בני מנשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בני מנשה הם חלק מבני השבטים (אדיוואסי) - קוקי-צ'ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומניפור שבצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר, המזהים עצמם כיהודים.

על פי המסורת המועברת בין הדורות בשבטים אלה, כל בני השבטים, הן אלה ששבו ליהדות והן האחרים, הם צאצאי שבט מנשה, מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון במאה ה-8 לפנה"ס. מספרם נאמד ב-7,000 נפש.

עמותת שבי ישראל פועלת בכפרים של בני מנשה כדי להקים מרכזים ללימודי יהדות, להביאם ארצה ולממן את שהותם בישראל. כמה מאות מהם עברו בפועל גיור אורתודוקסי ואלפים המירו את דתם ומחכים להתגייר. הקרן לידידות הודיעה שבעקבות החלטת הרבנות היא תיקח על עצמה את האחריות לממן את עלייתם ארצה.

בשנת 2005 הוקפאו הליכי הגיור של בני מנשה עקב בעיות הלכתיות ומתחים שנגרמו ביחסים בין ממשלות ישראל והודו. במחצית השנייה של שנת 2006 חודשו פעולות הגיור, אם כי בהיקף קטן, וכן חודשה עלייתם של בני המנשה לארץ. נכון ל-2010 חיים בישראל 1,700 בני מנשה‏[1].

תולדות העדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרטים הידועים על מוצאם הם בעל-פה. אין עדויות כתובות. בני העדה יודעים לספר על אירועים שקרו להם בעבר רק הודות לסיפורים שעברו מדור לדור. שכניהם כינו אותם בשם "עשרת השבטים". גם לתושבים נוספים באזור יש מסורת דומה.

מוצאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הכתוב בתנ"ך, לאחר כיבוש ממלכת ישראל על ידי ממלכת אשור בשנת 722 לפנה"ס, הוגלו עשרת השבטים מהארץ. על פי המסורת הנקוטה בידם, בני שבט מנשה נדדו מזרחה לכיוון אפגניסטן והגיעו עד לסין. בהיותם בסין, במהלך המאה ה-3 נהגו בהם באכזריות, כפו עליהם עבדות והם גורשו מהאזור. כאשר יצאו מסין, אבד או נגזל מהם "הספר הקדוש", ספר התורה שהיה מצוי בידם. במסורות ושירים עתיקי יומין, הם שרים על ה"כלב" או המלך הרשע שגזל מהם את הספר הקדוש‏[2]. מתקופה זו ואילך המסורת הועברה בעל פה. בהמשך הם הגיעו לאזור הררי בשולי הרי ההימלאיה, שם השתדלו לשמור על מורשתם. לבסוף הגיעו למקומם הנוכחי, מדינות מיזורם ומניפור שבצפון מזרח הודו.

כאשר הגיעו המסיונרים לאזור, בתחילת המאה ה-19, מצאו אוכלוסייה בעלת מסורת מונותאיסטית וניצלו עובדה זו על מנת לשכנעם לעבור לנצרות.

המסורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבני מנשה, כמו גם לשאר בני השבט שאינם יהודים המונים יחד כמיליון וחצי איש, יש מסורת שבטית, לפיה הם צאצאי שבט מנשה. היות שעשרת השבטים יצאו לגלות בטרם נכתבה התורה שבעל פה הרי כל המסורת ההלכתית נשמרה על ידי כוהני העדה. הזהות היהודית נשמרה בהלכות, במנהגים, בשירים ובסיפורים.

אליהו בירנבוים מספר כי באחת הפגישות עם ראש הממשלה של מדינת מיזורם הוא העיד בפניו שידוע לכל שתושבי מדינתו הם צאצאי בני ישראל. שמות רבים של רחובות וחנויות באזור המגורים שלהם קרואים בשמות המציינים את הרקע של בני המקום כגון: ציון, ישראל, חברון ועוד.

בני מנשה נקראו בפי התושבים באזור סין ואחר כך בהודו "לו שי", שבשפת המקום התרגום הוא: עשרת השבטים. בני מנשה קראו לעצמם לאורך הדורות "בני מנסיא" או מנסה או מנסיא פא (אבא מנשה) בשיבוש קל מבני מנשה. עד היום כאשר בני מנשה עולים לתורה בבתי כנסת בהודו, הגבאי קורא: יעמוד משה בן מנשה, יעמוד אוריאל בן מנשה, יעמוד יצחק בן מנשה‏[2]. הם שמרו על המסורות המרכזיות של עם ישראל כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף. מסורות אלו מופיעות גם בשירים העתיקים של השבט.

