צוענים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בני רומה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בני רומה
Flag of the Romani people.svg
דגל בני רומה
אוכלוסייה
בין 2 ל-12 מיליון בני אדם
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
אירופה (בעיקר בספרד, רומניה, טורקיה, צרפת, הונגריה, סלובקיה, רוסיה, גרמניה, איטליה ובארצות הבלקן) ואמריקה (בעיקר בברזיל ובארצות הברית)
שפות
רומאני
שפת המקום בו הם שוכנים
דת
נצרות
אסלאם
קבוצות אתניות קשורות
עמים מתת היבשת ההודית, עמים הודיים

צוענים או בני רומה הם עם נוודים הנפוץ בעיקר באירופה, שמוצאו בתת היבשת ההודית. בני עם זה מכונים גם בשמות "רומים", "רומאנים", "סינטי" "ציגנר" ועוד.

הצוענים, שהתמחו בעבודות מתכת, הובאו כנראה לאירופה על ידי צבאות טאטארים החל מהמאה ה-14 לספירה. תפקיד הצוענים היה במתן שירותים לצבא הטאטארי, אולם לאחר שהטאטארים נסוגו מאירופה, הצוענים לא נסוגו איתם. הצוענים בלטו בסביבתם באורח חייהם הנוודי, בגוון עורם הכהה ובשפתם השונה מאוד מהשפות האירופאיות והקרובה לסנסקריט. הבדלים אלה שימשו פעמים רבות כתירוץ ליחס העוין ולעתים אף גזעני כלפיהם, שכלל צווי גירוש רבים. עוינות זו הגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה, בה השמידו הנאצים מאות אלפי צוענים. בימינו חלק לא מבוטל מן הצוענים התיישבו במקומות קבע וחלקם אף התבוללו בעמים שבקרבם חיו. ההערכות בדבר אוכלוסיית הצוענים בעולם כיום נעות בין 5 ל-11 מיליון בני אדם.

שפתם של הצוענים, שפת הרומאני, עדיין שגורה בפי חלק גדול מהם (כ-2.5 מיליון בני אדם דוברים את השפה), הרומאני שייכת לענף ההודי-ארי של קבוצת השפות ההודו-איראניות ממשפחת השפות ההודו-אירופיות.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית, הכינוי הנפוץ לבני רומה הוא "צוענים". ישנם שלושה מקורות לשם העברי הזה: ראשית, בעבר סברו כי מוצא בני רומה הוא במצרים, וכך למשל השם באנגלית (Gypsy) פירושו "זה שבא ממצרים" (Egyptian), ובשם העברי ישנה רמיזה לעיר צען שהייתה במצרים העתיקה. שנית, השם "צוענים" נשמע בדומה לכינוייַ‏ם בשפות אירופיות רבות (כך בגרמנית: "צִיגוֹיְנֵר", או ברוסית: "צִיגַן"). שלישית, הוראת השורש צע"נ בעברית היא 'עקר', 'נדד' (כך בישעיהו לג, כ: 'אהל בל יצען'), דבר המאפיין את בני רומה כעם הנודד ממקום למקום.‏[1] הראשון שהשתמש בעברית בשם צוענים ככינוי לבני רומה היה מנדלי מוכר ספרים בחיבורו "תולדות הטבע" (1866)‏‏[2]

בני רומה עצמם מכנים עצמם "רומה" (Roma או Rroma ברבים, ו-Rom או Rrom ביחיד), וכינוי זה נחשב כיום לתקין פוליטית ומועדף על החלופות המוטעות מבחינה היסטורית, ואשר זכו עם השנים לאופי שלילי. המילה "רום" בשפת הצוענים משמעותה "בן אדם".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה צוענית במהלך מסע, 1837
צוענים ועגלותיהם בברלין ב-1926

מקורם של בני רומה בתת היבשת ההודית, ככל הנראה מאזור צפון-מרכז הודו, ייתכן שבאזור מדינות ראג'סטאן ופנג'אב של ימינו[דרוש מקור]. אלו החלו להגר צפון-מערבה בסביבות המאה ה-11, והגיעו לאזור איראן. למערב אירופה הגיעו לראשונה במאה ה-15, לאחר שישנן עדויות לכך שהם נמצאו במזרח אירופה כבר בראשית המאה ה-14[דרוש מקור].

בני רומה נהגו להציג את עצמם כנוצרים, ולעתים אף ככאלה שנמצאים באמצע מסע עלייה לרגל. בעקבות כך רבים מחבורות בני רומה היו מוגנים באמצעות כתבי חסות שנתנו להם השלטונות המרכזיים.

