בני ישראל (הודו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בני ישראל (מרטהי יהודית: "बेने इस्राएल", תעתיק: "בֶּנֶה ישראל") הוא שמה של הקהילה היהודית שהתקיימה במערב הודו. במרוצת הדורות רבים מבני הקהילה הקימו קהילות נוספות אל מחוץ לאזור בו התרכזו.

בטרם העלייה לישראל באמצע המאה העשרים מנתה הקהילה כ-24,000 נפשות שהתרכזו בעיקר במומבאי, כלכותה, דלהי ואחמדאבאד וטהאנה. כיום, על-פי ההערכות, מונה הקהילה כ-74,000 נפשות בישראל, כ-5,000 נפשות באזור מומבאי, כמה מאות נפשות ברחבי הודו ועוד כ-10,000 נפשות ברחבי העולם כולל צאצאי נישואין בין עדתיים.

בית הכנסת של קהילת בני ישראל באחמדאבאד

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוג ללימודי עברית של בנות עדת בני ישראל בפנימיה לבנות בפונה, 1913.
המחנכת רבקה ראובן בכיסא האמצעי

עדויות מבוססות ראשונות מופיעות כאשר דוד אחי הרמב"ם הגיע בתור סוחר להודו לפני כאלף שנים במכתב ששלח לרמב"ם[דרוש מקור] ובו הוא מספר על מפגשו עם קהילת ישראל שנקראת "בני-ישראל" שספרי תפילות ואילנות היוחסין שלהם אבדו כשהגיעו להודו מרדיפות בצפון ארץ ישראל מאנטיוכוס אפיפנס, רק מנהגים מסוימים השתמרו בקרבם כגון תפילת השמע, מנהג ברית המילה בשמונת ימים, צום יום הכיפורים ונמנעו הם מהשם יהודה ולבשו בגדים לבנים ביום הכיפורים ובמנהגי אבלות וקברו מתיהם שלא כשאר היושבים באזור למעט מספר מוסלמים. דוד אחי הרמב"ם אף מספר שלאחר חקירה בעניין ומבחנים שערך להיותם יהודים השתכנע ואף לימדם תפילות ואת התנ"ך מחדש עד למותו בהודו בנסיבות מסתוריות ע"י שליט מקומי קנאי.

המפגש הבא נערך במאה ה-17 עם יהודי מקוצ'ין בשם דוד ראבן[דרושה הבהרה] ואח"כ בתחילת המאה ה-18 עם דוד רחבי‏[1] (1694-1772) שעבד כמתורגמן ומתווך בשירות החברה ההולנדית המזרחית למסחר, הוא לקח שלושה נציגים ממשפחות מיוחסות מקרב בני העדה[דרוש מקור], משפחות: ראג'פורקר, שאפורקר וג'יראדקר ולימדם את את ההלכה המתוקנת, עברית ודיני יהדות שנוספו באלף השנים שקדמו.

שלושת משפחות אלו היוו דייני העדה ומילאו את כל התפקידים הדתיים והאזרחיים בקרב בני העדה וקיבלו אסמכתאות משליטים מקומיים הם נקראו ״קאג'י״ וקיבלו מסמכים משפטיים בשם סאנאד מידי שליטי האזור ומלכים מהמאה ה17 עד לסוף המאה ה-18 יש האומרים אף מוקדם יותר לפני המאה ה-15 ושלושת המשפחות נבחרו עוד בימי דוד אחי הרמב"ם.

המנהיגות האזרחית עברה למעשה למשפחת דיווקר בסביבות שנת 1785 עד שנת 1889 תחת התואר " כמודאן מוקדאם" דהיינו מפקד-נשיא, אז גברה פעילות רבנית אורתודוקסית ובסוף המאה ה19 הפעילות הציונית. הקהילה הוזמנה לקונגרס הציוני בבאזל ב-1897 אך סירבה להשתתף בתואנה שמשיח ישראל עדיין לא בא ולכן יש להמתין. בכל זאת ביקורים מקרב הקהילה בארץ ישראל החלו מסביבות שנת 1860 ואף לפני שלחו תרומות ובקבר רחל הייתה כתובת הקדשה לקהילת בני-ישראל מהודו בשנת 1856 לערך.

