בלד א-שייח'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בלד א-שייח'
بلد الشيخ
House in Tel Hanan from Balad ash-Sheikh time 4.JPG
בית בשכונת תל חנן שנותר על כנו מתקופת הכפר בלד א-שייח'
מחוז מחוז חיפה
נפה נפת חיפה
קואורדינטות 32°46′24″N 35°02′32″E / 32.7734464°N 35.0422668°E / 32.7734464; 35.0422668קואורדינטות: 32°46′24″N 35°02′32″E / 32.7734464°N 35.0422668°E / 32.7734464; 35.0422668
שנת הקמה לפני המאה ה-19
שטח נכון ל-1945 9,849 דונם עות'מאני
אוכלוסייה נכון ל-1945 4,120
שפה ערבית
דת מוסלמים
סיבת עזיבה מלחמת העצמאות
תאריך עזיבה אפריל 1948
יישובים יורשים שכונת תל חנן בנשר
מיקום בלד א-שייח'
בלד א-שייח'
בלד א-שייח'
שרידי אוטובוס שהסיע נוסעים יהודים ונשרף בפעולת טרור בבלד א-שייח'
קבר בבית הקברות המוסלמי, כיום בשכונת תל חנן. קברו של שייח' עבדאללה אל סהלי. היה שייח' דרווישי, איש דת סופי שחי בתחילת המאה ה-16
קבר בבית הקברות המוסלמי הנמצא בשכונת תל חנן. ליד הקבר מצבה שכתוב עליה "זהו קברו של סבע אלחאג' פצ'ל קרמאן ז"ל, נפטר ב-4 בג'מאדא אלת'אני 1352, 23 בספטמבר 1933.

בָּ‏לְד א-שייח' (בערבית: بلد الشيخ), היה כפר ערבי במפרץ חיפה, בגבול עמק זבולון והכרמל, כ-6 קילומטרים דרומית-מזרחית לחיפה. בימי המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת חיפה שבמחוז חיפה. על פי מפקד האוכלוסין של שנת 1931 מספר תושבי הכפר היה 747 נפשות כולל שבטים בדואים קטנים בסביבת הכפר, ו-144 בתים.‏[1]. על פי סקר הכפרים 1945 שנעשה בשנת 1945, הכפר השתרע על פני 9,849 דונם (טורקי), ומנה 4,120 נפשות‏[2].

מושבו של הכפר לצד הכביש מחיפה לג'נין ולנצרת, שהוביל גם לטבריה ולגליל, ולצד מסילת רכבת העמק וקבורתו בקרבת מקום של הטרוריסט עז א-דין אל-קסאם הפכו את הכפר לנקודת חיכוך עם היישוב ושלטונות המנדט הבריטי. במלחמת העצמאות, החל מדצמבר 1947, החלו תושבי הכפר לעוזבו. העזיבה הסופית הייתה לאחר המתקפה של ארגון "ההגנה".

את בתי הכפר שנותרו שלמים אכלסו עולים חדשים ובשנת 1948 הוכרז היישוב העירוני תל חנן על שם חנן זלינגר שנפל בפעולת "ההגנה" בכפר. משנת 1952 תל חנן היא שכונה בתחום שיפוטה של נשר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלד א-שייח' קרויה על שמו של השייח' הסופי עבדאללה אל-סהלי, שהיה חוכר מסים של השלטון העות'מאני באזור במהלך המאה ה-16. באזור נמצאו שרידים שניתן לשייכם לתקופות הביזנטית והממלוכית. הנוסע הבריטי ג'יימס סילק בקינגהאם עבר בכפר בשנת 1816, הוא מציין זאת בספרו "Travels in Palestine" שיצא לאור בשנת 1821.‏[3]. בשנת 1848 ביקר בכפר התייר האנגלי ויליאם ג'ון וודקוק את רשמיו מהביקור פרסם בספר "Scripture lands" שיצא בשנת 1849. הוא מספר בספרו שתושבי הכפר לא שילמו מיסים בזכות שייח' שהיה חביב על הסולטאן, ציין שהסולטאן דרש מתושבי הכפר להסביר בפנים לזרים, משימה שהם לא מלאו בהצלחה. בספר הוא גם מתאר כוורות רבות שראה בכפר, ציור של כוורת מופיע בספר.‏[4] תושבי הכפר עסקו שנים רבות בחקלאות, ובעקבות הקמת מפעלי תעשייה רבים באזור חיפה הפכו רבים מתושביו לפועלים, הכפר התבסס וגדל והפך במחצית הראשונה של המאה ה-20 לכפר הערבי הגדול באזור.