מנהג קדום ונפוץ בקרב תושבי צפון-מזרח הודו וצאצאי שבט מנשה: " שבשעת רעידת אדמה או ברקים חזקים, אחד מבני הבית יוצא החוצה פונה לשמים ואומר: "ה' תזכור שיש כאן בנים שלך, בני מנסיא ותשמור על המקום הזה".

גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מחקרים גנטיים נעשו על בני המנשה בכדיי לקבוע האם הם אכן יהודים במוצאם. במחקר גנטי שנערך בטכניון בראשות פרופסור קרל סקורצקי בשנת 2003 נבדקו 350 מבני הקהילה אך לא נמצאה עדות למוצא מזרח תיכוני בקרב בני המנשה (שתוארו כ"קוקי-צ'ין-מיזו") שנבדקו.‏[3][4]

בדצמבר 2004, נערך מחקר גנטי נוסף על בני המנשה במרכז הרפואי וזיהוי פלילי של קולקטה, בו נבדקו 414 בני אדם ממספר שבטים ממיזוראם (חמר, קוקי, מארה, לאי ולוסיי). בכרומוזום Y של הנבדקים לא אותר חומר גנטי שמקורו במזרח התיכון - מה שמחליש את הטענה למוצא יהודי בקרב בני המנשה - אולם נמצא כי מקורם הזכרי של הנבדקים הוא ממזרח אסיה ומדרום מזרח אסיה[5]. בקרב 50 נשים שלקחו חלק במחקר, נמצא מספר גנים שזוהו ממקור מזרח תיכוני ב-mtDNA, מה שיכול להעיד על נישואי תערובת בין קבוצת נשים שאכן מוצאה מהמזרח התיכון עם אסיאתים מקומיים בתקופה בה נדדה לכיוון אסיה.‏[6] הקשר בין הנשים הנ"ל לבין יהודיות נמצא במוטציה שקיימת אצלן ונפוצה גם בקרב יהודי ההרים, מה שיכול להעיד על קשר בין שתי הקהילות.

הלל הלקין, מחבר הספר "על גדת הסמבטיון" שעוסק בקהילה זו, צוטט ביולי 2006 כאומר שהבדיקות גנטיות שנעשו עד אז נכשלו במציאת קשר ישיר בין בני המנשה לבין יהודים, לכן סביר להניח שרובם אינו צאצאי יהודים אולם לדעתו מיעוט מביניהם הוא כן ממוצא יהודי, שכן לטענתו המסורות והמנהגים היהודיים הנפוצים בקרבם בוודאי הגיעו ממיעוט קטן של גולים ישראלים משבט מנשה, שנפוצו והתקבלו בקרב אנשי הקוקי-מיזו האחרים רובם ככולם.‏[7]

מנהגים בהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני מנשה מקיימים מנהגים רבים הדומים למנהגי ומצוות היהדות. הם מונותאיסטים, המאמינים באלוהים שאיננו גוף ומשגיח על העולם ומקיימים ברית מילה. לעומת זאת, הם נוהגים גם לבצע פעולות שאינן מבוצעות לפי הלכות היהדות בימינו כגון הקרבת קרבנות.

בני מנשה מאמינים גם בחיים רוחניים לאחר המוות - העולם הבא.

תפקידי הכהנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידי הכהנים הם הקרבת קרבנות, הוראה וריפוי חולים. בכל כפר יש כהן, ששמו בדרך כלל הוא אהרון. בעבר, לכהנים היה מלבוש מיוחד הכולל שמלה, מעיל וכובע. הכהנים החשובים יותר הניחו אפוד על החזה. הכהנים נחלקו לשני סוגים: הכהן הפשוט (Thlahpawi) והכהן הבכיר (Sadawt). העדה ייחסה לכהנים יכולת נבואה או כוח על-טבעי. באמצע המאה ה-19, כאשר הגיעו מיסיונרים להודו נשרפו בגדי הכוהנים‏[2].

לשלום החולה נוהגים לשחוט גדי או תרנגול ולמרוח את דמו על אוזנו, גבו ורגליו של החולה, תוך כדי אמירת פסוקים ותפילות. כאשר כל המשפחה הייתה חולה, הכהן היה מורח את הדם על פתח הבית ולא על גוף החולה.

