בנפיקיום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בנפיקיוםלטינית: beneficum,‏ bene משמעו טוב, ficum, מ-factum, משמעו מעשה, כלומר מעשה טוב) היה מענק שניתן בראשית ימי הביניים עבור שירותים (בין אם כבר ניתנו ובין אם היו צפויים להתקבל) במערכת היחסים שבין אדון (סניור) לבין כפוף לו. בנפיקיום במובנו המקובל הוא הענקת קרקע לאדם שיהיה בעל חזקה וזיקת הנאה בה, בחינם או בתנאים נוחים, הודות לטוב ליבו של המעניק, בתנאים שיאפשרו למחזיק הקרקע ליהנות מפירותיה.

בתקופה מאוחרת יותר הפך הבנפיקיום לאחד משלושת מרכיבי הפיאודליזם יחד עם וסאליות, ואימוניטס (חסינות).

עבור מתן שירותים, בעיקר עבור שירותים צבאיים שכבר ניתנו או עבור שירותים שמעניק הבנפיקיום ציפה לקבל בעתיד. היה נהוג בחברה הטרום-פיאודלית לתת מתנה. מאחר שהכלכלה המוניטרית הרומית התנוונה ולא היה כמעט שימוש בכסף, לא היה טעם במתן תשורה כספית. לכן נתנו מתנות מוחשיות, לעתים מתנה בעלת ערך נמוך יחסית כמו סוס או כלי נשק ולעתים מתנה בעלת ערך גבוה יותר כמו תכשיט יקר ערך ובעיקר חלקת אדמה (נחלה חקלאית). כל עוד היו כיבושים היה אפשר להעניק ללוחמים ובעיקר למפקדים חלקות אדמה מתוך הנחלות שנכבשו. חלקות אלו היו ניתנות לעתים בבעלות מלאה (proprietas) אולם לרוב ניתנו כחזקה (פרקריה). המקבל קיבל את זכות השימוש בנכס בלבד. הבעלות נשארה, לפחות באופן תאורטי, בידי הנותן והאדמה הייתה אמורה לחזור לבעליה עם מות המקבל או מות הנותן. פרקריה הייתה יכולה להיות אחוזה (וילה או לטיפונדיה) אחת, או מספר אחוזות. הפרקריסט (מקבל הפרקריה) קיבל את זכות ההנאה מפירת הקרקע שקיבל. וזאת תמורת דמי חכירה סמליים או ללא דמי חכירה כלל.

הענקת אדמות לצורך עיבודן היה מנהג נפוץ עוד מהתקופה הרומית. אדמות אלו הוענקו בתנאי ius in re aliena – זכות על דבר ששיך לאדם אחר, וכללו חלק מהנחלה שניתן לאיכר בן-חורין לצורך עיבודו. את החלקות הללו שכונו מנסוס עיבד האיכר בעצמו ובתמורה לתשלום משמעותי. לעומת עול התשלומים שהוטל על מחזיקי המנסי, היו מענקי אדמות שניתנו בתנאים קלים. ומכאן הביטוי בנפיקיום. למשל כאשר ניתנה אדמה לאדם לשם ניצולה לתועלתו הוא (per nostro profito).

לנותן הבנפיקיום היו יכולות להיות סיבות אחרות מאשר הרצון לתגמל שירות, בהן:

  • מתן נחלה לאדם עודד עיבוד קרקע שהייתה קרקעת בור
  • מתן נחלה במקום אחר כפיצוי על נטילת אחוזה מהכנסייה או האדם (אחוזה שהוענקה לאדם שלישי), במקרה כזה בדרך כלל הוענק שטח אדמה גדול יותר מהשטח שנלקח
  • רכישת רצון טוב של מקבל הנחלה
  • הונור (בלטינית : honor, honoris) היו קרקעות שהוענקו כבנפיקיום לשם מילוי תפקיד ממלכתי, כלומר על מנת שלממלא התפקיד תהיינה הכנסות שבעזרתן יוכל להתמסר לביצוע התפקיד. במהלך הזמן הפך הונור לסטטוס של מחזיק נכס, בין אם היה בעל תפקיד ממלכתי ובין אם לא היה כזה.

האיחוד של הבנפיקיום והווסאליות חל בתקופה הקרולינגית. [1], כלומר במאה ה-10. איחוד זה הוא התחלת הפיאודליזם. תקופה בה המעמד הצבאי המקצועי תופס את השלבים העליונים במדרג החברתי, נוצרה מערכת בעלות וחזקה על קרקע המותאמת למיקומו של מחזיק הקרקע במדרג החברתי. מסגרת הסמכות הפוליטית של המדינה התפרקה ואנשים בדרגות שונות עשו שימוש בסמכויות שבעבר היו מוקנות למדינה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פ.ל. גאנסהוף, פיאודליזם, זמורה ביתן, תל אביב, 1985, עמ' 33-35