בשנת 1904 נבנתה בכפר תחנה של רכבת העמק, וב-14 באוקטובר 1913 נחנכה שלוחה חדשה מהכפר לעכו. אנשי גדוד שומריה נטו אוהלם בפאתי הכפר במחצית השנייה של 1920, תוך הסתייעות בערביי המקום. ב 1923 פעלה בכפר מסעדה שהאכילה את הפועלים שבנו את מפעל המלט 'נשר'.

מוקד לאומני במאורעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאורעות תרפ"ט תקפו תושבי הכפר את בית החרושת נשר ונהדפו. תוקפנות נוספת התרחשה ליד הכפר, במקום שזכה לכינוי הק"מ ה-4.5, בו שכן משק חקלאי זעיר של פועלות. בעקבות התרעות וחשש לחיי הפועלות יצא אוטובוס מנשר על מנת לחלצן. בדרכו למשק נתקל האוטובוס במחסום ובהמון משולהב שרגם את האוטובוס וחבט בו במקלות. האוטובוס פרץ את המחסום, הגיע למשק והפועלות עלו עליו. בדרכו חזרה לנשר נתקל האוטובוס במחסום שהוקם מחדש. רק יריות באוויר של נוסעי האוטובוס הבריחו את ההמון. משק הפועלות נשרף על ידי ההמון ולא שוקם.‏[5]

בשנת 1934 הוקם בסמוך לכפר בית קברות חדש עבור תושביה המוסלמים של חיפה.‏[6][7] בשנת 1935 נקבר במקום מנהיג ארגון הטרור כנופיית "היד השחורה", עז א-דין אל-קסאם, ומאז הפכו הכפר ובית הקברות למוקד לאומני, בסיס יציאה לפעולות טרור, מקור למתיחות תמידית, התפרעויות, התנכלות לתחבורה וחסימת הכביש הראשי ומסילת הברזל - חנויות ובתי הקפה של הכפר ישבו לצד הכביש.‏[8] שביתת פועלי מחצבת בית החרושת למלט נשר במאי 1936 הגבירה את המתיחות. בתחילת המאורעות המשיכו העובדים הערביים במחצבת נשר לעבוד, אך לאחר לחץ של המופתי של חיפה נפסקה העבודה ופועלי המחצבה שחלקם היו מהכפר זרקו אבנים על כל מכונית של יהודים שנסעה בכביש חיפה-נצרת שעבר בכפר.‏[9]

בחודש מאי 1936, בעקבות הפגיעות באוטובוסים שעברו בכפר לכיוון עמק יזרעאל שכללו זריקת אבנים ופצצות, ושריפת רכוש יהודי, נפתחה במקום במימון תושבי הכפר תחנת משטרה.‏[10]

ב-26 ביולי 1936 הותקף אוטובוס שהגיע מחיפה מתוך בית הקברות המוסלמי של חיפה ליד נשר. יריות נורו למרכז שכונת נשר גם מהר הכרמל ומתוך הכפר בלד א-שייח'.‏[11]

באוקטובר 1936 התנהל ליד הכפר קרב בין כנופיה של טרוריסטים וכוחות צבא שזכו לסיוע אוירי.‏[12]

ב-22 בפברואר 1937 שני שוטרים ממשטרת יגור שפסעו בכביש חיפה-נצרת ליד הכפר, הותקפו על ידי שני תושבי הכפר שהיו מצוידים ברובים. השוטרים ברחו לתוך בית קפה והסתתרו מתחת לשולחן, התוקפים עקבו אחרים וירו באחד השוטרים שהיה תושב הכפר. הוצהר שהוא נרצח בגלל חלקו הגדול בחקירת רצח יהודים ביגור בשנת 1931.‏[13]