בני הקהילה השתתפו כקצינים במלחמת העולם הראשונה ואף נכנסו עם הגנרל אלנבי כששלטון העיר ירושלים הועבר מהאימפריה העות'מנית לאימפריה הבריטית.

מספר נוסעים יהודים בהודו במאה ה-19 נתקלו בקהילה זו. ישראל יוסף בנימין, ראו בהם צאצאים לעשרת השבטים האבודים. אנשי קהילת בני ישראל שמרו על תורה ומצוות קלה כבחמורה כמו ביהדות, כגון שמירת השבת כיום מנוחה, ברית המילה, ושמירת יום הכיפורים. מניעת התבוללות בגויים היה הדבר החשוב ביותר בקהילה. כמו כן, לא היו בקרבם כהנים או לוויים.

בנוסף לאפשרות שהיו צאצאי עשרת השבטים, בשנת 1897 נכתב ספר מקיף על העדה בידי חיים שמואל קהימקר בן העדה והספר יצא לאור בשנת 1937 בתל-אביב שם נכתב כי בני ישראל הם צאצאי משפחה של כובשי זיתים מהגליל, שניצלו מספינה שנטרפה בקרבת חופי הודו שבעה זוגות ניצלו ונלקחו תחת חסות כוהני דת ברהמינים. לפי מסורתם, בני קהילת בני ישראל הם צאצאים של אנשים ממעמד הכהונה, ואכן בבדיקה גנטית שנערכה ב-2002 אושרה הטענה לאחר שנמצאו ממצאים שמוכיחים כי ליהודי הקהילה ולכהנים מוצא תורשתי משותף.‏[2]

באזור קונקאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחות "בני ישראל" גרו במשך דורות רבים ב-200 כפרים שונים באזור קונקאן. אחד הכפרים הידועים בו חיו יהודי "בני ישראל" היה אליבג (ALIBAG). הכפר היה ידוע ככפר יהודי וגרו בו מאות משפחות. כיום גרות בכפר 5-6 משפחות יהודיות המתחזקות בית כנסת ומעסיקות חזן ושוחט. בבית הכנסת מתקיימות תפילות בשבתות ובימים טובים. אליהו בירנבוים אשר ביקר בכפר בסוף שנה 2006 מתאר את "הגאווה היהודית של המשפחות הגרות במקום באשר לעבר המפואר של הכפר". השוחט, לוי בקרולקר, הוא בעל מפעל למשקאות קלים, אשר למד שחיטה כדי שמשפחתו ובני הקהילה יוכלו להמשיך לאכול בשר כשר. שני בניו חגגו בר מצווה ורוצים לעלות לישראל. בכפר נמצא בית הכנסת של הקהילה אשר נבנה לפני כ-100 שנה.

עדיין נותרו כ-20 בתי כנסת ברחבי הודו של הקהילה,רובם אמנם כבר לא פעילים וחלקם אף נהרס בשל עזיבת הקהילה את אזורו,חלקם הפכו למוזיאון מבקרים.

אך בתי הכנסת הנותרים חלקם אף גדולים מאוד ומרשימים עדיין פעילים במיוחד החגים ושבתות. רוב בתי הכנסת הנותרים מתוארכים לראשית המאה ה-19 עד לאמצע המאה ה-20 . בתי הכנסת של בני העדה בפקיסטן נהרסו עד היסוד לאחר קום המדינה,האחרון שבהם בקאראצ׳י נהרס ב-1968 על מנת לפנות מקום למרכז קניות.

חברי הקהילה אף שירתו בעמדות מפתח בכירות בצבא הבריטי-הודי ולאחר מכן בצבא ההודי והגיעו לדרגות בכירות מאוד בצי ההודי,חיל האוויר וחיל הרגלים.

בנוסף נודעו כחלוצי הקולנוע ההודי בראשית המאה ה-20 ואף נודעו כשחקני תיאטרון ידועים ממחצית המאה ה-19.

