בל והתנין

בֵּל והתנין או בל והדרקון הוא ספר חיצוני המהווה את אחת משלש התוספות לספר דניאל.

הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניאל הוא יועצו של מלך בבל, ולפי גרסה אחרת של כורש. הבבלים עבדו את האל בֵּל, הקריבו לו מאכל ומשקה והאמינו שהאל אוכל אותם. דניאל התערב עם המלך, על חייו הוא, כי יצליח להוכיח שבל האל לא אוכל ולא שותה. לפי בקשת דניאל ננעל היכל בל בלילה על מנעול ובריח, כאשר האוכל והשתייה מונחים לפני הפסל. כוהני בל התגנבו בלילה אל המקדש דרך דלתות נסתרות, זללו את כל הערוך לבל ושתו את היין. אלא שדניאל שפך בחשכה אפר על רצפת ההיכל, ובבוקר הוכח פשעם באמצעות העקבות שהותירו באפר. הכוהנים גורשו והמלך התיר לדניאל לנתץ את פסל בל.

בהמשך עבדו תושבי בבל תנין (לעיתים הוא מכונה 'דרקון'). דניאל הבטיח למלך כי יהרוג את התנין מבלי שיגע בו. הוא הכין לתנין מאכל מזפת בלולה בחֵלֵב ושיער. התנין נחנק ומת, וכרסו התבקעה. הבבלים כעסו והתלוננו כי המלך מתייהד. המלך, כצעד הגנתי, השליך את דניאל לגוב האריות. אלוהים חולל נס, שלח את חבקוק והציל את דניאל. המלך הוציא את דניאל מהבור והשליך את חורשי רעתו לבור.

גלגולי הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור בל והתנין הוא אחת התוספות לספר דניאל המופיעות עם ספר דניאל בתרגום השבעים. גרסה יוונית נוספת של הסיפור מופיעה בתרגום התנ"ך ליוונית של תיאודוטיון. טרטוליאנוס התייחס לסיפור כאל חלק מנבואת דניאל, ואוריגנס טען שהסיפור ראוי להשתייך לקאנון הנוצרי, אולם הוא לא נכלל בקאנון הברית הישנה באופן רשמי על ידי אבות הכנסייה. רק בשלב מאוחר יותר נכלל הסיפור בקאנון של הכנסייה הקתולית, כפרק י"ד של ספר דניאל, עד היום. בקאנון הפרוטסטנטי הסיפור אינו מופיע^[1].

אזכורים לסיפור בל והתנין מופיעים בבראשית רבה^[2], בירושלמי ובתנחומא. הסיפור גם מופיע בספר דברי הימים של ירחמיאל בן שלמה, במאה ה-11 או ה-12.

בשנת 1830 הוציא יצחק פרנקיל את הסיפור בתרגום לעברית, בשני סיפורים בשמות "הבעל בבבל" ו"התנין בבבל"^[3]. בשנת 1839 פרסם יצחק זיבנברגר את בל והתנין בעברית וביידיש עם שאר התוספות לספר דניאל בספרו ״חיי טוביה״, במסגרת פעולתו להפצת הספרים החיצוניים בקרב הקוראים היהודים^[4].

החוקרים סוברים שהסיפור נכתב במקור בארמית או בעברית.