בית המדרש לרבנים בברלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמינריה, 1898

בית המדרש לרבנים בברלין (Rabbinerseminar zu Berlin; עד 1882: Rabbinerseminar für das Orthodoxe Judenthum – "בית המדרש לרבנים ליהדות אורתודוקסית") היה מוסד יהודי רבני אורתודוקסי, שהוקם בא' בחשוון תרל"ד (22 באוקטובר 1873) בברלין על ידי הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר (18201889), חוקר ומחנך, שעמד בראשו עד לפטירתו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר כאשר כיהן עזריאל הילדסהיימר כרב באייזנשטט, הוא תכנן להקים סמינר אורתודוקסי לרבנים. ב-1869 הגיע לברלין, ובעקבות פתיחת "בית הספר הגבוה למדעי היהדות" בעיר ב-1872, בהנהגת ד"ר אברהם גייגר ופרופ' מוריץ לצרוס ממנהיגי הזרם הליברלי ביהדות גרמניה - החליט הילדסהיימר להקים בעיר סמינר רבני אורתודוקסי עצמאי, שיוכל להתחרות במוסדות של הזרמים האחרים ביהדות. כמו עמיתו רש"ר הירש סלד הילדסהיימר מהתואר "אורתודוקסי" וראה בשיטתו את היהדות האמיתית היחידה. ב-1882, כשקווי התיחום בינו להשקפות הפוזיטיבים-היסטוריים והליברלים היו ברורים דיים לטעמו מקץ מאבקים שנמשכו מאז שנות ה-40, החליף את שם המוסד ל"סמינר הרבנים בברלין" כדי להדגיש את עמדתו.

השקפת המוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקפת המוסד הייתה לייסד אסכולה מחקרית שתחתור לאיחוי הקרע שהלך ונפער בין "מדע היהדות" למסורת. הילדסהיימר בחר לבית המדרש מורים שהזדהו עם תפיסה זו, ושהביעו התמסרות למוסד עד כדי תשלום מחיר אישי, בדומה לבית המדרש לרבנים בברסלאו ובניגוד לבית הספר הגבוה בברלין, בו התאפיין הסגל במגוון דעות פוליטיות-דתיות. הילדסהיימר שאף ליצור חלופה אורתודוקסית ל"מדע היהדות" של הזרמים המתחרים, ורצה שתלמידיו יקבלו הכשרה תורנית מעמיקה וכוללת יותר, ועם זאת שלא יקבלו פחות השכלה מדעית מהאחרים.

תוכנית הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד החידושים של בית המדרש היה תפיסת היהודי האורתודוקסי כשותף פעיל בחיים הציבוריים והאקדמיים. לכן נדרש כל תלמיד להשלים לימודים אקדמיים באוניברסיטה לפני ההסמכה לרבנות. רוב התלמידים למדו באוניברסיטת פרידריך וילהלם הסמוכה. בבית המדרש התמקדו בלימוד התלמוד והפוסקים, שנועד לשוות למקום אופי של ישיבה, אף יותר מברסלאו ובניגוד למוסד. לפיכך תנאי מרכזי לקבלה למוסד היה ידע קודם מספק בתחום התלמוד. במערך הבחינות ניתן מקום מרכזי לבחינות בתלמוד ולתרגילים בהנמקת ההכרעות בפסקי הלכה. במקביל לא נלמדו כלל נושאים מחושן משפט; הילדסהיימר, כהירש לפניו, לא ראה טעם בעיסוק במה שהאמנציפציה הפכה ללא רלוונטי. בהתאם לרוח המדעית של המוסד, נלמדו גם תחומים כגון משניות, מדרשים, תשובות הגאונים, תולדות התפילה, המסורה וספרות האגדה. חקר ספרות חז"ל היה מקצוע לימוד היסטורי-בלשני, ונלמדו גם שיעורי היסטוריה, גאוגרפיה של ארץ ישראל, בלשנות שמית ומזרחנות. כן נלמדו מקרא ואפולוגטיקה מול מדע המקרא הביקורתי המודרני. בניגוד לסמינר בברסלאו, בו הוצא החומש מתוכנית הלימודים, או בית הספר הגבוה בו הוא נלמד באופן ביקורתי - בבית המדרש בברלין הוא נלמד באופן אפולוגטי או בביקורת הביקורת. בנוסף נלמדה בו פילוסופיה יהודית באופן מדעי ובליווי ניתוח טקסטואלי משווה, בדומה להיסטוריה וספרות. אימוצו של המחקר המדעי בידי הילדסהיימר, גם אם מרוכך מאוד ובכפוף לעיקרי האמונה של האורתודוקסיה, עוררה ביקורת מצד רש"ר הירש שהתנגד לכל עיסוק כזה.

