AH-1 קוברה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בל AH-1 קוברה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בל AH-1 קוברה
Dargot 28062011 AH-1.jpg

מסוק "צפע" של חיל האוויר הישראלי
מאפיינים כלליים
סוג מסוק קרב
ארץ ייצור ארצות הברית
יצרן בל הליקופטר
טיסת בכורה 7 בספטמבר 1965
תקופת שירות 1967 ונמשכת
יחידות שיוצרו 1,116
משתמש ראשי ראו רשימה
דגמים AH-1 קוברה־ים / סופר־קוברה
בל 309 קינג־קוברה
מחיר 11.3 מיליון דולר $ (1995) לדגם AH-1 HueyCobra
ממדים
אורך 13.6 מ'
גובה 4.1 מ' (5' 13 רגל)
רוחב 0.9 מ' (3' 3 רגל)
משקל ריק 3,000 ק"ג (6,598 ליברות)
משקל המראה מרבי 4,550 ק"ג (10,000 ליברות)
ביצועים
מהירות מרבית 270 קמ"ש (150 קשר) לדגם AH-1E, ו-411 קמ"ש לדגם AH-1ZV VIPER
טווח טיסה מרבי 507 ק"מ (315 מייל)
חימוש
תותחים תותח וולקן 20 מ"מ תלת קני, או M134 מיניגאן 7.62 מ"מ או מקל"ר 40 מ"מ
טילים טאו או הלפייר, AIM-9 סיידווינדר
רקטות כוורת רקטות בכל צד
הנעה
מנוע טורבו ציר לייקומינג T-53
תרשים
שרטוט של מסוק הקוברה

בל AH-1 קוברהאנגלית: Bell AH-1 Cobra. סימון במקור: בל/דגם 209) הוא מסוק קרב דו-מושבי מתוצרת חברת "בל הליקופטר" האמריקאית. בחיל האוויר הישראלי קיבל ה- AH-1 קוברה את הכינוי צפע.

המסוק מבוסס על מערכות ההנעה, התמסורת והרוטורים של מסוק ה- UH-1 ("יואי") ששימש בשנות החמישים של המאה ה-20 כמסוק סער בינוני. חברת בל החלה בתכנון המסוק בשנת 1958 ובשנת 1965 המריא לראשונה.

הקוברה הינו המסוק הראשון בעולם שנבנה למטרות שיגור חימוש. המסוק מתאפיין בפרופיל צר המקשה לפגוע בו. הוא פשוט לתחזוקה ועל כן זול ואמין. עד להופעת ה- AH-64 אפאצ'י, היה הקוברה מסוק הקרב העיקרי של צבאות ארצות הברית וישראל.

משימתו העיקרית של הקוברה היא תקיפת מטרות שריון, וחימושו האופייני כולל טילי טאו נגד טנקים, שתי כוורות רקטות ותותח תלת-קני 20 מ"מ. ניתן לחמשו באופן שונה בהתאם למשימה, לרבות החלפת התותח במקלע M134 מיניגאן בקוטר 7.62 מ"מ או במקל"ר והתאמתו לירי טילים מונחים (נגד טנקים או נגד מטרות אחרות) מסוגים שונים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של מסוק הקוברה בימי מלחמת וייטנאם. באותה תקופה פותח מסוק ה"יואי", שהוצג לראשונה בשנת 1956. היה זה מסוק בינוני בגודלו שיועד להטסת כוחות קטנים למוקדי לחימה משתנים. ה"יואי" נתן מענה מצוין לצורת הקרב נגד לוחמי הגרילה של הוייטקונג, אך ככלי לחימה הוא היה לא מוגן וללא כל יכולת ממשית להגן על עצמו בצורה אקטיבית (קרי: לתקוף את תוקפיו). בתחילת שנות השישים החלו בחברת בל, יצרנית מסוקי ה"יואי", לפתח מסוק אשר יבוסס על הפלטפורמה הקיימת של המסוק ואשר יהיה מסוגל לשאת חימוש ולשגרו במקרה הצורך.

אב הטיפוס למסוק החמוש היה מסוק יואי רגיל עליו הותקנו תותחים ומשגרי רקטות. מסוק זה היה הכלאה בין מסוק קרב למסוק סער, אשר השתתף אמנם בקרבות, אך לא הצליח למצות את עצמו לא בתחום הסער ולא בתחום שיגור החימוש.