המקצועות המסורתיים בהם עסקו הצוענים היו רוכלות, עבודת מתכת, סחר בבהמות ובידור, כגון נגינה וריקוד (לדוגמה הריקוד הספרדי-צועני פלמנקו).

החל משלהי המאה ה-15 ניתן למצוא תיאורים שליליים של בני רומה מפי יושבי הקבע, והם תוארו לעתים כגנבים, רמאים, בורים, בטלנים, עובדי אלילים, מזוהמים, מגלי עריות, גנבי ילדים ועוד. גילויי העוינות כלפי בני רומה מצד האוכלוסייה המקומית ומצד השלטונות הלכו וגברו, עד כדי מתן צווי גירוש. צו הגירוש הראשון הוצא על ידי הרייכסטאג הקיסרי הגרמני בשנת 1497. שנים ספורות לאחר מכן ניתנו צווים דומים בספרד, בפורטוגל, בערי המדינה של איטליה ובצרפת. באנגליה צו הגירוש הראשון הוצא ב-1530, ובסביבות השנים האלה הוצאו צווים דומים באירלנד, בהולנד, ובארצות סקנדינביה. העונשים שניתנו למפירי צווי הגירוש, גברים ונשים כאחד, כללו גילוח שיער הראש, מלקות, כריתת אוזן אחת או שתיים, מאסר עם עבודת פרך וכיוצא בזאת. בני רומה שנתפסו הוגלו לקולוניות של כל מדינה ומדינה.

לא תמיד קוימו צווי הגירוש במלואם, ולכן לאורך השנים ניתנו כמה וכמה צווים. אף על פי כן, בסופו של דבר, במחצית המאה ה-18 נותרו בני רומה בכל מדינות מערב אירופה, למעט בהולנד (אליה חזרו בני רומה מרומניה במחצית המאה ה-19). הסיבות לכישלונם החלקי של צווי הגירוש נבעו מיכולת מוגבלת של השלטון המרכזי לאכוף את הצווים, ומנטילת שוחד מצד כוחות השיטור. בנוסף, למרות יחסה העוין כלפי בני רומה, האוכלוסייה המקומית הייתה זקוקה לשירותיהם המקצועיים כגון נפחות.

מאמצע המאה ה-17 חל שינוי הדרגתי ביחס השלטונות כלפי בני רומה. ממדיניות גירוש, עברו השלטונות למדיניות של הטמעה. מדיניות זו הייתה קשוחה למדי, ובאוסטרו-הונגריה, לדוגמה, נאסר על בני רומה להינשא בינם לבין עצמם, נאסר עליהם לדבר בשפתם, להאזין למוזיקה שלהם ועוד. בני רומה סירבו למדיניות ההטמעה ורובם לא נטמעו.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה
אחוז הצוענים בארצות אירופה, 2008

שיא הרדיפות כנגד בני רומה התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, שבה השמידו הנאצים, על פי מרבית ההערכות, בין 220,000 לחצי מליון בני רומה במחנות הריכוז ועל ידי האיינזצגרופן. יש חוקרים שאף טוענים כי מספר זה גבוה יותר, ומגיע עד ל-1.5 מיליון בני אדם. מספרם המדויק של הצוענים שהושמדו אינו ידוע, כיוון שלקהילות הצועניות חסר ברוב המקרים רישום אוכלוסין מסודר.

ב-3 בינואר 1936 הורחבו חוקי נירנברג והוחלו גם על הצוענים; כמו מן היהודים, גם מן הצוענים נשללה זכות ההצבעה ב-7 במרץ 1936. החל באותה שנה נשלחו צוענים גרמנים למחנות ריכוז, שם הם סומנו כ"יסודות אנטי-סוציאליים", ביחד עם חסרי-בית וזונות. יום הזיכרון להשמדת הצוענים (בשפת הרומני "פוראג'מוס") מצוין בעולם מדי שנה ב-2 באוגוסט, היום שבו, בשנת 1944, חוסל מחנה הצוענים באושוויץ וכל יושביו הובלו לתאי הגזים.

צוענים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום חיים שבטי בני רומה בעולם כולו, בייחוד באירופה. רובם דוברים, פרט לשפת המקום, גם בשפה רומאני (אין קשר לשפתה של מדינת רומניה או לקבוצת הלשונות הלטיניות הקרויות גם כן רומאניות), שהיא שפה המשתייכת לשפות ההודו-אירופיות. גם כיום סובלים הצוענים פעמים רבות מביטויי שנאה וגזענות מקרב האוכלוסייה המקומית במקומות מושבם, ולעתים אף מנסיונות גירוש, כגון בצרפת, בה הכריז ניקולה סרקוזי באוגוסט 2010 על פירוק מחנות הצוענים וגירושם למזרח אירופה.‏[3].