חלקם הגדול אף הגיע לעמדות בכירות בבתי הדין ההודיים והיו בין מובילי הרפואה והחינוך המערבי בזמנו.

המלומד יוסף יחזקאל ראג׳פורקר מחנך דגול וסופר למן אמצע המאה ה-19 עד ראשית המאה ה-20 אף שימש כבוחן בשפה העברית מ-1871 באוניברסיטת בומביי.

אחד המנהגים המיוחדים של בני ישראל קשור בחג הפסח: יהודי אליבג נוהגים לטבול בערב פסח את כף היד בדם, להטביע את היד על נייר ולתלות את הנייר מעל משקוף הדלת. מנהג זה הוא זכר ל"פסחתי על הבתים" אשר במצרים, אבל הוא ייחודי ליהודי "בני ישראל".

המסורות של "בני ישראל" בהודו, קשורות קשר הדוק לדמותו של אליהו הנביא. הרקע לכך הוא אגדה ידועה בקרב הקהילה שלאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו להודו והתיישבו בה, הגיע אליהו הנביא לבקרם בכפרים שגרו בהם וגם באליבג, לעודדם ולהבטיח להם שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל. בחנדאלה (HANDALA), המקום אליו לפי המסורת הגיע אליהו הנביא מצביעים על סלע גדול ובו קו ארוך השקוע באבן, המצביע על הסימן שהשאירו גלגלי המרכבה של אליהו הנביא; לצד הקו שני חורים גדולים באבן המציינים את פרסאות הסוסים כאשר קפצו כדי לעלות השמימה.

אחד האישים הבולטים מהקהילה הוא שמואל יחזקאל דיווקר, מקים בית הכנסת הראשון של הקהילה "שער הרחמים" ב-1796 וצאצאיו היו בין מנהיגי הקהילה כמאה שנים תחת התואר "כמודאן מוקאדם" שעבר בירושה.

המעמד בהלכה הרבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ביתא ישראל#המעמד בהלכה הרבנית

התעוררו תהיות ביחס למעמדם של "בני ישראל" והאפשרות לשלבם במניין ואף להתחתן עמם. לכן, נשלחה בשנת תר"ג שאלה מבני הקהילה בכלכתא אל הרבנים הגדולים בבגדד לשאול על דעתם בנושא "בני ישראל" וזו לשון השאלה: "זה היום כמה שנים בא למחנינו מן בומבאי איש ואשתו ובניו מהיאודים הידועים במקומותם "בני יסראיל" וזה האיש מיום שידענו עד היום הזה הוא וביתו כולם מתנהגים כמונו כמשפט הרבנים, שומרים כל מצוות ונזהרים מכל מה שאסרו ז"ל ואינם מפילים דבר מדבריהם. גם הולידו בנים בתוכינו ומלנו אותם כבנינו ובגדלם למדו אותם ת"ת עם בנינו והם היום כמונו בלי הפרש כלל... והן עתה גדלו בניהם והיגיעו לפרק הנישואין ומבקשים להנשא בבנות ישראל ונפשינו לשאול הגיעה אם נוכל לתת להם מבנותינו ונקח מבנותם....

רבני בגדאד השיבו לבני הקהילה בכלכתא שהם רשאים לקבלם לקהילה ולהתחתן עמם "אלא אדרבה מצווה רבה לקרבם ולהשתדל עמהם להורות הדרך אשר ילכו בה ומעשה אשר יעשון".

כאשר החלה העלייה של משפחות בני ישראל לארץ וכן צעירים רבים מהקהילה שהגיעו כדי להכין תשתיות לקראת בואם של המשפחה המורחבת. נתקלו בקהילות אשכנז שסירבו לקבלם והערימו קשיים בהשתלבות המשפחות בארץ. בני קהילת בני ישראל נשלחו לדרום וצפון הארץ ליישובים בודדים ומנותקים ללא מקומות תעסוקה.