ב-12 ביולי 1938 הותקפו ביריות שני כלי רכב שעברו בבלד א-שייח'. הרכב הראשון שהסיע פועלים מקריית חיים לבית החרושת בנשר נמלט. רכב שני שהגיע מנהלל נתקל במחסום והותקף ביריות ובפצצה. 3 הנוסעים ברכב השיבו אש ונמלטו. המכונית הוצתה על ידי התוקפים.‏[14]

ב-15 באוגוסט 1938 נזרקה פצצה אל מכונית עובדי הדואר.‏[15] ב-3 באוקטובר 1938, שלושה אוטובוסים הותקפו ביריות ופצצה נזרקה לעברם.‏[16]

ב-4 במרץ, ב-7 במרץ וב-8 במרץ 1939 נורו יריות מתוך הכפר על אוטובוסים שנסעו מחיפה לנשר וליגור. מחסומים הוצבו בפני האוטובוסים ומספר נשים נפצעו.‏[17][18]

ב-18 באפריל 1939 נעשה חיפוש נרחב בכפר על ידי הצבא והמשטרה אחר חשודים במעשי רצח שאירעו בחיפה, מספר גדול של חשודים נעצרו לחקירה, עשרה מתוכם נאסרו.‏[19]

ב-26 במאי 1939 נרצח נהג הקטר מרדכי שכטמן על המסילה כשעצר את הקטר בין הכפר לנשר כדי להעבירו למסילה אחרת. יחד איתו היה עוזרו הערבי. שני ערבים ניגשו לקטר וירו בראשו של שכטמן.‏[20] בליל 13 ביוני 1939, כתגובתו לרציחתו, חטפה חוליה של הפו"ם 5 תושבים מאחד הבתים ורצחה אותם מחוץ לכפר.‏[21]

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, החלו מתקפות של ערבים שהתנגדו לתוכנית החלוקה על תחבורה יהודית ותושבים יהודים ברחבי הארץ. ב-2 בדצמבר 1947 נורו יריות על אוטובוס שהביא עובדים ממפעל המלט בנשר לביתם ועבר בכביש ליד הכפר.‏[22] ב-8 בדצמבר 1947 הותקפה מכונית מקיבוץ גבת על ידי אנשי הכפר שהציבו מחסומים בכביש. בהתקפה זו נהרגו שני יהודים.‏[23] ב-10 בדצמבר ירה כוח של משטרת היישובים העבריים על מספר ערבים שהקימו מחסום על הדרך ליד הכפר, באותו יום אותו כוח שליווה אוטובוסים של חברת "חבר" ירה ופגע במספר ערבים שברחו. העיתון פלסטיין פוסט דיווח שמשפחות ערביות עזבו את הכפר.‏[24] בעקבות ההתקפות פסקה לזמן מה התחבורה היהודית בכביש שעבר בכפר. התחבורה מחיפה לנשר, יגור ועמק יזרעאל עברה במסלול דרך הצ'ק פוסט, אזור הקריות, כפר חסידים ויגור.‏[25]

ב-30 בדצמבר 1947 הטילו לוחמי אצ"ל פצצות לעבר ריכוז של פועלים ערבים בשער בתי הזיקוק בחיפה, הרגו שישה מהם ופצעו עשרות אחרים. בעקבות זאת הרגו עובדי בתי הזיקוק הערבים 39 פועלים יהודים, באירוע שנודע כ"טבח בתי הזיקוק". פיקוד "ההגנה" שלח כתגובה ארבע מחלקות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושתי מחלקות מחי"ש חיפה לתקוף את הכפרים בלד א-שייח' וחוואסה, בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק. פקודת המבצע הורתה לכוחות "להרוג מקסימום של גברים בוגרים, להרוס ריהוט וכו'", אבל ביקשה להימנע מהריגת נשים וילדים.‏[26] ב-1 בינואר 1948 תקפו כוחות פלמ"ח וחי"ש, בפיקודו של חיים אבינועם,‏[27] את בלד א-שייח' וחוואסה.‏[28] לפי בני מוריס נהרגו בכפר יותר מ-60 אנשים, יואב גלבר נוקב במספר הרוגים של בין 15 ל-20 מתושבי שני הכפרים יחד, וכותב כי הידיעות שנקבו במספרים גבוהים יותר היו ככל הנראה "מופרזות מאוד". שניהם מסכימים כי בהרוגים ובפצועים היו גם כמה נשים וילדים.‏[26][29] בפעולה נהרגו גם 3 מאנשי "ההגנה".