סו-סקאוט 207[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1962, פתחה חברת בל בפיתוח של מסוק חדש לחלוטין אשר יהווה "ספינת תותחים" אווירית ושמטרתו תהיה ליווי והגנה על מסוקי הנחתת הכוחות. התוצאה של הפיתוח - דגם 207 סו-סקאוט ("סייר סו"), טס את טיסת הבכורה שלו בשנת 1963. לדגם היו את כל המאפיינים של מסוק קרב מודרני: תא טייסים בתצורת טנדם, כנפיים קצרות לתליית חימוש ופרופיל רוחב צר. הדגם החדש הרשים את קברניטי הצבא האמריקני, אך לאחר בדיקה מדוקדקת התברר שהמסוק קטן, חלש מדי ושברירי.

AAFSS[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להמשיך ולפתח את מסוק הקרב החדש, הכריז הצבא האמריקאי על פתיחת "תחרות AAFSS" (מערכת סיוע באש אווירית מתקדמת = Advanced Aerial Fire Support System). במסגרת התחרות, נבחר דגם ה"שאיין" של חברת לוקהיד כמסוק הקרב החדש שיפותח לצבא. אולם, פרויקט השאיין התגלה כפרויקט שאפתני מדי ולא בר ביצוע, וכעבור עשור אחד הוא בוטל.

מודל 209[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית הצרה של הקוברה היא אחד המאפיינים התכנוניים המובהקים שלו.

חברת בל, שהצעתה לתחרות ה-AAFSS לא התקבלה, המשיכה לשקוד על פיתוח מסוק קרב משלה, ובשנת 1965 הציגה את מודל 209, שילוב של הסו-סקאוט עם מערכות התמסורת, ההיגוי והמנוע של מסוק היואי הוותיק.

התפתחות הלחימה בוייטנאם שיחקה באותה התקופה לידיה של חברת בל ומודל 209 החדש שלה, ועם תיגבור הכוחות האמריקאים באזורי הקרבות, הלכה והתחזקה הדרישה לסיוע אווירי קרוב לכוחות.

שנת 1965 הייתה אמורה להיות שנת סיום פרויקט AAFSS אך הפרויקט דשדש עקב בעיות טכניות ופוליטיות. ראשי הצבא, שנזקקו נואשות לכלי אווירי תוקף, הציעו במכרז מהיר לחמש חברות שונות לספק את פתרונן לבעיה. התוצרים של מכרז זה היו מסוק הוטרול של חברת בואינג, מסוק הצ'יינוק (CH-47), ה-UH-2 של חברת קאמאן, מסוק תקיפה של חברת סיקורסקי וה"בל 209".

ב-3 בספטמבר 1965, הציגה חברת בל לראשונה את מודל 209 המוגמר, וארבעה ימים מאוחר יותר ב-7 בספטמבר, ביצע המסוק את טיסת הבכורה שלו. פרויקט הפיתוח של המסוק החדש הושלם תוך 8 חודשים מיריית הפתיחה שלו. תוך כדי הצגתו לקברניטי הצבא, נבחר המסוק החדש של בל, והחוזה לייצור 110 מסוקים נחתם באפריל 1966.

בחודש יוני של שנת 1967 סופק ראשון המסוקים מדגם "Bell 209 AH-1G" לצבא האמריקני. את שמו קיבל המודל מראשי התיבות Attack Helicopter 1, בדומה למסוק היואי שמשמעות שמו הייתה: Utility Helicopter 1. בין שנת 1967 לשנת 1973 בנתה חברת בל 1,116 מסוקים מדגם זה אשר ביצעו יותר ממליון שעות טיסה מבצעיות בוייטנאם.

פעילות מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות מבצעית בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוק AH-1W סופר קוברה ליד תיכרית. מסוקי הקוברה הוותיקים לקחו חלק גם במלחמת עיראק 2003.

מסוקי הקוברה, שהגיעו לכשירות מבצעית לקראת סוף מלחמת וייטנאם, הספיקו לבצע בשלהי המלחמה מספר לא מבוטל של גיחות סיוע ותקיפה. המסוקים היו בשימוש נרחב גם בשעת פלישת ארצות הברית לאיי גרנדה בשנת 1983, שם הם העניקו סיוע לכוחות הנחתים האמריקנים.