רבנים מסוימים, אשר רובם מקהילות אשכנז, הטיחו בקהילת בני ישראל שכביכול לא שמרו על הלכות גיטין וקידושין. בני הקהילה חוו עלבון צורב ופגיעה קשה, שכן הקהילה הייתה ידועה כקהילה שמרנית ששמרה על עצמה במשך אלפי שנים ללא התערבות עם גויי הסביבה . זאת, ועוד: נאמנות הבעל לאשה הייתה ידועה בקהילה, כמעט ולא נרשם מקרה של גירושין בקהילה, וגם במקרה שהבעל היה נפטר האישה היה נשארת באלמנותה כול ימי חייה.

בשנת 1964 התקבלה החלטה של הרבנות הראשית לישראל, להכיר בהם כיהודים לכל דבר, וזאת לאחר הפגנות רבות וירידה של המון מקרב העדה אל מחוץ לישראל ופרסום רב בעיתונים שגררו את התערבותו של ראש ממשלת ישראל דאז לוי אשכול אשר נאם בכנסת לטובת בני העדה. תחושת הקרע נמשכה, עד פסיקתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף. בפסיקה מוחלטת וללא עוררין ותוך הבאת ראיות מרבנים שביקרו בקהילה מאות שנים קודם, קבע זה שאין כל צל של ספק או פקפוק ביהדותם של קהילת בני ישראל.

קהילת "בני ישראל" התנהלה במשך השנים על פי ההנהגה של "החזן" הוא היה הדמות הרוחנית בקהילה הרב . המורה הרוחני שעל פיו נעשה כול דבר. הקהילה הייתה ממושמעת מאוד לדברי "החזן" בכל דבר רוחני. המצב כיום במומבאי הוא שרוב רובם של יהודי הקהילה הם מ"בני ישראל" – כחמשת אלפים איש, ורק כ-200 איש נותרו מהבגדאדים. כיום ניתן לומר, ש"בני ישראל" הם אלו שמקבלים לתוכם את היהודים העיראקים.

הבונים החופשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט מתחילת המאה ה-19 בעקבות השפעת הבריטים שהייתה די דומיננטית בקרב חברי הקהילה רבים הצטרפו לארגון "הבונים החופשיים" והגיעו עד לכדי הדרגות הבכירות ביותר, והם נפוצו ללשכות הארגון בהודו, ישראל, קנדה, ארצות הברית וכמעט בכל מדינה בה התיישבו והייתה לשכה קיימת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ולטר פישל, ‏היהודים בהודו: ‏חלקם בחיים הכלכליים והמדיניים, ירושלים: מכון בן צבי, 1960.
  • הרבנות הראשית לישראל, "בני ישראל - פסקי הלכה ומקורות ובירור דינם ושאלת מוצאם", ירושלים, הרבנות הראשית לישראל, תשכ"ב
  • שלוה וייל, הודו בסדרת "העליות הגדולות מארצות המזרח, דפי מידע ומקורות", מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח ומשרד החינוך, מנהל חברה ונוער תחום מורשת יהדות המזרח, ירושלים התש"ס, 40 עמ'
  • Shalva Weil Weil (ed.). India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, 2nd ed., Mumbai: Marg Publications, 2004.
  • Strizower, Schifra. The children of Israel: the Bene Israel of Bombay. B. Blackwell, 1971.
  • Shirley Berry Isenberg. India ’s Bene Israel: A Comprehensive Inquiry and Sourcebook, Bombay: Popular Prakashan, 1988.
  • Joan Roland. Jews in British India: Identity in a Colonial Era,Hanover, N.H.: University Press of New England, 1989.
  • Nathan Katz. Who Are the Jews of India?, Berkeley: University of California Press, 2000.
  • Orpa Slapak (ed.), The Jews of India: A Story of Three Communities, UPNE, 1995.
  • Yulia Egorova, Jews and India: Perceptions and Image, Routledge, 2008.
  • Nathan Katz, Ranabir Chakravarti, Braj M. Sinha, and Shalva Weil (eds.). Indo-Judaic Studies in the Twenty-first Century, New York: Palgrave-Macmillan, 2007.
  • Haeem Samuel Kehimkar, The History of the Bene Israel of India, Tel-Aviv: Dayag Press Ltd', 1937

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בני ישראל (הודו) בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]