במות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במה היא אתר המיועד להקרבת קורבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורה ככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה[1], אתרים שכללו גם פסל ומצבה‏[2]. בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קורבנות לה'.

הקרבת הקורבנות בבמה הייתה מותרת על פי ההלכה בתקופות מסוימות, ולאחר שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרה כליל. בזמן שהיו הבמות מותרות, יש להבדיל בין במת יחיד של אדם פרטי לבין במת ציבור או במה גדולה[3] המשמשת את כלל הציבור. במקומות שונים בארץ התגלו שרידי במות המזוהות כבמות לעבודת ה'.

משמעויות המילה במה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "במות" מתארת מקום חניה של עם ישראל במדבר (במדבר כ"א, יט), המזוהה לפי החוקרים עם במות בעל (במדבר כ"ג, יד, יח), שביחס למיקומה יש דעות שונות.‏[4] למעשה ניתן לציין למקומות נוספים בהם המילים 'במה' או 'במות' אינן באות כתיאור מקום פולחן (כגון עמוס ד', יג); מקרים אלו ייחודיים ולרוב משמעות המילה היא במובן של פולחן. ככל הנראה, מובנה הראשוני של המילה הוא מקום גבוה; בהמשך, בעקבות העובדה שהפולחן לעבודה זרה התקיים לרוב במקום גבוה‏[5], קיבלה המילה במות את משמעותה החדשה: "מקום פולחני"‏[6]. כאמור, תחילה היה זה כינוי למקום עבודה זרה, ולאחר מכן הורחב גם לבמה לקורבנות לשם ה'‏[7].

איסור העלאת קורבנות מחוץ למשכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הכתוב בספר ויקרא‏[8], מאז הקמת המשכן נאסר על בני ישראל להקריב קורבנות מחוצה לו‏[9], וזאת כדי למנוע עבודה זרה.

Cquote2.svg

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה, אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' - דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה'. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' - וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

Cquote3.svg

האיסור מתייחס הן לשחיטת הקורבן מחוץ למשכן, והן להעלאתו על מזבח מחוצה לו. בספרות ההלכה האיסור נקרא שחוטי חוץ.

האיסור חוזר ונשנה בספר דברים לקראת הכניסה ארצה‏[10].

Cquote2.svg

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו‏[11]. כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ... וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם - שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ, וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.

Cquote3.svg

על פי זה, לאחר שייקבע המשכן ב"מקום אשר יבחר ה'" - נאסר להקריב במזבחות פרטיים.

מן הכניסה לארץ ועד הקמת המקדש בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור עמד במבחן ראשון מיד לאחר הקמת המשכן בשילה. בספר יהושע (פרק כב) מסופר, שבני גד ובני ראובן ששבו מן המלחמה בארץ כנען אל נחלתם בעבר הירדן המזרחי הקימו מזבח על גדות הירדן. שאר שבטי ישראל התקהלו בשילה מתוך מחשבה לצאת למלחמה כנגדם, עד שבני גד ובני ראובן הבהירו שהתכוונו להקים מזבח ללא הקרבת קורבנות, כעין אנדרטת זיכרון בלבד‏[12]:

Cquote2.svg

חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ.

Cquote3.svg

בספר שמואל, המספר על תקופת השופטים ומלכות שאול ודוד, מסופר במקומות רבים על הקרבת קורבנות בבמה, גם על ידי שמואל הנביא או בהוראתו, והכתוב מתאר זאת באופן חיובי. הדבר מוסבר בתחילת ספר מלכים‏[13]:

Cquote2.svg

רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת, כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם.

Cquote3.svg

הדברים מעוגנים בכתוב בתורה, על תחילת האיסור החל מן ההגעה ל"מקום אשר יבחר ה'". בזמן מלכותם של שאול ודוד היה המשכן באופן זמני בנוב ובגבעון, ואילו ארון הברית הופרד ממנו, לאחר שנלקח בשבי הפלשתים. לפיכך, מקומות אלו לא נחשבו כ"מקום אשר יבחר ה'".