המסוקים לקחו חלק נכבד במבצע "סופה במדבר" (מלחמת המפרץ הראשונה). במבצע זה הפעילו האמריקאים כ-73 מסוקי קוברה אשר אף לא אחד מהם הופל בקרב (מסוק אחד יצא מכלל שימוש בתאונה).

מסוקי הקוברה בחיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשוני מסוקי הקוברה, אשר נקראים בישראל צפע (כשמו של נחש הצפע), הגיעו לישראל בשנת 1975.‏[1] הם נרכשו כאחד מלקחי מלחמת יום כיפור, ומטרתם הייתה לתת מענה מהיר ומדויק להתקפת פתע של כוחות שריון.‏[2]

את טבילת האש הראשונה שלהם עשו המסוקים בזמן מבצע שלום הגליל (של"ג), בו הם תקפו כוחות שריון ונ"מ סורים, השמידו מפקדות מחבלים וסייעו לכוחות הקרקע.

באוקטובר 1986, מסוק קוברה של חיל-האוויר חילץ טייס מטוס פנטום שנטש את מטוסו מעל לבנון, עקב תקלה טכנית; הטייס חולץ בעודו נתלה על מגלשי המסוק. הנווט של המטוס, רון ארד, נפל בשבי ונעדר עד היום.

שלושה מסוקי "צפע" (השם הישראלי למסק"ר ה-AH-1 קוברה) טסים מעל מצדה
מסוקי קוברה של חיל האוויר

בדצמבר 1988 חילצו מסוקי קוברה בצורה דומה ארבעה חיילי גולני, שהושארו בשטח לבנון בסיום מבצע "כחול וחום", שמטרתו פגיעה במפקדה השייכת לארגון החזית העממית בנעיימה שבלבנון. החיילים נקשרו למגלשי מסוקי הקוברה שהוזנקו לחלצם, ופונו לספינות חיל-הים הסמוכות.‏[3]

ב-30 במאי 1990, הוזנקו מסוקי קוברה לחוף ניצנים, לאחר שטייס עגור זיהה סירת מחבלים שהגיעה לחוף. הטייס עיכב את המחבלים על ידי ביצוע מספר מעברים נמוכים מעליהם, ואחר כך כיוון את מסוקי הקוברה לעברם. בסיום הפעולה הצליח צה"ל לפגוע בארבע סירות גומי, להרוג ארבעה מחבלים ולקחת בשבי 12 נוספים.

מאז מבצע של"ג המשיכו מסוקי הקוברה לקחת חלק בכל מבצע צבאי שביצעה ישראל, והם ממשיכים לסייע ולהגן על כוחות הקרקע ולתקוף מטרות קרקעיות, כחלק ממלחמתה של ישראל בארגוני הטרור הפלסטיניים. בתקופת האינתיפאדה השנייה השתתפו הקוברות בפעילות האווירית ואף נטלו חלק בסיכולים הממוקדים.

במהלך ארבעת העשורים בהם נמצא ה"צפע" בשירות חיל האוויר הישראלי אירעו שלוש תאונות בהן נהרגו הטייסים. במרץ 1998 נהרגו תת אלוף שמואל אלדר וסגן אילן גור בתאונת מסוק קוברה. בתאונת טיסה נוספת, שאירעה ב-10 בספטמבר 2008 בשל תקלה טכנית, נהרגו שני טייסי מילואים, רב סרן יובל הולצמן ורב סרן שי דנור.‏[4] בהתרסקות מסוק קוברה שאירעה ב-12 במרץ 2013 ליד קיבוץ רבדים נהרגו סגן אלוף נועם רון ורב סרן ארז פלקסר.‏[5]

דגמי הקוברה השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגמים חד-מנועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • AH-1G יואי-קוברה
  • AH-1Q
  • AH-1S
    • AH-1P (שיפור ראשון של ה AH-1S)
    • AH-1E (שיפור שני של ה AH-1S)
    • AH-1F (שיפור שלישי של ה AH-1S)

דגמים דו-מנועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוק AH-1W סופר קוברה של חיל הנחתים האמריקני.
מסוק AH-1Z וייפר בעל 4 להבי רוטור
  • AH-1J SeaCobra - מסוק ימי
  • AH-1T SeaCobra - מסוק הימי
  • AH-1W SuperCobra - סופר קוברה
  • AH-1Z SuperCobra - וייפר

מסוקי קוברה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]