כאשר בני העדה יצאו לדרך הכהן נהג לומר מעין "ברכת הדרך": "הנה בני מנסיא יוצאים לדרך, הסתלקו הרוחות הרעות".

לפני זריעת חלקת שדה חדשה, הכהן היה מסמן את ארבע פינות השדה ומברך את הקרקע "אבינו שבשמים, אנו בני מנשה עדיין קיימים ובאים לעבד חלקה זו, אנא ברך אותה וסלק מעל דרכנו כל המזיקין וברך את יבולנו".

תפילת הכוהנים כוללת את הקטע הבא: "ענני ענני הוי יה, ענני ענני השוכן בהר המוריה, ענני ענני השוכן בים סוף הידוע, ענני ענני השוכן בהר סיני, ענני ענני השוכן בהר ציון, אני הכהן הלוי ענני יה ענני".

מנהגי העדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני מנשה שמרו על מצוות ברית מילה. כאשר לא יכלו לקיים את המצווה הם אמרו ברכה הנקראת "ברכת הרך הנולד" ביום השמיני להולדתו ונתנו לו שם ביום זה. במקרים אלה, במקום ברית מילה, הכהן היה מבצע "מילת האוזן" ומנקב את אזנו של התינוק כסמל להיותו מבני ישראל.

בתחום חיי המשפחה, בני מנשה שומרים על הלכת הייבום. גם דיני נידה נשמרו בהתאם לציווי התורה: בתקופת הווסת היה אסור לבעל לקיים יחסי מין עם אשתו. בתחום זה קיים שוני בין ההלכה היהודית המקובלת כיום למנהג בני מנשה: לאחר סוף הדימום האישה הייתה טובלת בנהר ללא ספירת ימי טהרה.

בביתו של ראש העדה היה עמוד, שאם רוצח בשגגה היה נוגע בו היה ניצל מנקמת הדם. מנהג זה דומה להלכה הישראלית הקדומה, לפיה המזבח הוא מקום מוגן, ואת הנאחז בקרנות המזבח אין להוציא להורג, וכן לתפקידן של ערי המקלט.

בדיני ממונות נהגו בני מנשה באופן הדומה לדין התורה המוזכר בפרשת משפטים; כאשר גנב לא היה מסוגל להחזיר את הגנבה, הוא נמכר לעבד והתמורה שימשה לכיסוי הנזק. בני מנשה הקפידו גם על שחיטה ועל אי אכילת דם.

שבת ומועדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני מנשה שמרו על מנוחה ביום השבת. העבודה בשדה או בבית הייתה אסורה ביום זה. שבתם של בני מנשה מלווה בתפילות ובסעודות. תפילת הבוקר בשבת אורכת כארבע שעות ומכילה פיוטים רבים, חלקם מולחנים‏[2].

המועדים המרכזיים שנשמרו במסורת של בני מנשה הם:

יום כיפור נשמר כיום של כפרה אחת לשנה.

אחד השירים המוכרים בקרב בני מנשה לכבוד חג הפסח מתאר את המאורעות של החג: "עלינו לשמור את חג הפסח, מפני שעברנו את ים סוף בחרבה, בלילה עברנו בעמוד אש וביום בענן. האויבים רדפונו במרכבות והים בלעם ושמשו מזון לדגים וכשהיינו צמאים קבלנו מים מהסלע".

הקבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהג המקובל בהודו, לפיו אין בתי קברות והנפטרים נשרפים ומושלכים לנהר הגנגס לא מקובל בקרב בני מנשה. מתי בני מנשה נקברו מאז ועד היום באדמה, לאחר שעברו טהרה. בני המשפחה יושבים שבעת ימי אבלות לאחר הפטירה.

בראיון לעיתון "הארץ" התייחס הלל הלקין למחקריו של הרופא ההודי ד"ר חופלאם מילוי לנתאנג על מנהגי הקהילה:

יש טענה שהמסורות הדומות ליהדות שנמצאות אצל 'בני מנשה' הופיעו בעקבות המיסיונרים הנוצרים, שהגיעו אליהם במהלך המאה העשרים והכירו להם את התנ"ך. אבל המסורות שלנתאנג תיעד התקיימו בבירור הרבה לפני כן. הוא תיעד שירים שזקני השבט סיפרו לו שלמדו בילדותם מפי מי שהיו זקנים באותם ימים. מדובר בכמה עשורים לפני בוא המיסיונרים.

