בית ספר מוניטוריאלי
בית ספר מוניטוריאלי (Monitorial School) או בית ספר משותף (Mutual School) הוא בית ספר בו המורה מלמד ישירות קבוצה מצומצמת של תלמידים בוגרים והם מלמדים את שאר התלמידים. בית ספר מוניטוריאלי נועד ללמד מספר מקסימלי של תלמידים בעלות מינימלית. השיטה איפשרה למורה אחד ללמד מאות תלמידים ולעתים אף יותר מאלף [1].
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
תקופת הזוהר של בית הספר המוניטוריאלי החל מסוף המאה ה-18, בעקבות פעילות של אנדריו בל וריצרד לנקסטר שהתנצחו ביניהם מרות על השאלה מי הגה את השיטה[2]. אולם לטענת הנרי בארנארד, כבר 250 שנה לפני אנדריו בל הנהיג ולנטין פרידמן בית ספר מונטוריאלי בגולדברג (היום: זלוטוריה), בשלזיה [3]. בנוסף, מספר בתי ספר בצרפת הוקמו על פי הדגם המוניטוריאלי במאה ה-18, אחד מהם נוסד בשנת 1785 בפריז [4].
בסוף המאה ה-18, הקים אנדריו בל בצ'נאי בית ספר מוניטוריאלי ניסויי. הוא פרסם דו"ח על ביה"ס בשנת 1797 ובשנת 1798 ייסד בית ספר מוניטוריאלי בלונדון. בהסתמך על עבודתו של בל, תוך הכנסת שינויים רבים הוצא רעיון דומה על ידי לנקסטר והוקם בית ספר על פי אותו רעיון בלונדון [5]. העלות הנמוכה של בית הספר המוניטוריאלי הביאה לאימוצו באופן נרחב באנגליה בראשית המאה ה-19 [6]. בתי ספר מוניטוריאליים אומצו במהירות ובשנת 1825 טען ג'ון גרישכום שהם אומצו בכל המדינות התרבותיות ונמצאים כמעט בכל עיר באנגליה [7]. באנגליה, השיטה המוניטוריאלית הייתה כה פופולרית עד שנת 1840 שהיא כונתה פשוט "השיטה" [8].
באירלנד הוקם בית ספר מוניטוריאלי ראשון בשנת 1814, ב-1817 כבר היו 8 ובשנת 1824 כבר התקיימו 1122 בתי ספר מוניטוריאליים בהם התחנכו 79287 תלמידים [9].
בצרפת הוקמו מאות בתי ספר מוניטוריאליים, אולם בגלל לחצים של הכנסייה הקתולית הממשלה הצרה את צעדיהם. בתי הספר המוניטוריאללים גם היו נפוצים באיים היוניים ובחלק מהקנטונים, היותר ליברליים, של שווייץ [10].
בניו יורק התקיימו ב-1824 אחד עשר בתי ספר מוניטוריאליים של הארגון לבתי ספר חינם, בהם למדו 4384 תלמידים, על פי הדגם של לנקסטר ובנוסף אליהם התקיימו שני בתי ספר, אחד לבנים ואחד לבנות, לילדים שחורים, שני בתי ספר של ארגון נשים ועוד כ 8-10 בתי ספר דתיים. בתי ספר מוניטוריאליים התקיימו גם באולבני, אוטיקה, פוקיפסי, הדסון (עיירה במדינת ניו יורק), טרוי וערים אחרות במדינת ניו יורק. גם בפילדלפיה (7-8 בתי ספר), בניו הייבן, בפרובידנס ובבוסטון התקיימו בתי ספר מוניטוריאליים [11]. בשנת 1824 הוקם בית ספר מוניטוריאלי לבנות בבוסטון [12]. למרות שהשיטה המוניטוריאלית הייתה אז מאוד מקובלת, היו שהתנגדו להקמת בית ספר מוניטוריאלי בבוסטון וטענו שהשיטה אינה אפקטיבית [13].
החל בשנת 1840 ירד קרנו של בית הספר המוניטוריאלי. ועדת עזרה ממשלתית לבתי ספר מצאה שהוא לא השיג לא משמעת ולא הוראה יעילה [14].