בעקבות המתקפה עזבו ב-7 בינואר 1948 חלק מתושבי שני הכפרים ואת מקומם תפסו מתנדבים ערבים שהגיעו מחוץ לחיפה כדי להגן על הכפר.‏[30]

ב-15 בינואר 1948 טיילה אורחת יהודיה של תושב נשר, בניגוד לעצת מארחיה, ברחובות בלד א-שייח', היא נדקרה למוות ליד הכפר.‏[31]

ב-22 באפריל, לאחר נפילת חיפה הערבית והתפנות רובם המכריע של תושביה, יצאו נשים וילדים נוספים את הכפר. לדברי משקיפים בריטים חששו תושבי הכפר ש"ההגנה" עומדת לתקוף את הכפר.‏[32]

ב-24 באפריל, ערב ליל הסדר, כיתרה ההגנה את הכפר ודרשה מתושביו שימסרו לידיה את כלי הנשק שברשותם. להגנה הועברו 22 רובים ישנים לא תקינים, ובקשה להפסקת אש, ו"ההגנה" השיבה שתתקוף את הכפר אם לא יועברו לה אמצעי לחימה נוספים. תושבי הכפר פנו לבריטים וביקשו את עזרתם. ב-5 בבוקר פתחה ההגנה בירי מרגמות 3 אינץ' ומקלעים, ובעקבות כך נמלטו רבים מהתושבים הגברים בהשאירם מאחור את הנשים והילדים. יחידה בריטית שהגיע למקום ב-6 בבוקר דיווחה כי מהכפר "כמעט לא השיבו אש". לאחר זמן קצר נפסקו היריות. תגבורת בריטית שהגיעה לכפר יעצה לתושבי הכפר לעזוב את המקום, והם עשו זאת מיידית בליווי בריטי.‏[33][32]

בני מוריס, בספרו משנת 1988, כותב כי לא ברור האם ההגנה התכוונה לגרום ליציאת התושבים, אולם נראה כי שיטת ההתקפה והמשא המתן שהתנהל בין היהודים, הערבים והבריטים, תוכננה על מנת להשיג מטרה זו, כך לפחות, שיערו המשקיפים הבריטים שנכחו במקום.‏[34][35] בספרו המאוחר יותר שיצא בשנת 2008, ההשערה לגבי כוונות ההגנה כבר לא מופיעה, הוא רק מציין שהבריטים יעצו לתושבים לעזוב את הכפר.‏[36] מוריס כותב עוד כי "נפילת העיר [חיפה] דכדכה אותם והכשירה אותם נפשית לנטישה".‏[33] הוא מציין כי לא מצא כל אסמכתא המעידה על הוראה רשמית של מפקדת חטיבת כרמלי לנקוט בפעולות שיש בהן כדי להניע את בריחת הערבים, אך לדעתו בדרגים נמוכים יותר היו בוודאי כאלו שסברו כי יציאת הערבים הנמשכת "מועילה ליהודים".‏[32]