– יאיר שלג, מה בין חג לחם האורז להר סיני?, הארץ 10.04.2008

הקשר עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר עם קום המדינה, ובמקביל קבלת העצמאות בהודו, הגיעו אל בני השבטים שמועות על הקמת מדינת יהודים בארץ ישראל. כבר אז פנו במכתב למדינת ישראל ובו בקשה לשמור על קשר, אולם קשר זה לא התממש. מיד לאחר מלחמת יום כיפור, עם הגעת המידע על המתרחש, שלחו מכתב לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר ובו ביקשו בשנית תמיכת מדינת ישראל בהבאתם לישראל.

עמותת "שבי ישראל" העוסקת באיתור עשרת השבטים עוסקת ביצירת הקשר בין בני העדה לבין מדינת ישראל. בשלב ראשון, מדובר בשיבה פורמלית ליהדות אשר בסופה גיור כהלכה. בשלב שני, עלייה לישראל ומציאת מקומות מתאימים לקליטה. ולאחר מכן קיים מעקב צמוד במטרה לפתרון בעיות ייחודיות, כמו בעת פינוי משפחות מגוש קטיף.

גיורם של בני המנשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב הראשי, הראשון לציון דאז , הרב שלמה משה עמאר חיווה דעתו באשר לייחוסם של בני מנשה ויחסם לעם ישראל לאחר ששלח ועדה של רבנים למסע הבירור והחקר באזור מוצאם של בני העדה. לאחר שהוועדה למדה מקרוב על מנהגיהם, שמעה עדויות ומסורות, הכיר הרב שלמה עמאר בשורשיהם היהודיים של בני שבט מנשה. אולם הוא קבע שהדרך להשיבם לחיק עם ישראל היא על ידי גיור מלא‏[2].

בית דין מטעם הרבנות הראשית יצא להודו על מנת לגיירם במקום מושבם. לצורך הגיור עצמו וגם לצורך שמירת טהרת המשפחה עד העלייה לארץ הוקמו מקוואות. בינתיים גם הוגברו לימודי היהדות.

באלול תשס"ו הגיעו למיזורם שני הרכבים של בתי הדין המיוחדים לגיור. וכך התגשמה תפילתם ההיסטורית של בני מנשה: "אחינו הבכור יהודה ימצא אותנו ויחזיר אותנו חזרה לאחינו ולארץ ישראל". בתום תהליך ממושך של בירורים 218 מבני הקהילה השלימו את תהליך הגיור. לאחר קבלת מצוות בפני בית הדין, הגברים עברו בדיקת ברית והטפת דם ברית (רובם כבר היו נימולים), וגברים נשים וטף טבלו בפני שלושה כדין. בתום הטבילות והגיור התקיימו 36 חופות מקבילות‏[2].

תפוצת בני השבט בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים מבני מנשה מחופשים בעדלאידע בכרמיאל

העלייה הממוסדת הראשונה של בני העדה לאחר טקס הגיור הייתה בהתאם לחוק השבות ובשיתוף עם הסוכנות היהודית והם הצטרפו למספר משפחות שהצליחו להגיע לישראל החל בתחילת שנות ה-50. לאחר מכן הגיעו ארצה עוד 1,700 איש ואישה. הם עברו להתגורר ביישובים קהילתיים דתיים: בית אל, עפרה, קרית ארבע. במסגרת תוכנית ההתנתקות פונו עשרות משפחות מגוש קטיף לאזור התענכים - אשר הועדף עליהם עקב היותו בתחום נחלת שבט מנשה. בני העדה משתלבים בלימודים, בעבודה, בצבא ובחברה. חלק מבניהם לומדים בישיבות וכמה מבני העדה אף הוסמכו לרבנות.

עוד כ-7,000 מבני העדה נמצאים בצפון מזרח הודו וממתינים לעלייתם למדינת ישראל. בינתיים, בהודו הם בטיפולה של אגודת "שבי ישראל" שהקימה באזור מרכזיים חינוכיים המשמשים כמרכזיים קהילתיים. במרכזים פועלים גן ילדים, שיעורי תורה לצעירים ולמבוגרים, תפילות שבת ועונג שבת. במסגרת פעילות זו עוברים בני הקהילה הכנה לקראת חיי היום-יום במדינת ישראל.

קבוצות נוספות הגיעו לכרמיאל. בשנת 2007 הגיעה קבוצה גדולה והם נקלטו זמנית במושבה פרדס חנה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הלל הלקין, על גדת הסמבטיון, מסע בעקבות צאצאי שבט המנשה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]