נתמנתה אחות אחראית בבי"ח 5 (תל-השומר). אך בסיום המלחמה חזרה לעבודתה בשירותי הרפואה הציבורית של עיריית תל אביב כאחות אחראית לשירותים הרפואיים הסוציאליים בביה"ח הדסה ת"א, ביה"ח העירוני ליולדות בקריה ולאחר פתיחת בי"ח "איכילוב" גם שם. האחות שפרה היא אימו של אליקים רובינשטיין.
  • ד"ר משה שרמן (1881 – 1969) – אחרי מלחמת העולם הראשונה נתמנה לרופא בבית-החולים ומשנת 1932 שימש מנהל המחלקה למחלות אף אוזן וגרון.
  • פרופ' שמואל שור (1915-2007) – בשנת 1957 יסד את מחלקת הרנטגן של בית החולים וניהל אותה עד שהות ה-80.
  • פרופ' אפרים רפפורט (1900-1959), מנהל המעבדה הבקטריולוגית וההמטולוגית בבית החולים. רופא/מדען בעל שיעור קומה בינלאומי. לזכותו מספר של ממצאים מדעיים הקשורים לאבחנה מעבדתית של חיידקי מעיים (בעיקר אבחנה בין זני החיידקים הגורמים לטיפוס הבטן) ועל שמו המצע עליו מגדלים עד עצם היום הזה את חיידקי המחלה, הוא ה-Rappaport Vassiliadis broth
  • ד"ר מרדכי (מוטל) צ'ציק – מנהל פנימית משנת 1965. התחיל את עבודתו בהדסה בשנות הארבעים. לפני כן היה רופא בדרגת רס"ן בצבא הבריטי. בנוסף לכך היה הנפרולוג הראשון בהדסה לאחר שחזר מהשתלמות בקליבלנד (ארצות הברית).
  • ד"ר הנס יעקב – (1910-1998) ,רופא פנימי וסגנו של ד"ר וולף מנהל המחלקה הפנימית, ומסוף שנות החמישים ניהל את כל מערך הרפואה הציבורית של עירית ת"א , מבית שטראוס ברח' בלפור. פיתח את מערך "טיפת חלב" באזור ת"א
  • ד"ר אהרון חזם – מנהל מחלקת הרדמה והתאוששות. מרצה בכיר בבית הספר לרפואה.

תפקידי ניהול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר משולם ליבונטין (1886-1957)- החל לעבוד בבית החולים לאחר מלחמת העולם הראשונה, התמנה למנהלו ומסוף 1933, אחרי שביקש להתפטר, נשאר מנהל המחלקה למחלות מדבקות (אפידמיות).
  • ד"ר רפאל גז'בין 19091975- היה סגן מנהל ביה"ח הדסה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. במאי 1948 עבר לנהל את רמב"ם בחיפה, ובשנות הששים מונה למנכ"ל משרד הבריאות.
  • ד"ר יעקב ליטמנוביץ (1911-1989) – סגן מנהל ואחר כך מנהל בית החולים בתחילת שנות החמישים ובתקופת כהונתו החלה בנית בית חולים איכילוב.
  • ד"ר אברהם דב הירש (רוזנס)[5], יליד פולין (1909-1986) למד רפואה בצ'כוסלובקיה ואיטליה. שירת כקצין רפואה בצבא האדום במלחמת העולם והיה רופא ראשי במחנות בגרמניה. בשנת 1948 עלה לארץ והתגייס לצה"ל שם שירת עד 1964. היה מנהל בית החולים "הדסה" תל אביב וסגן מנהל בתי החולים העירוניים.
  • ד"ר ראובן כצנלסון (1890-1953) אביו של שמואל תמיר, איש ציבור ורופא ממניחי הרפואה הציבורית בא"י‏[6] בשנת 1920 הוזמן על ידי הד"ר רובינוב, מנהל "הדסה", למנהל את מחלקת הסטטיסטיקה. ב-1921 נבחר ליו"ר ועד עובדי "הדסה" ומזכירה. 1922-1930 סגן מנהל "הדסה" ובשנים 1925-1926 מנהל בפועל של בית החולים.
  • פרופ' שאלתיאל קבילי (1939 – 2004)- היה מנהל מחלקה פנימית בבית החולים. שימש זמן מה כממלא מקום מנהל בית החולים. לפני כן שירת בצה"ל בדרגת אל"מ ,כסגן קצין רפואה ראשי.