מיד לאחר כיבוש הכפרים נכנסו לתוכם אנשי חטיבת כרמלי והתבצרו בהם אל מול אנשי הלגיון הערבי ששכנו במחנה הצבא הבריטי ששכן על גבול נשר ובלד א-שייח'. לאחר מספר ימים נטשו אנשי הלגיון את המחנה.‏[37]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בלד א-שייח' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ 926
  2. ^ Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד מתוך 9849 דונם של אדמות הכפר 3,720 דונם היו קרקע ציבורית כנראה הקדש של הווקף, 285 דונם בבעלות יהודית ו-5,844 דונם בבעלות ערבית פרטית.
  3. ^ Travels in Palestine p.114
  4. ^ Scripture lands עמוד 263
  5. ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן עמודים 97-93
    י' זיבנברג, בני נשר עמוד 12-11
    אהרון אשל, המלט ויוצריו - נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים - נשר, 1976, עמ' 68
  6. ^ Location of Haifa cemetery , פלסטיין פוסט, 21 בנובמבר 1934
  7. ^ בית הקברות הוקם בלב שכונת הצריפים (זכתה לכינוי 'שכונת הזיתים' בגלל עצי הזית במתחם שחלקם קיימים עד היום בשטח בית הקברות) של נשר, שטח, שבעבר, הוחכר מן הווקף על ידי התושבים היהודים, והווקף דרש את פינויו בתוך שבוע תוך דחיית כל הבקשות לשינוי מיקום בית הקברות.
  8. ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן עמודים 113-106
  9. ^ הערבים במחצבת "נשר" שובתים, דבר, 3 במאי 1936
    בבית חרושת נשר ובשכונת הפועלים, דבר, 19 ביולי 1936
  10. ^ Security in the North, פלסטיין פוסט, 5 במאי 1936
  11. ^ כדורי מרצחים אל נשר, דבר, 27 ביולי 1936
  12. ^ Fighting on Carmel, פלסטיין פוסט, 9 באוקטובר 1936
  13. ^ Now constable Fares was killed, פלסטיין פוסט, 26 בפברואר 1937
  14. ^ יריות ופצצות למכוניות בבלד אל שייך, דבר, 12 ביולי 1938
  15. ^ פצצה אל מכונית הנהלת הדואר, דבר, 15 באוגוסט 1938
  16. ^ Shots at buse, פלסטיין פוסט, 4 באוקטובר 1938
  17. ^ מכוניות הותקפו ליד בלד-א'שייך, דבר, 8 במרץ 1939
  18. ^ Attacks on settlement, פלסטיין פוסט, 5 במרץ 1939
  19. ^ Extensive searches in Haifa and countrysid, פלסטיין פוסט, 19 באפריל 1939
  20. ^ מרדכי שכטמן, נהג קטר, נרצח בחיפה , דבר, 28 במאי 1939
  21. ^ יהודה לפידות, פעולות תגובה ונקם של ההגנה, באתר "דעת"
  22. ^ Riots mark start of strike, פלסטיין פוסט, 3 בדצמבר 1947
  23. ^ בחיפה (המשך), דבר, 9 בדצמבר 1047
  24. ^ Legionnaire shoots Jews, פלסטיין פוסט, 10 בדצמבר 1947
  25. ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 927
  26. ^ 26.0 26.1 בני מוריס, קורבנות, הוצאת עם עובד, 2003, עמ' 192-191
  27. ^ יעקב מרקוביצקי, "המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות", חיפה בהתפתחותה, 1918 - 1948 , הוצאת יד בן צבי, 1989, עמ' 197
  28. ^ עשרות ממרצחי בית הזיקוק נהרגו בהתקפות ההגנה, דבר, 2 בינואר 1948
  29. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 65-64.
  30. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, תשס"ד 2004, עמ' 139
  31. ^ Haifa traffic moving again, פלסטיין פוסט, 18 בינואר 1948
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, עמ' 131-133
  33. ^ 33.0 33.1 בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה. עם עובד וספריית ספיר, 2010, עמ' 169
  34. ^ the Palestinian Refugee Problem 1947-1949 p. 207 באנגלית
  35. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, עמ' 132, למעלה
  36. ^ בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עמ' 169
  37. ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן, 1978 עמוד 122
    שלל רב נפל בידי ההגנה, דבר, 25 באפריל 1948