מקצוע ייחודי נוסף היה ההומלטיקה (רטוריקה) – תורת הנאום, תוך עיסוק בסגנון ולא בתוכן. המקצוע נלמד באמצעות תרגול והתנסות מעשית. חשיבות המקצוע הייתה גבוהה עבור אנשי בית המדרש, מכיוון שהדרשה בשפה הגרמנית הייתה אחד התפקידים המרכזיים של רבנים בגרמניה ואוסטריה; זאת משום שרוב המתפללים היהודים לא הבינו את התפילות העבריות והן נאמרו כמילים לא ברורות, והמתפללים נזקקו לביאור הרבנים.

מבית המדרש לרבנים בברלין יצא מספר הרבנים הגבוה ביותר בכל שנה יחסית לשאר הסמינרים. למשל, ב-1898 כיהנו כרבנים 61% מבוגרי בית המדרש, לעומת 40% מבוגרי הסמינר בברסלאו ו-30% מבוגרי בית הספר הגבוה. בשונה משאר המוסדות, לתעודת הסמיכה לרבנות הייתה מצורפת "הודעה נאמנה" לפיה התעודה בטלה מאליה במקרה שהמוסמך ישרת כרב בבית כנסת שפועל בניגוד לעקרונות היהדות האורתודוקסית.

המחלוקת בין הרב הילדסהיימר לסמינר ברסלאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילדסהיימר התנגד לדעותיהם של אנשי סמינר ברסלאו וההיסטוריון צבי גרץ, והוא חשש מהשפעתם השלילית. הוא התנגד להעדפתם את מסקנות המחקר ההיסטורי על עיקרי אמונה מסורתיים, עד כדי כך שאצל אנשי הסמינר "אינה קיימת חזקת ודאי... שהתושב"ע ניתנה לנו מפי הגבורה באופן בלתי אמצעי, ושזהו יסוד היסודות". אנשי ברסלאו טענו כנגד הילדסהיימר כי תוכניותיו "עשויות להמית כל החיים המדעיים והעצמאיים" והדיסציפלינות המדעיות שבתוכנית הלימודים הן רק הטעייה המוליכה שולל את הציבור במגמה "להלביש את האורתודוקסיה במעיל מדעי", וכי בדעתו בכלל להמשיך לקיים "ישיבה הונגרית-פולנית".

עם תום מלחמת העולם הראשונה חלה התקרבות בין האורתודוקסיה הליטאית למקבילתה בגרמניה. כחלק מהתקרבות זו, הוזמנו בשנות ה-20 של המאה ה-20 שני רבנים ליטאיים, בוגרי ישיבות המוסר, שנחשבו ל'עילויים' בישיבותיהם, ללמד תלמוד בסמינר לרבנים: הרב אברהם אליהו קפלן והרב יחיאל יעקב וינברג, והם הכניסו לתוכו את שיטת הלימוד של ישיבות ליטא.

היחס לתנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל (1897), היווה נושא היחס לתנועה הציונית מקור דיון ומחלוקת בקרב תלמידי ומרצי בית המדרש לרבנים. היו שתמכו בתנועה, כמו בני משפחת הילדסהיימר והרב שמואל גרינברג, והיו שהתנגדו לה, כמו הרבנים יוסף וולגמוט ומשה אוירבך. עם זאת, לבית המדרש כמוסד לא הייתה עמדה רשמית בנושא.

סגל המורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש בית המדרש לרבנים עמדו:

בתחום ההיסטוריה היהודית נודעו המורים אברהם ברלינר, צבי הילדסהיימר ושמעון אפנשטין. בתחום המקרא: יעקב ברט ושמואל גרינברג. בתחום הפילוסופיה היהודית: יוסף וולגמוט ואלכסנדר אלטמן.

סגירת בית המדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בתחילת 1933, היה בית המדרש לרבנים בברלין נתון במשבר. רבים מהתלמידים שהגיעו מחוץ לגרמניה, שבו לארצותיהם. תלמידים בעלי השקפה ציונית החליטו לעלות לארץ ישראל, בהם משה אוירבך, מראשי בית המדרש, שעזב ב-1934. ניסיונות להעביר את בית המדרש לארץ ישראל, לא צלחו. ב-10 בנובמבר 1938, מיד לאחר פוגרום "ליל הבדולח", נסגר בית המדרש בהוראת השלטון הנאצי בגרמניה, ולא נפתח עוד.

לאחר מכן נעשה מאמץ להוציא את תלמידיו, מוריו ובוגריו של בית המדרש, ששימשו ברבנות, מחוץ לגבולות גרמניה. רובם כן עזבו, בעיקר אל ארצות הברית, אנגליה וארץ ישראל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]