צוענים בישראל וברשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, ובעיקר בשטחי הרשות הפלסטינית (השומרון ועזה) חיה קהילה קטנה של בני רומה מוסלמים דוברי ערבית ובעלי אזרחות ירדנית (הנקראים בפי הערבים נוואר (נוּ‏ר ביחיד) מילת גנאי שפירושה מלוכלך); מעמדם בישראל מוגדר כתושבי קבע ולאומם כערבים. הקהילה בישראל מונה כ-200 משפחות, רובם משכונת באב אל חוטה שבמזרח ירושלים, ליד שער הפרחים. בני הקהילה חיים בתת-תנאים: רובם מובטלים וחיים על קצבאות הביטוח הלאומי בלבד, אינם משכילים וחלקם אף אינם יודעים קרוא וכתוב. שיעור הילודה אצל בני רומה הישראליים הוא גבוה והם מתחתנים בגיל צעיר ובתוך הקהילה בלבד, לפעמים אף בתוך המשפחה, כדי לשמור על המעמדות והמבנה המסורתי ולכן חלק מהילדים הצוענים סובלים ממחלות תורשתיות, מומים ונכויות.

התרבות הצוענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירים צוענים בהונגריה, רוקדים ריקוד צועני

הצוענים ידועים במוזיקה הצוענית, המאופיינת בקצביות ובשימוש בכינור, בגיטרה קלאסית ובכלי נשיפה. סגנון זה השפיע בין היתר על התפתחות מוזיקת הג'אז. הם גם נודעו בסגנון הריקוד הצועני הייחודי. לדוגמה, הפלמנקו הוא ריקוד ספרדי-צועני, הנחשב לאחד המחולות הסוחפים, מלאי התשוקה והמסתורין בכל רחבי אירופה. השפעת הריקוד הצועני מתבטאת גם בריקוד הבולרו הספרדי.

אמונות תפלות רבות ייחסו לבני רומה יכולות על חושיות. אלו מתבטאים בסטריאוטיפ המפורסם של הצוענייה מגדת העתידות. יש המייחסים להם את המצאת קלפי הטארוט. בעת העתיקה נחשבו הצועניות למכשפות עקב מראן המיוחד ועיסוקן בקסמים ובלוליינות. סרטו של אמיר קוסטוריצה מ-1989, "שעת הצוענים", מתבונן בחיי בני רומה וניצול ילדיהם באירופה המודרנית.

ייצוג צוענים בתרבות העכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעמים רבות, התיאורים באומנות העכשווית של הצוענים, עושים רומנטיזציה לנראטיב הצועני לגבי יכולתם לנבא עתידות ואופיים העצבני והתשוקתי יחד עם אהבתם לחופש שלא ניתנת לביות והרגליהם הקרימינלים. יצירות ידועות שמייצגות גישה זו הן כרמן של פרוספר מרימה ועיבוד היצירה של ג'ורג' ביזה. הגיבן מנוטרדאם של ויקטור הוגו וכן La Gitanilla של מיגל דה סרוונטס מייצגים אף הם גישה זו. כשביצירתו של הוגו בא לידי ביטוי גם החשש ממעשי הכישוף אשר יכלו כביכול לעשות הצוענים. רומנטיזציה משמעותית עברו הצוענים גם בברית המועצות. דוגמה קלאסית לכך היא הסרט "מלכת הצוענים" משנת 1975. תיאור אקטואלי וריאליסטי יותר של צוענים מהבלקן, ניתן לראות בסרטיו של אמיר קוסטריצה כאמור, "חתול שחור חתול לבן" וכן בסרטו "שעת הצוענים". בסרטים אלו שמרו הדיאלקט המקורי של הצוענים אך חזרו לקלישאות הצועניות הידועות של צוענים אשר עוסקים בכישוף ופשע. תיאור אותנטי נוסף של הצוענים ביוגוסלביה ניתן לראות בסרט משנת 1967 "פגשתי צוענים מאושרים". ייצוגים ספרותיים של הצוענים קיימים כבר מהמאה השש-עשרה ביצירותיו של שייקספיר חלום ליל קיץ וכטוב בעיניכם ומאז ועד תקופתנו לוקחים פעמים רבות חלקים ביצירות שונות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולמית שחר, הצוענים - עם הנוודים של אירופה, הוצאת מפה, עמ' 13
  2. ^ שולמית שחר, הצוענים, עמ' 13
  3. ^ דנה הרמן, גרנובל, צרפת, נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, מפרק את מחנות הצוענים - כך מתבצע גירוש נוסח צרפת, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2010