  • פרופ' אלכסנדר (אליק) אבירם – פנימאי ונפרולוג, שימש שנים כמנהל בית החולים
  • ד"ר אפרים סיני (1895-1985)- עבד כרופא עיניים בבית החולים, ונתמנה אחר כך למנהל המחלקה ומנהל בית החולים. בסוף שנות העשרים היה אסיסטנט של ד"ר טיכו. היה מהאבות המייסדים של נתוחי העיניים בתל אביב.

כירורגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר גרשון (ג'ורג') גרי (1890-1942)- בשנות ה-20 היה מנהל המחלקה הכירורגית של בית החולים.
  • ד"ר זאב בראון היה מנהל המחלקה בסוף שנות העשרים כאשר סגנו היה ד"ר אמיל שטיין (שבהכשרתו היה בעצם גינקולוג). בשנת 1929, קצת לפני מאורעות תרפ"ט, ד"ר בראון נסע לאירופה ובהיעדר צוות מקצועי מיומן המחלקה נסגרה לחלוטין למשך שנה (!).
  • פרופ' מקס מרכוס (1892-1983)- ניהל את המחלקה הכירורגית של בית החולים משנות ה-30 ועד פרישתו לגמלאות.
  • ד"ר אריה אלוטין- (1898-1979) כירורג שעבד בהדסה ת"א משנת 1926, היה סגנו של פרופ' מקס מרקוס, ומשנת 1948 היה מנהל כירורגית ג'. כמו כן היה מנהל מחלקת ההדרכה במד"א. הוא חיבר מדריך לעזרה ראשונה שיצא בשלוש-עשרה מהדורות בשפות: עברית, ערבית ואנגלית. היה חתן פרס סולד מטעם עיריית תל אביב.
  • פרופ' משה סולוביצי'ק – (1910-2001) היה סגנו של ד"ר אלוטין ומשנת 1964 היה מנהל כירורגית ב' וכירורגית ילדים באיכילוב.
  • פרופ' מנדל סטבורובסקי – (1921-1983)-כירורג שהתמחה בהדסה משנת 1949 בכירורגית ג'. היה רופא ראשי קבוע במחלקתו של ד"ר אריה אלוטין ומשנת 1966 היה מנהל כירורגית ג' וכירורגית כלי דם באיכילוב. ביצע בחייו יותר מ-30,000 ניתוחים.
  • פרופ' רונלד רוני רוזין (1931-1989)[1] – כירורג, מחלוצי הרפואה הצבאית בצה"ל, מפקד בית חולים שדה ברפידים ואחר כך בגזרה המערבית בזמן מלחמת לבנון, מורם של כמה מחשובי הכירורגים בארץ, בהם פרופ' שלמה ללצ'וק, פרופ' יוסי קלאוזנר, פרופ' יהודה סקורניק, פרופ' מרדכי גוטמן, ד"ר פרנקלין גרייף ועוד.

רופאי ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר שווארץ – רופא ילדים ממוצא רוסי אשר ניהל את המחלקה כנראה רק במשך שנה אחת, שנת יסוד ביה"ח (1925) ובסוף אותה שנה ירד מן הארץ.
  • ד"ר דב גורביץ - (1881-1948) איש רב פעלים אשר ניהל את מחלקת ילדים בשנים 1925-1927‏[7]. יליד אוקראינה, למד רפואה בברלין ובבון והתמחה ברפואת ילדים אצל היינריך פינקלשטיין. עלה ארצה פעמיים: בשנת 1913 למשך שנה אחת אך כאשר חזר לרוסיה להביא את משפחתו פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא נשאר שם, שירת בצבא הצאר ומאוחר יותר בצבא הסובייטי. הגיע ברוסיה למעמד של מנהל מחלקה ומנהל בית חולים. עלה ארצה שוב בשנת 1925 וכאמור היה מנהל המחלקה זמן קצר. בשנת 1933 היה מעורב בפולמוס סביב רצח ארלוזורוב ועקב דעותיו הותקף על ידי בריונים. הדבר גרם לעזיבתו את משרתו הציבורית. המשיך לעבוד כרופא ילדים והיה ידוע ואהוב בקרב מטופליו הרבים, חלקם אנשי עמל קשיי יום מהם לא גבה תשלום ואף נתן תרופות בחינם.