קושי מיוחד שפתרונו שנוי במחלוקת נוגע להקרבת הקורבנות בבמה בימי השופטים. בתקופה זו היה משכן שילה עומד על מכונו, ובכל זאת מתוארים בכמה מקומות קורבנות בבמה[14]. הקושי אינו בעצם העובדה שהוקרבו קורבנות כאלה, שכן אפשר שהיה זה בניגוד להלכה, כפי שמצאנו לרוב בספר מלכים (ראו להלן). הקושי נעוץ בכך שקורבנות אלה נעשו על ידי כל ישראל או על ידי שופט (גדעון) או בהוראת "מלאך ה'" (בקורבנו של מנוח), והמקרא אינו מביע כל הסתייגות מכך.

הדעה המקובלת בדברי חז"ל היא, שבתקופת שילה היה איסור להקריב קורבנות בבמה, כמשתמע ממעשה בני ראובן וגד האמור, ורק בזמן היות המשכן בנוב וגבעון הותרה ההקרבה בבמות. חז"ל מעגנים את התפיסה הזו בלשון הכתוב האוסר את ההקרבה: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". הביטויים "מנוחה" ו"נחלה" רומזים למצבי רגיעה של העם, מחד, ושל המשכן והארון, מאידך. משכן שילה, הקבוע באופן יחסי (משכן זה עמד למעלה מ- 300 שנה, ונקרא גם "בית", ולא רק "אהל" כמו "אהל מועד" שבמדבר סיני), וארון הברית היה בו, נחשב כמקדש קבע, ואילו בזמן נוב וגבעון, בהיעדר ארון הברית, לא הייתה זו "מנוחה". כך מנסח זאת התלמוד הירושלמי[15]: "זה סימן: כל זמן שהארון מבפנים - הבמות אסורות; יצא - הבמות מותרות". לשיטה זו, הקורבנות בבמה בזמן שילה היו חריגה מן הדין כ"הוראת שעה"‏[16], על פי סמכות מיוחדת שהוקנתה לנביא לסטות מן ההלכה לצורכי שעה‏[17], או שהדבר הותר בשעה שהארון הוצא ממשכן שילה, כמקובל לעתים בעת מלחמה‏[18].

לדעה אחרת בדברי חז"ל‏[19], של רבי שמעון בן יוחאי, גם בזמן שילה היה מותר להקריב בבמה. הביטויים "מנוחה" ו"נחלה" מכוונים, לדעתו, על ירושלים בלבד.

קיימים הבדלים רבים בין הלכות הקורבן בבית המקדש לבין הלכותיו בבמה‏[20]. ההבדלים העיקריים הם, שבבמה אין להקריב חטאת או אשם, אלא רק את קורבנות הנדבה, עולה ושלמים, וההקרבה יכולה להתבצע גם על ידי מי שאיננו כהן.

לאחר הקמת בית המקדש הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת המקדש חל האיסור להקריב בבמות, אבל הכתובים מציינים שהאיסור הופר כמעט לכל אורך תקופת בית המקדש הראשון. הפסוק "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", חוזר ונשנה בספר מלכים בפרשיות הסיכום של רוב מלכי יהודה, ומודגש בכתובים שמדובר בבמות להקרבת קורבנות לה', אלא שהוקמו מחוץ למקדש‏[21].

הסיבה להפרת החוזרת ונשנית של האיסור הייתה מתוך הרגל, מן הימים שבהם היה הדבר מותר‏[22], ותחושה של צורך עז בהקרבת קורבנות. יש מציינים גורם נוסף לדבר, ולהימנעותם של מלכים אחרים מאכיפת האיסור: מכיוון שהבמות הוקמו לשם ה' - אסור היה להרוס אותן‏[23].

שני המלכים היחידים שעליהם נאמר שעסקו בהפסקת ההקרבה בבמות הם המלך חזקיהו[24] והמלך יאשיהו[25], בשלהי ימי הבית הראשון. בדרום-מערב ירושלים מצויות תלוליות אבנים ועפר שנוצרו בידי אדם ללא רבדים, המכונות רגמים.

