בני מזאב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שוק בע'רדאיה, בירת אזור המזאב
ע'רדאיה
בני אישגון
ארכיטקטורה מסורתית בע'רדאיה

בני מזאבצרפתית: Mozabites ; במזאבית: ⴰⵜ ⵎⵣⴰⴱ ; בערבית: بني مزاب) הם קבוצה אתנית בֶּרְבֶּרִית המתגוררת באזור מזאב שבצפון מדבר הסהרה, באלג'יריה של ימינו. קבוצה זאת דוברת את הדיאלקט מזאבית (Tumẓabt; טומזאבט) השייך לקבוצת הדיאלקטים הזנאטיים של שפות ברבריות. רובם דוברים גם ערבית אלג'יראית.

בני מזאב מונים, נכון להערכה משנת 2007, כ-150 אלף נפשות.‏[1] מבחינה דתית, רוב המזאבים משתייכים לזרם האבאדיה של האסלאם.

האוכלוסייה בעמק המזאב מתרכזת בקבוצה של חמישה כפרים מבוצרים ("קסר"), המשתרעים על שטח של כ-75 קמ"ר ומכונים "פנטאפוליס" ("חמש ערים") - היישוב המרכזי ע'רדאיה (Ghardaïa), בני אישגון (Beni-Isguen), מליכּה (Mélika), בו נורה (Bou Noura) ואלאטאף (El-Ateuf). חמשת היישובים מאוגדים, יחד עם שלושה יישובים נוספים - בריאן (Berrian) כ-45 ק"מ צפונה, גרארה (Guerrara) כ-100 ק"מ צפון-מזרחה, ואוראגלה (Ouargla) כ-200 ק"מ מזרחה - במסגרת מועצה אזורית המכונה "מג'ליס עאמי סעיד". מועצה זו עוסקת בנושאי תרבות, חברה ודת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמק המזאב יושב כבר בתקופת האבן החדשה ושרידי מבנים המעידים על כך נמצאו ברחבי האזור. באופן היסטורי ההתיישבות באזור הייתה סמי-נוודית. לאחר הכיבוש המוסלמי של המגרב, אזור מזאב היה מקלט לרבים מבני זרם האבאדיה של האסלאם, שנמלטו מפני הרדיפות שהנהיג כנגדם בית אומיה בגין אמונותיהם ההטרודוקסיות. לאחר הגעתם הם הפיצו את האמונה המוסלמית-אבאדית בקרב השבטים הבֶּרְבֶּרִים המקומיים.

לאחר פירוקה של השושלת הרסתמידית האבאדית, ששלטה באזור צפון אלג'יריה, על ידי השושלת הפאטמית, השליט הרסתמידי האחרון מצא מקלט בקרב שבט מקומי שחי בקרבת היישוב אוראגלה, מה שנתן חיזוק נוסף לכוחה של האבאדיה באזור מזאב. עם הזמן רוב תושבי האזור המקומיים הצטרפו לזרם האבאדי.

אזור המזאב היה השער הצפוני של מדבר הסהרה, ובו שכנו כמה מנאות המדבר החשובים ביותר שעל מסלול הסחר הטרנס-סהרי. כתוצאה מכך עברו בו סחורות רבות, בהן זהב ועבדים. המסחר הענף עודד את האבאדים להקים נקודות יישוב חדשות. אלאטאף (El-Ateuf) הוקמה בשנת 1012, בו נורה (Bou Noura) הוקמה בין השנים 1046-1048 ובני אישגון (Beni-Isguen) הוקמה בין השנים 1048-1054. המקורות לגבי תאריך ההקמה של היישובים ע'רדאיה (Ghardaïa) ומליכּה (Mélika) אינם מדויקים, אך ידוע שגם הם הוקמו לראשונה במהלך המאה ה-11. לחץ דמוגרפי במאה ה-17 הביא להקמת שני היישובים הנותרים באזור - גרארה (Guerrara) ובריאן (Berrian).

כל אחד מהיישובים באזור המזאב נבנה לפי עקרונות אדריכליים קבועים, והוקף בחומה. במרכזו של היישוב ניצב מסגד הבנוי כמצודה והמינרט שלו שימש כמגדל תצפית ושמירה. במסגד שכנו גם ארסנל נשק ומאגר תבואה, והוא הוקם כמעוז אחרון במקרה של מצור. כל בתי היישוב הוקמו במעגלים סביב המסגד, על חלקות שוות בגודלן, אשר ייצגו עקרונות של שוויון חברתי. מחוץ לחומת היישוב שוכן בית הקברות שבו מצבות אחידות למעט אלה המסמנות את קבריהם של חכמים. בעונות הקיץ נהגו המוזאבים להגר לערי קיץ שהוקמו סביב מטעי דקלים, ומנהג זה נהג ברציפות עד המאה ה-20.

במהלך התקופה העות'מאנית באלג'יריה לרוב שמרו השבטים באזור מזאב על שלטון עצמאי, ולא הוכפפו לדאי (השליט המקומי מטעם העות'מאנים) שישב באלג'יר.

בשנת 1830 צרפת פלשה לאלג'יריה העות'מאנית וכבשה את חלקה הצפוני. למשך העשורים הבאים הצרפתים הסתפקו בשליטה על צפון אלג'יריה, ולא השתלטו על אזור מזאב הדרומי. בשנת 1859 ניסחו תושבי המקום הסכם עם הצרפתים לפיו תישמר האוטונומיה של האזור. השלטון השבטי האוטונומי נמשך עד שנת 1882, אז סופח האזור באופן סופי לאלג'יריה הצרפתית.

ב"פנטאפוליס" - חמש הערים הראשיות, התגוררו 18,892 תושבים בשנת 1892, ועוד מספר אלפי תושבים גרו בעיירות שמחוצה לו. לאורך השנים נוצרה רציפות אורבנית מסוימת בין חמשת העיירות שמהוות חלק מה"פנטאפוליס". בשנת 1962, עת קיבלה אלג'יריה עצמאות מצרפת, התגוררו ב"פנטאפוליס" כ-40 אלף תושבים ובעיירות שמחוצה לו התגוררו כ-40 אלף תושבים נוספים. בימינו מתגוררים בע'רדאיה, עיר הבירה של האזור, כ-90 אלף תושבים, ובבני אישגון, עיר המסחר המרכזית, מתגוררים כ-5,000 תושבים. האזור חווה תמורות רבות בעת המודרנית, אך לצד זה המזאבים שמרו על המסורות הדתיות, האדריכליות והתרבותיות הייחודיות להם. עמק המזאב הוגדר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1982.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Henriette Didillon, Habiter le désert: les maisons mozabites : recherches sur un type d'architecture traditionnelle pré-saharienne, Editions Mardaga, 1977.
  • J. Lethielleux, Ouargla, cité saharienne, des origines au début du XX e siècle, Paris 1983
  • S. Faath, Die Banû Mîzâb, eine religiose Minderheit in Algérien zwischen Isolation und Integration, Scheesel 1985.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rouvillois-Brigol, M.. "Mzāb." Encyclopaedia of Islam, Second Edition. Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel, W.P. Heinrichs. Brill Online, 2014
  • Adam Guerin. "Mzab." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טומזאבט באתר Ethnologue.