  • פרופ' שמעון רוזנבאום[8] - (12 בספטמבר 1890-‏ אפריל 1969) - נולד בשם זיגפריד רוזנבאום בקניגסברג, פרוסיה המזרחית, למד רפואה באוניברסיטאות של קניגסברג ופרייבורג. היה פעיל פוליטית כבר כסטודנט כחבר באיגוד הסטודנטים יהודים במכבי וכראש הקבוצה המקומית "כחול ולבן" בוורוצלב.במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי ועל פועלו הוענקו לו צלבי ברזל מדרגה ראשונה ושנייה. בשנים 1918‏-1922 עבד בבית החולים לילדים של אוניברסיטת ברסלאו, ולאחר מכן בבית החולים לילדים במרבורג ובלייפציג, בו לבסוף נתמנה מנהל בית החולים לילדים. ביולי 1933 התפטר מתפקידיו ועלה לארץ ישראל. עבד תחילה כרופא יועץ בקופת החולים ואחר כך כרופא ראשי בבית החולים הדסה בתל אביב. היה ממקימי בית חולים אסותא והוביל את פרקטיקה פרטית במשך עשורים רבים. במהלך מלחמת העולם השנייה ובמלחמת העצמאות ניהל תחנת עזרה ראשונה. בגלל המוניטין המדעי שרכש בגרמניה בתחום תזונת תינוקות, מונה בשנת 1937 על ידי ממשלת המנדט הבריטית לחבר בוועדת התזונה. היה מן העומדים בראש מערכת עיתון הרפואה, הביטאון הרשמי של "ההסתדרות הרפואית בישראל" והחזיק בתפקיד העורך הראשי במשך 20 שנים. פרסם מאמרים רפואיים רבים, בעברית, גרמנית ואנגלית והיה פרופסור אורח בצפון אמריקה, אסיה ואירופה. עבור עבודתו, ד"ר שמעון רוזנבאום כובד על ידי ההסתדרות הרפואית בגרמניה בפרס "ארנסט פון--ברגמן-פלאק" וכן הוענק לו פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית על ידי עירית תל אביב. היה יושב ראש האיגוד לרפואת ילדים בישראל.
  • פרופ' לודוויג פרדיננד מאייר - (1879–1954)- מנהל מחלקת הילדים מאצמע שנות ה-30 ועד מותו בשנת 1954.
  • פרופ' וולטר הירש - (1898-1974) חתנו של פרופ מאייר, שימש סגן מנהל המחלקה במשך מספר שנים. פרופ' הירש תרם את ספריתו הפרטית לשגרירות גרמניה בישראל והיא הוותה את הבסיס לספרית מכון גהתה בתל אביב. בשנות ה-50 שב לגרמניה, ארץ הולדתו, שם זכה להכרה וכבוד לרבות מדלית הצלב הפדרלי בשנת 1968 ושם גם נפטר.‏[9].
  • פרופ' נחום בוגר - (1912–1990) – רופא ילדים, מנהל מחלקת ילדים א'.
  • ד"ר פנחס שרשבסקי - (8 ביוני 1914 – 30 ביוני 1981) – רופא ילדים בכיר ומנהל בית אברהמס אשר הוקם בשנת 1953 בתל אביב כבית הראשון של אגודת אלין בית נועם לטיפול וסיוע של ילדים עם מוגבלות ובעיקר ילדים שחלו בפוליו. מאוחר יותר החל לפעול במבנה בית אברהמס המרכז להתפתחות הילד של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי (בי"ח איכילוב) והמכון האודיאולוגי.
  • פרופ' בן ציון ורבין - (1913-2009) – רופא ילדים, מנהל מחלקת ילדים ב'.היה יושב ראש האיגוד לרפואת ילדים בישראל.
  • פרופ' ישראל הימן - (1919-2011) – רופא ילדים, מנהל מחלקת ילדים ג' ומאוחר יותר מנהל המרפאות.
  • פרופ' שאול הראל – מבכירי הנאורולוגים הפדיאטריים.
  • ד"ר עקיבא רודיך - (1933-1984) התמחה ברפואת ילדים בבית החולים. מעוטר אות המופת על פעילותו במלחמת ההתשה. ביום ה-26 ביוני 1970 הונחתה על הגדוד בו שירת אש שכתוצאה ממנה נפגעו חיילי הגדוד. ד"ר רודיך טיפל בהם עד לגמר הדילוג תוך התעלמות מהאש הארטילרית החזקה וסיכון חייו. נתמנה אחר כך למנהל האגף לרפואה ציבורית בעירית תל אביב. נפטר בגיל 51 מאירוע לבבי.
  • פרופ' צבי שפירר – רופא ילדים מנהל חטיבת הילדים ומייסד בית חולים דנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


קואורדינטות: 32°04′05″N 34°46′20″E / 32.06800154176098°N 34.77225422859192°E / 32.06800154176098; 34.77225422859192