בחפירה יסודית שבה הוסרה כל הערמה מאחד הרגמים, הם תוארכו לתקופת מלכי יהודה – המאות השמינית והשביעית לפנה"ס. בתחתית הרוגם נתגלה מבנה וסמוך לו שרידי שריפה. משערים שהרוגם הוא אתר קבורה וגניזה של במה, מימי יאשיהו.

חריגה בולטת מאיסור ההקרבה מחוץ למקדש מצויה במקרא במעשהו של אליהו הנביא בהר הכרמל, שבנה מזבח והעלה עליו קורבן, במסגרת ההתמודדות עם נביאי הבעל[26]. בדברי חז"ל מוסבר הדבר כ"הוראת שעה" מיוחדת, שבה הותר הדבר מכח שני נימוקים: האחד - התורה הסמיכה את הנביא להורות על ביטולה של מצווה מסוימת באופן זמני[27]. השני - כל הנהגה דתית מוסמכת להורות על ביטול זמני של מצווה ל"מגדר מילתא" (עברית: לגדור דבר), כלומר, כאשר קיים צורך מיוחד בדבר לשם החזרת העם בתשובה‏[28].

עם זאת, אליהו מקפיד לבנות את המזבח בהר הכרמל מ"שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב"‏[29]. הקפדה זו באה לבטא את ההלכה שאסור לאדם להקים מזבח פרטי, ואף מזבח זה קשור לעם ישראל בכללו‏[30].

חוקר המקרא הגרמני ולהאוזן העלה לראשונה את הסברה, שבמשך רוב ימי המקדש הראשון איסור הבמות לא היה ידוע כלל. לדעתו המהפכה שחולל המלך יאשיהו בריכוז הפולחן בבית המקדש נעוצה בגילויו של "ספר התורה" במקדש בימיו‏[31], והכוונה, לדבריו, לספר דברים, בו כתוב איסור ההקרבה בבמות. מכאן הסיק שיש לאחר את זמן כתיבתו של ספר דברים לשלהי ימי בית המקדש הראשון. כנגד שיטה זו עומדת הטענה, שאיסור הבמות נאכף כבר על ידי המלך חזקיהו‏[32], אבי-סבו של יאשיהו. ועוד: מספר דברי הימים (ב פרק לד) מתברר שיאשיהו החל לבצע את המהפכה המדוברת עוד בטרם מצא את ספר התורה. דיון זה חורג מן השאלה הספציפית של ההקרבה בבמות, ונוגע לשאלות היסוד של ביקורת המקרא[33].

לאחר חורבן בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מקדש חוניו, מקדש יב, ביתא ישראל

על פי הדעה המקובלת בדברי חז"ל, חורבן בית המקדש לא החזיר לקדמותו את היתר הבמות, וכלשון המשנה‏[34]: "באו לירושלים - נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר".

בתלמוד הבבלי‏[35] מובאת דעה של האמורא רבי יצחק (המאה ה- 3 לספירה) לפיה ההקרבה במקדש חוניו בימיו הינה לגיטימית על פי ההלכה. התלמוד אומר שרבי יצחק חזר בו, בעקבות הכתוב במשנה.

