בית הכנסת העתיק בעין גדי

עין גדי הקדומה

האוהל מעל האתר

רצפת בית הכנסת מדרום

תקריב של שושנת הרוחות במרכז רצפת הפסיפס

הבמה וגומחת ארון הקודש מימין

בית הכנסת העתיק בעין גדי בית כנסת עתיק ששרידיו נמצאים ליד שמורת עין גדי שבמדבר יהודה. במקום היה ישוב בתקופות עתיקות, להם יש אזכורים במקרא, אולם הממצאים בבית הכנסת הם מהמאה ה-3 לספירה, שאז התחדש היישוב לאחר חורבנו הקודם ממרד בר כוכבא, עד המאה ה-6 לספירה, אז חרב המקום שוב, ובית הכנסת נשרף.

[עריכה] מימצאי החפירות

בשנת 1965 נחשפו בשעת חריש בשדה מימצאים שהעידו על קיום בית כנסת. החפירות הארכאולוגיות בוצעו בשנים 1970- 1972 על ידי בר"ג, י.פורת ואהוד נצר.

במקום נחשף בית כנסת שהתקיים כ- 400 שנה, שחלקו הראשון הוא מהמאה ה-3. ציר האורך של בית הכנסת הוא מצפון לדרום, הפתח במקור היה מצפון, ורק לאחר מכן נפתח הפתח מדרום.

בקיר המזרחי של בית הכנסת, חקוק בקיר מושב לראש הקהל, המכונה במקורות "קתדרא דמשה".

השלב השני של בית הכנסת נבנה במאה ה-6. הבניין הורחב, נוספו פתחים וחדרים נוספים ובצמוד לקיר הדרומי הוקמו ספסלים. התגלה מתקן דמוי במה, מעברו מדרגה, אולי "דוכן" להנחת ספר תורה.

בית הכנסת חרב בשריפה במאה ה-6. בתי מגורים שנמצאו לידו, חרבו אף הם באותה שריפה.

[עריכה] המימצאים במקום

[מהשלב הראשון בבית הכנסת נשתמרה רצפת פסיפס ובה צלב קרס – סמל שנמצא גם בבתי הכנסת בקצרין ובגמלא ועוד.

פסיפס מאוחר יותר כלל כתובות בשפה הארמית, המוצגות כיום במוזיאון רוקפלר. תוכן הכתובות הוא:

רשימת הדורות מאדם ועד יפת.
רשימת המזלות (בעברית)
רשימת החודשים העבריים, בסופם מוזכר - "חנניה מישאל ועזריה – שלום על ישראל".
כתובת המוקדשת לתורמים להקמת בית הכנסת.
כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת עין גדי, שכל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, יספר לשון הרע על חברו לגויים, יגנוב או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת שמן האפרסמון, שעליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר יצוא חשוב,

"זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה" ^[1]

הרצפה כללה דגמי מנורת ברונזה קטנה יצוקה שבעה הקנים (22 ס"מ על 14 ס"מ)^[2] ,פסיפסים בעלי מבנה גאומטרי של מרובעים ומשולשים, בהם דגמי צמחים ועופות כמו עגורים.

כן נמצא במקום אוצר של 5,000 מטבעות מהמאה ה-4 עד זמנו של יוסטינוס השני (565-578)

[עריכה] מהות הקללה בכתובת

רצפת הפסיפס - במוזיאון רוקפלר

לכתובת זו אין דמיון לתוכנם של כתובות אחרות בבתי כנסת. עד כדי כך שכותבה היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית:

"יתן אפוה בגברה ההוא ובזרעוה" - כלומר, שיתן פניו באיש ההוא ובמשפחתו. בנוסף לכך, הקללה תחול על כל מי שמטיל מחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שאומר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה את סוד הפרי לגויים.

שאול ליברמן במאמר ב"תרביץ", מנסה לבחון את טיבה של חלק זה בכתובת והקשר האפשרי בין חלקיה ומדוע דווקא היה צריך לכתוב אותה בבית הכנסת. לפי הספרות העתיקה, היה דרוש לשם גידול האפרסמון מומחיות ואומנות שנמסרה במשפחות אומנים, מדור לדור. בתלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה כתוב

	א"ר יוסא הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון (כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו].
– פרק ב', הלכה א' גמרא

אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות שכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים, שהרי כולם שייכים לקיסר.

אשר ללשון הרע, בתלמוד ירושלמי מסכת פאה נאמר כי מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת (פרק א' הלכה ה'). בהנחה שמגדלי האפרסמונים היו מתכנסים וביניהם היו גם נציגי הקיסר. שם דנו במכסות שעל כל אחד לספק. לא מן הנמנע שהיו מעלים - אפילו בסמוי - טענות אחד כנגד השני, כמו שאלמוני משתמט ממילוי חובתו באספקת המכסה המשותפת. מן הסתם רבו תושבי המקום ובהזדמנות של מפגש ציבורי יכלו לומר לשון הרע, בפני נציגי השלטון, אולי זה היה אפילו מביא להם תועלת.

	סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם
– תרביץ