בית הכנסת החדש (ברלין)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"בית הכנסת החדש" בברלין
פנים בית הכנסת, שרטוט מתוך Berlin und seine Bauten, פורסם בהוצאת Wilhelm Ernst & Sohn בשנת 1896.

בית הכנסת החדשגרמנית: Neue Synagoge, נויה זינאגוגה) הוא בית כנסת פעיל במרכז ברלין בירת גרמניה. בית הכנסת נבנה בין השנים 18591866 במטרה לשמש כבית הכנסת המרכזי של ברלין. המבנה, ברחוב אוראניינבורגר (ליד בית החולים היהודי), בנוי בסגנון מורי המזכיר את ארמון האלהמברה, והיה אחד מהמבנים המפוארים ביותר בברלין בשלהי המאה ה-19. המבנה תוכנן על ידי האדריכל אדוארד קנובלאוך אולם ההקמה בוצעה בפיקוחו של פרידריך אוגוסט שטולר בשל נפילתו של קנובלאוך למשכב. בית הכנסת נחנך בשנת 1866 בנוכחות קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק.

תיאור המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית המבנה, הפונה לרחוב אוראניינבורגר מעוטרת באבנים צבעוניות וטרה קוטה. סגנון הבנייה מזכיר את סגנון הבנייה הממלוכי או הסגנון הספרדי - מורי. בחזית מתנוסס הכיתוב: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי-צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כ"ו, ב). כיפת בית הכנסת המוזהבת, שגובהה 50.21 מטרים ניראית למרחוק, ומשני צדדיה שתי כיפות קטנות יותר המזכירות מסגדים מוסלמיים. באולם המרכזי של בית הכנסת 3,200 מושבים למתפללים. בשל כיוון הרחוב ומבנה המגרש האי - רגולרי, מוטה בית הכנסת ביחד לציר הרחוב ב-15°. רוחבה של חזית המבנה 29 מטרים, ואורכו של בית הכנסת - 97 מטרים, אולם בשל צורתו האי רגולרית של המגרש, אורכו של המבנה המרכזי 47 מטרים ורוחבו 40 מטרים.

בעת בניית בית הכנסת נעשה שימוש בברזל - היה זה אחד הבניינים הראשונים שנבנו בברלין בעידן המודרני, ותוך שימוש בשיטות בנייה מודרניות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה-19 גדלה הקהילה היהודית של ברלין לכ-28,000 חברי קהילה. בבית הכנסת של הקהילה ב-Heidereutergasse שבקרבת האקשר מרקט צר היה המקום להכיל את כל חברי הקהילה. באפריל 1857 נערכה תחרות אדריכלית לתכנון בית הכנסת החדש. בראש ועדת בחירת התוכניות עמד האדריכל אדוארד קנובלאוך. לבסוף אף תוכנית לא נבחרה על ידי הוועדה וקנובלאוך בעצמו תכנן את מבנה בית הכנסת, אולם בשל נפילתו למשכב בשנת 1859 עבר תכנון המבנה והפיקוח על בנייתו לפרידריך אוגוסט שטילר, חברו של קנובלאוך.

ב-20 במאי 1859 נערך טקס הנחת אבן הפינה של המבנה, ועבודות הבנייה החלו זמן קצר לאחר מכן. קירות המבנה הושלמו ביולי 1861 אולם סיום תוכו של המבנה התעכב בשל המלחמה הגרמנית - דנית בשנת 1864. המבנה נחנך ב-5 בספטמבר 1866 (כ"ה באלול ה'תרכ"ו) בנוכחות קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק.

עבודות הבנייה הוערכו ב-125,000 טאלר אולם לבסוף הגיעו ל- 750,000 טאלר.

בליל הבדולח (הלילה שבין ה-9 - וה-10 בנובמבר 1938) הצית המון נאצי את בית הכנסת. לויטנט אוטו בלגרט (Otto Bellgardt), קצין המשטרה שהיה בתפקיד בבוקר ה-10 בנובמבר, הגיע למקום והורה להמון הנאצי להתפזר. הוא הכריז שבית הכנסת הוא אתר היסטורי מוגן ושלף את אקדחו, כשהוא מצהיר שהוא שומר על החוק הדורש הגנה על המקום. בינתיים הגיעו מכבי האש וכיבו את השריפה, וכך ניצל בית הכנסת מחורבן. לויטנט בכיר וילהלם קריצפלד (Wilhelm Krützfeld), שהיה מפקד התחנה בה שירת בלגרט, חיפה אחר כך על בלגרט. מפקד משטרת ברלין הגראף וולף-היינריך פון הלדורף (Wolf-Heinrich Graf von Helldorf) נזף בעל פה בקריצפלד על כך, ומשום כך מקובל לחשוב בטעות כי קריצפלד הוא שהציל את בית הכנסת. היה אפשר לקהילה היהודית להתקין את בית הכנסת, שהיה אחד המעטים שנשתמרו עם רק קצת פגמים. אז בית הכנסת נפתח מחדש לחברי הקהילה. אבל באפריל 1940 פקדו הנאצים לסגור את האולם הגדול של בית הכנסת. אז ב-5 באפריל העתון היהודי (Jüdisches Nachrichtenblatt) הודיע שהקהילה קרא לחבריה להריק את עמודיהם עד 8 באפריל.‏‏‏‏‏[1] אחר כך הממשלה החרימו את אולם התפילה והפכה אותו למחסן עבור הורמאכט. הקהילה פתחה חדר תפילה ארעי בבנין שכן, שסגרה בספתמבר 1942 בפקדת הנאצים.‏‏‏‏‏[2] במהלך הפצצות חיל האוויר המלכותי ב-23 בנובמבר 1943 במסגרת מלחמת העולם השנייה נפגע המבנה בצורה קשה. הריסות המבנה פונו לחלוטין בשנת 1958 ורק לאחר איחוד מזרח ומערב ברלין, לאחר נפילת חומת ברלין החלו עבודות שיקום בית הכנסת שהתמשכו בין השנים 1988 - 1993 ובסיומם שוקמה חזית המבנה וכיפתו, ובייתר שטחי המבנה הוקם מרכז קהילתי יהודי (בגרמנית: Centrum Judaicum). פרט למרכז הקהילתי פועלת כיום בבית הכנסת קהילה קונסרבטיבית בשם 'קהילת שלום'

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏תעניק תואר: Jüdisches Nachrichtenblatt, מלבה’’ד Jüdischer Kulturbund, שנה 1940, ב-5 באפריל
  2. ^ ‏מחבר: Olaf Matthes, תואר: Die Neue Synagoge, מלבה’’ד: Markus Sebastian Braun, שנה 2000, בברלין: Berlin-Edition, צד 58. ISBN 3-1048-0025-7