[עריכה] ארגון
בבית ספר מוניטוריאלי נבחרים מבין התלמידים הבוגרים, בגילאי 10-12, תלמידים מדריכים המשמשים מורים של הכיתות, בהשגחת מורה שתפקידו היה להשגיח על עבודתם, להדריך אותם בהוראה, לדאוג למשמעת, לבחון את התלמידים ולהשלים את ההוראה של המדריכים כשזה נדרש. כל מדריך לימד כיתה של בין 10-20 תלמידים. על פי לנקסטר, בית הספר היה מיועד לתלמידים בגילאי 7 ומעלה, אולם בפועל היו בתי ספר בהם למדו ילדים החל מגיל 4 [15]. בחלק מבתי הספר המדריכים קיבלו מהמורה שיעורים פרטיים, לפני שעות הלימודים או בשעת הארוחה, ולעתים גם קבלו תשלום קטן עבור עבודתם. כל כיתות בית הספר לומדות באולם אחד גדול, כדי לאפשר השגחה ישירה של המורה על כל הכיתות. תוכנית הלימודים כללה לימוד קריאה, תנ"ך ואולי כתיבה ומעט חשבון. חומר הלמידה חולק ליחידות קטנות ואחרי למידת כל יחידה הם היו נבחנים על ידי המורה לפני המעבר ליחידה הבאה. הצטיינות בלימודים אפשרה התקדמות למעמד יותר גבוה בתוך הכיתה או לכיתה יותר מתקדמת. בתי הספר המוניטוריאליים התנגדו לענישה גופנית ובמקום זאת השתמשו בציונים לשבח ולגנאי לעידוד התנהגות נכונה ולמידה [16].
בית הספר של לנקסטר הכיל 500 בנים ו-300 בנות [17], ובמקורות שונים נטען שמספר התלמידים בבית הספר יכול להגיע גם לאלף ויותר. עם זאת, בתי ספר מוניטוריאליים רבים היו קטנים בהרבה. על דורותי דיקס מסופר שהיא לימדה תפירה לקבוצה של 70 תלמידות[18].
החדר בו מתבצעים הלימודים מסודר לרוב באחד משני אופנים. בסידור של לנקסטר, הלימודים מתקיימים בכיתה מוארכת עם בימה מוגבהת עבור המורה באחד הקצוות. התלמידים יישובים בשורות עם פניהם אל המורה. סביב שלושת הקירות האחרים יש אזור ריק של קרוב לשני מטר לשימוש התלמידים-מורים, ועל הקירות יש להם לוח לצורך ההוראה. התלמידים של כל תלמיד-מורה היו מקובצים בשורה או בקבוצה סמוכה אל הלוח שלו. מומלץ שהרצפה תהיה בשיפוע של 1/20 כדי לאפשר למורה לראות בבהירות את כל הילדים. באופן כללי הילדים הבוגרים יותר יושבים רחוק יותר מהמורה [19]. גודל מומלץ של החדר עבור 150 תלמידים הוא 16 מטר על 7.6 מטר, עבור 200 תלמידים 16.7 מטר על 8.5 מטר ועבור 300 תלמידים 19 מטר על 10.3 מטר[20].
בסידור של בל, על פיו פעלו כמעט כל בתי הספר המוניטוריאליים בסקוטלנד, החדרים היו יותר גדולים והתלמידים היו מסודרים בצורת "ח". לאורך הקירות היו שולחנות ארוכים לצורך כתיבה [21].
[עריכה] הערכה והשפעה
תומכי בית הספר המוניטוריאלי טענו להתקדמות מהירה בלימודים בנוסף לחינוך לנקיון, סדר ומשמעת. השיטה בה תלמידים המתנהגים כראוי מקודמים לתפקידי הוראה מכשירה את התלמידים למערכת השלטון האזרחית ולהיות אזרחים טובים[22].
ג'רמי בנת'ם ראה בבית הספר המוניטוריאלי מכשיר בעזרתו יכולה הממשלה לחנך את ההמונים ולהטביע בהם הרגלים מוסריים. סמואל טיילור קולרידג' צוטט כאומר על בית הספר המוניטוריאלי: "מכונה שאין דומה לה ספינת קיטור מוסרית ענקית" [23].