קרבנות גוים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור להקריב קורבן מחוץ למקדש נאמר לעם ישראל בלבד, וההלכה מתירה זאת לגוים. לפיכך, מותר גם לישראל להדריך אותם כיצד לעשות זאת, ובלבד שלא יהיה שותף בעשייה ממש. בתלמוד‏[36] מסופר על המלך הפרסי שבור ששלח קורבן לאמורא המפורסם רבא וביקש ממנו להקריב אותה, ורבא מסר לגוים הוראות מפורטות כיצד לעשות זאת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויקרא כו,ל; במדבר לג,נב
  2. ^ תהלים עח,נח
  3. ^ מלכים-א ג,ד
  4. ^ 'במות בעל', אנציקלופדיה מקראית, עמ 153.
  5. ^ דברים יב,ב, מלכים-א יד,כג, יחזקאל כ,כח, ועוד.
  6. ^ אחרים (טור-סיני) מציעים הצעה מקורית, שמובנה הראשוני היה 'גופה' (ללא הראש), בהמשך שימשה המילה כתיאור קבר ובהמשך הפכה לתיאור זבחי מתים (שהיו לפי השערה זו השימוש הראשוני בפולחני הבמות).
  7. ^ גלגולה של מילה זו נרמז כבר בדברי יחזקאל פרק כ פסוק כט, ראו פירוש רד"ק שם.
  8. ^ פרק יז, ג-ט
  9. ^ האיסור מראשיתו נאמר על כלל הבהמות, שאין לשחוט שום בהמה לאכילה אלא בתור קורבן שלמים. עם הכניסה לארץ הותר לאכול "בשר תאוה"(דברים יב,כ), כלומר, לשחוט בהמה של חולין שאיננה קורבן ולאוכלה.
  10. ^ דברים יב,ח-יד
  11. ^ מפסוק זה משתמע שעד עתה היו הבמות מותרות, בניגוד לאמור בספר ויקרא, ועל כך ראו ברש"י ורמב"ן במקום.
  12. ^ יהושע כב,כט
  13. ^ מלכים-א ג,ב
  14. ^ בבוכים (שופטים ב,ה), גדעון (ו,כד), מנוח (יג,יט), ובית אל במעשה פילגש בגבעה (כא,ד).
  15. ^ מסכת מגילה פרק א הלכה יד
  16. ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קיט עמוד ב על קורבנו של מנוח; תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א הלכה יב על קורבנו של גדעון.
  17. ^ תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פט עמוד ב
  18. ^ רבי מאיר שמחה מדווינסק, משך חכמה, דברים יב,ח
  19. ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קיט עמוד א
  20. ^ משנה זבחים פרק יד משנה י
  21. ^ לראשונה מוזכר הנושא באשר לתולדות המלך אסא (מלכים-א טו,יד), שביער את העבודה זרה שבימי אבותיו, רחבעם ואבים, אך לא את הבמות לשם ה' (ראו במפרשים שם). לאחר מכן חוזר הפסוק ונשנה אצל כל מלכי יהודה שהיו עובדי ה', ולא באלו שעבדו עבודה זרה, שעליהם אין טעם לומר שהיו גם במות לשם ה'. על מנשה, שתחילה עבד עבודה זרה ולאחר מכן חזר בתשובה, מציין הכתוב (דברי הימים-ב לג,יז): "אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת, רַק לַה' אֱלֹהֵיהֶם".
  22. ^ רש"י מלכים-א טו,יד
  23. ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן לב.
  24. ^ מלכים-ב יח,ד ושם פס' כב.
  25. ^ מלכים-ב פרק כג
  26. ^ מלכים-א פרק יח
  27. ^ תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פט עמוד ב, וראו רש"י בדברים יב,יג, יח, כב, ורמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ג.
  28. ^ תלמוד בבלי מסכת יבמות דף צ עמוד ב. על היחס בין שני הנימוקים ראו תוספות בסנהדרין שם ד"ה אליהו.
  29. ^ מלכים-א יח,לא
  30. ^ פירוש רד"ק שם
  31. ^ מלכים-ב כב,ח
  32. ^ מלכים-ב יח,ד ושם פס' כב.
  33. ^ להרחבה בנושא זה, וראיות רבות כנגד שיטת ולהאוזן על איחורו של ספר דברים ואיסור ההקרבה בבמות, ראו אנציקלופדיה עברית ערך "דברים".
  34. ^ מסכת זבחים פרק יד משנה ח, וראו גם מסכת מגילה פרק א משנה יא
  35. ^ מסכת מגילה דף יא עמוד א
  36. ^ מסכת זבחים דף קטז עמוד ב