בית המדרש הגבוה למדעי היהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית ליאו באק (בעבר ברח' הארטילריה 14, כיום רח' טוּכוֹלסקי 9 בשכונת מִיטֶה) בברלין, שם שכן בעבר בית המדרש

בית המדרש הגבוה למדעי היהדות (מתורגם גם כבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל, ולעתים כ"בית הספר הגבוה –"; בגרמנית: Hochschule für die Wissenschaft des Judentums) היה מוסד גבוה ללימודי יהדות שהחל לפעול בברלין ב-6 במאי 1872, ופעל עד לסגירתו בידי הנאצים בשנת 1942.

בקרב היהדות הרפורמית של גרמניה היה רצון להקים את המוסד, אך יוזמה של ממש התחילה רק ב-1869, בוועידת לייפציג; לאחריה לקח פרופ' מוריץ לצרוס את הובלת המיזם, ובמהרה, ב-1870, נחנך המוסד ונפתח כעבור שנתיים (בגלל מלחמת צרפת-פרוסיה). בראש חבר הנאמנים של המוסד עמד מוריץ לצרוס ובין מוריו היה אברהם גייגר.

בית המדרש הוקם במטרה לעסוק בכל הזרמים של היהדות, אך במהלך השנים התמקד בהכשרת רבנים.

בנוסף למייסדיו, נמנו עם מורי בית המדרש גם חנוך אלבק, יחזקאל בנעט, הרמן כהן, ליאו בק, יוליוס גרינטל ויוליוס גוטמן, וכן אויגן טויבלר ואברהם יהושע השל, שגם למדו במוסד זה.

בשנתו הראשונה, 1872, למדו בבית המדרש 12 סטודנטים, בהם 4 נשים. בשנת 1921 למדו בו 63 סטודנטים בהיקף מלא, ו-45 בהיקף חלקי. רבים מהסטודנטים היו בוגרי ישיבות ממזרח אירופה. בשנים 19301933 הביא המוניטין של בית המדרש להצטרפות סטודנטים לא-יהודים, ובפרט אנשי כמורה נוצרים. בשנת 1932 למדו בו 155 סטודנטים, ובהם 27 נשים. כמעט כל הסטודנטים למדו גם באוניברסיטת ברלין.

בית המדרש לא העמיד דרישות בנושאי דת בפני מוריו, אך כולם היו מסורתיים ושלטו בשפה העברית.

בשנת 1902 התארגנה בבית המדרש אגודה ציונית של סטודנטים, ובה יהודה לייב מאגנס וארתור בירם. מורי בית המדרש, ששללו פעילות פוליטית בין כתליו, הביאו לסגירתה.

לבית המדרש הגבוה למדעי היהדות התקבלו אך ורק תלמידים שעמדו בהצלחה בבחינות הבגרות הממשלתיות בגרמניה, רובם בוגרי בתי ספר תיכוניים, ורק בודדים עמדו בבחינות אחרי לימודים אקסטרניים.

הנהגת נומרוס קלאוזוס באוניברסיטאות בגרמניה עם עלייתו של היטלר לשלטון הביאה להצטרפות סטודנטים יהודים שגורשו מהאוניברסיטאות, ובבית המדרש נפתחו למענם קורסים בנושאים כלליים. יחד עם זאת החלה דעיכתו של בית המדרש, לאחר שמורים ותלמידים הגרו מגרמניה. בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר עסק בית הספר בהוראת עבודה סוציאלית. ניסיון להעבירו ללונדון נכשל. בשנת 1942 נותרו בבית הספר שלושה תלמידים ומורה אחד, ליאו בק. ב-19 במאי 1942 נסגר בית המדרש ורכושו הוחרם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה – תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]