בל אפוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקופת בל אפוק (צרפתית: Belle Époque - העידן היפה) באירופה היא התקופה שנמשכה משלהי המאה ה-19 (1870 לערך) ועד מלחמת העולם הראשונה (1914). התקופה נחשבה לתור זהב באירופה בזכות השלום והיציבות ששררו אז בין המעצמות, אשר אפשרו פיתוח ושגשוג בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות, שהביאו למודרניזציה ולשיפור ניכר באיכות החיים.

תמונת מלך ומלכת בריטניה ב-1913.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים שבין מלחמת צרפת-פרוסיה (1871) ומלחמת העולם הראשונה (1914) התאפיינו ביציבות פוליטית חסרת תקדים במרכז ובמערב אירופה. הייתה זו תקופת הרפובליקה השלישית בצרפת והאימפריה הגרמנית, ולמרות המתיחות ששררה ביניהן כתוצאה מההפסד הצרפתי באלזס-לוריין ב-1871, הביאו ועידות דיפלומטיות, כולל קונגרס ברלין ב-1878 וועידת ברלין ב-1884, לתהליכי גישור ותיווך אשר הסירו את האיום על השלום האירופאי הכללי. השלום והיציבות איפשרו לאירופאים רבים, במיוחד לאנשי המעמד הבינוני והעליון, לנוע בחופשיות בין מדינות אירופה ללא דרכון ואף להתגורר מחוץ לארצם בעזרת הליכי בירוקרטיה קלים בלבד‏[1][2].

כמעט כל מדינות אירופה נהנו אז מיציבות פוליטית (פרט לפורטוגל אשר עברה מהפכה ב-5 באוקטובר 1910). למרות זאת, מתחת לפני השטח השלווים, גברו במדינות רבות המתחים בין מפלגות סוציאליסטיות של מעמד העובדים, מפלגות בורגנים ליברליות ומפלגות אריסטוקרטיות שמרניות[3]. למעשה, מיליטריזם ומתחים בינלאומיים צמחו בעיקר בין השנים 1897 ו-1914, ובשנים שקדמו למלחמה התפתח מרוץ חימוש משמעותי באירופה. בנוסף, הייתה זו תקופה של התגברות הקולוניאליזם מעבר לים – האימפריאליזם החדש.

מדע וטכנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל אפוק הייתה תקופה של פריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות באירופה ובעולם כולו. רשימת ההמצאות והפיתוחים המיוחסים לתקופה זו כוללת, בין השאר, את המכונית, המטוס, הרכבת התחתית, הפטיפון והטלפון. רוב ההמצאות פותחו אז בארצות הברית, אולם המכונית הומצאה באירופה.

בשנים אלו החלו ביולוגים ופיזיקאים להבין את פשר ומקור המחלות ופיתחו את תחום הבקטריולוגיה, בעוד מקס פלאנק, אלברט איינשטיין ונילס בוהר הניחו את יסודות הפיזיקה המודרנית, וזיגמונד פרויד גרם למהפכה בתחום הפסיכולוגיה.

פיתוח שיטות מחקר מתקדמות, הביא לשגשוג גם במדעי החברה, כמו היסטוריה ומדע המדינה. גאורג זימל ואמיל דורקהיים, ביחד עם האמריקאי תורסטן ובלן, חנכו את תחום הסוציולוגיה.

בעקבות התגליות והפיתוחים הרבים, התעורר הצורך לחלוק כבוד לנוגעים בדבר, והחלה המסורת של חלוקת פרסי נובל עבור תרומות יוצאות דופן בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הפסיכולוגיה והרפואה.

אמנות וספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי האמנות השונים עברו אף הם שינויים רדיקליים במהלך התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, עם התעוררות זרמים וצורות אמנות חדשות.

זרם האימפרסיוניזם, אשר נחשב חדשני ונועז בשנות ה-60 של המאה ה-19, זכה אז כבר להכרה רחבה, ויורשו כזרם אוונגרדי היה האקספרסיוניזם. בתחום האמנות החזותית התבלט סגנון האר נובו שהתאפיין בשימוש בתצורות ובקווים פתלתלים. הסגנון ניכר כדומיננטי בכל ארצות אירופה, ואף חרג מגבולותיה ובמהרה כבש גם את מקסיקו וארצות הברית. לעתים נקרא גם בשם סגנון ה"בל אפוק".

התאטראות אימצו באותה תקופה ז'אנרים מודרניים, כולל אקספרסיוניזם, ומחזאים רבים כתבו מחזות אשר זעזעו את הקהל בתיאורים ישירים ובוטים של חיי היום-יום כולל אזכורים מיניים, ובאמצעות שימוש באלמנטים חזותיים יוצאי דופן. בד בבד פרחו תיאטראות הקברט והפכו פופולריים.

בתחום המוזיקלי התפרסמה התקופה בזכות הרפרטואר של שירי "מלודיות", "רומנסות" ועוד. האיטלקים היו החסידים הגדולים ביותר של שירים אלו, כאשר הזמר המפורסם ביותר היה פרנססקו פאולו טוסטי.

בתקופה זו פרח גם ריקוד הואלס. אופרטות הגיעו לשיא הפופולריות, עם מלחינים כמו יוהאן שטראוס, אמריך קלמן ופרנץ להר. בתקופה זו נולד סרט הקולנוע, אך לא הפך נפוץ עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

הספרות האירופאית עברה גם היא שינוי משמעותי בתקופה זו. ספרות ריאליסטית ונטורליזם השיגו שיאים חדשים. בין הכותבים המפורסמים בתקופה זו היו תאודור פונטאנה, גי דה מופסאן ואמיל זולא. בהדרגתיות פינה הריאליזם את דרכו למודרניזם, אשר הופיע בשנות ה-90 והפך לדומיננטי בספרות האירופאית במשך שנות תקופת בל אפוק ולאורך התקופה שבין המלחמות. בין הכותבים של אותה תקופה היו אנדריי בלי, ג'וזף קונרד, ג'יימס ג'ויס, פרנץ קפקא, ד. ה. לורנס, תומאס מאן, רוברט מוסיל, מרסל פרוסט, ארתור שניצלר, רוברט ואלזר וויליאם בטלר ייטס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A.J.P. Taylor, English History 1914-1945
  2. ^ A.J.P. Taylor, The Struggle of Mastery in Europe, 1848-1918
  3. ^ Arno J. Mayer, The Persistence of the Old Regime: Europe to the Great War