מעבר ליכולת לספק חינוך להמונים, תומכי בית הספר המוניטוריאלי ראו בו מקום המכשיר תלמידים נבחרים להיות מורים [24]. עם זאת היו שטענו שרעיון בית הספר המוניטוריאלי הלך יד ביד עם זלזול במורה וראיית תפקידו כפעוט ערך. לטענתם, הגישה הרווחת הייתה שאת עבודת ההוראה יכולים לעשות התלמידים הבוגרים ופיקוח והערכה צריכים לעשות מפקחים מבחוץ [25].
הרבה מהצלחת בית הספר המוניטוריאלי הייתה תלויה ביכולות של המדריכים. הנאמנות של המדריכיים והאנרגיה שלהם הייתה בעלת השפעה חיובית על התלמידים, אולם הם נעדרו יכולת פדגוגית ולא היו מספיק סמכותיים[26]. על כן, המדריכים לא יכלו לעשות הרבה יותר מלהעביר ידע פשוט. עם זאת, המורים נתקלו בבעיה קשה להשיג מדריכים בעלי כישורים מינימליים להדרכה. בערים רבות התלמידים נמשכו בגיל צעיר לעבודה בבתי חרושת. בנוסף לכך, התלמידים בעלי היכולות העדיפו שלא להיות מדריכים, שכן הדבר היה פוגע בלימודים שלהם, והתפקיד משך אליו דווקא את התלמידים שלא אהבו ללמוד. היו אף דיווחים על מדריכים שקבלו שוחד תמורת הענקת עדיפות לתלמידים מסוימים [27].
פייר-ז'וזף פרודון למד בבית ספר מונטוריאלי ויש סברה שהדבר השפיע על הגותו [28].
[עריכה] הערות שוליים
- ^ אנציקלופדיה חינוכית, כרך ד', עמודים 469-470
- ^ David Wardle, English popular education 1780-1970, CUP Archive, 1970, page 86
- ^ Henry Barnard, National education in Europe, Case, Tiffany, 1854, page 20
- ^ John Griscom, Monitorial instruction: An address, M. Day, 1825, page 15
- ^ John Griscom, Monitorial instruction: An address, M. Day, 1825, pages 14-15
- ^ James Currie, The principles and practice of common-school education, W. Stewart, 1861, page 158
- ^ John Griscom, Monitorial instruction: An address, M. Day, 1825, page 30
- ^ David Wardle, English popular education 1780-1970, CUP Archive, 1970, page 86
- ^ John Griscom, Monitorial instruction: An address, M. Day, 1825, page 31
- ^ John Griscom, Monitorial instruction: An address, M. Day, 1825, page 34
- ^ John Griscom, Monitorial instruction: An address, M. Day, 1825, pages 16-17and 20-21
- ^ Thomas J. Brown, Dorothea Dix, Harvard University Press, 1998, pages 20-21
- ^ Monitorial instruction, pages 313-317 in American Annals of Education, 1828,
- ^ Stephen J. Ball, Foucault and education, Taylor & Francis, 1990, page 60
- ^ Nanette Whitbread, The evolution of the nursery-infant school, Routledge, 1972, page 6
- ^ David Wardle, English popular education 1780-1970, CUP Archive, 1970, page 86
- ^ John Griscom, Monitorial instruction: An address, M. Day, 1825, page 29
- ^ Thomas J. Brown, Dorothea Dix, Harvard University Press, 1998, page 20
- ^ Henry Barnard, School architecture, A. S. Barnes, 1848, page 81
- ^ Henry Barnard, School architecture, A. S. Barnes, 1848, page 82
- ^ James Currie, The principles and practice of common-school education, W. Stewart, 1861, page 164
- ^ John Griscom, Monitorial instruction: An address, M. Day, 1825, pages 18-19
- ^ Nikolas S. Rose, Powers of freedom, Cambridge University Press, 1999, page 103
- ^ Thomas J. Brown, Dorothea Dix, Harvard University Press, 1998, pages 20-21
- ^ Stephen J. Ball, Foucault and education, Taylor & Francis, 1990, page 59
- ^ James Currie, The principles and practice of common-school education, W. Stewart, 1861, pages 157-158
- ^ David Wardle, English popular education 1780-1970, CUP Archive, 1970, page 87
- ^ Joan Leopold, The Prix Volney, Springer, 1999, page 771
