בסיס חיל האוויר ונדנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיל טיטן 4 משוגר מבסיס ונדנברג ב-19 באוקטובר 2005
אטלס 5 על כן השיגור בוונדנברג

בסיס חיל האוויר ונדנברגאנגלית:Vandenberg Air Force Base) הוא בסיס השייך לחיל האוויר האמריקאי, אשר ממוקם בדרום מדינת קליפורניה, ארצות הברית. הבסיס מופעל על ידי פיקוד החלל של חיל האוויר האמריקאי (ASFC). הבסיס משמש את המשרד להגנת החלל והוא גם מרכז ניסוי לטילים. הבסיס קרוי על שם הויט ס. ונדנברג (Hoyt S.Vandenberg), שהיה ראש מטה חיל האוויר האמריקאי.

אחד מתפקידיו המרכזיים ביותר של הבסיס הוא לספק נמל חלל לשיגורי לוויינים מהחוף המערבי של ארצות הברית, ובמיוחד שיגורים למסלול קוטבי.

בסיס ונדנברג הוא בסיס האם של כנף החלל מספר 30 של חיל האוויר האמריקאי שאחראי על כל שיגורי הטילים והלוויינים מהחוף המערבי של ארצות הברית. מהבסיס מתבצעים בנוסף שיגורי ניסוי של טילים בליסטיים בין יבשתיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה קוק (1941-1953)

ב-1941, צבא ארצות הברית ביקש לקבל שטח בו יקים מרכזי אימון לחילות השריון והרגלים שלו שנבנו אז במהירות. במרץ 1941 קיבל הצבא שטח של 86,000 דונם לאורך חופי קליפורניה בין הערים לומפוק וסנטה-מריה. רוב הקרקעות נרכשו ועוד חלקות קטנות נחכרו או התקבלו בדרכים אחרות. האזור היה רמה שטוחה מוקף בגבעות וקניונים רבים והיה מרוחק ממקומות יישוב, ולכן הצבא חשב שמצא מקום אידאלי לאימונים.

עבודות הבנייה באזור החלו בספטמבר 1941, אבל למרות שנגמרו רק חודשים אחר כך, הצבא הפעיל במקום בסיס בשם מחנה קוק (Camp Cooke) על שם מייג'ור גנרל פיליפ סנט. ג'ורג' קוק, כבר ב-5 באוקטובר. מאז עברו בבסיס לא מעט דוויזיות שריון ורגלים שעברו אימונים ונשלחו למלחמה מעבר לים. חוץ מדוויזיות השריון והרגלים עברו בבסיס עוד הרבה יחידות שעברו אימונים מסוגים שונים. יותר מ-400 תלבושות שונות עברו בבסיס.

עם התקדמות המלחמה, שבויי מלחמה איטלקים וגרמנים שוכנו ברחבי המחנה, וביצעו עבודות תחזוקה, כביסה ועוד.

ב-1946 הוקם במחנה בית כלא ברמת אבטחה גבוהה לחיילים מצבא ארצות הברית, אבל מחנה קוק נסגר ביוני 1946 והאזור הושכר לשמש כשטחי חקלאות ורעיה.

בין 1950 ל-1953 הביב שימש לאימון חיילים שנשלחו למלחמת קוריאה. ב-1 בפברואר 1953 הבסיס נסגר שוב. בית הכלא שהיה בו הועבר לאחריות לשכת בתי הכלא הפדרלית, ושימש לכליאת עבריינים אזרחים באוגוסט 1959. כיום בית הכלא ידוע בשם כלא לומפוק.

ביוני 2001, מבני הבסיס שעדיין עמדו אז על תילם נהרסו.

חיל האוויר של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיס חיל האוויר קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הופעת עידן הטילים בשנות ה-50, היה צורך דחוף במציאת מקום לאימון טייסות הטילים ומקום לשיגור מבצעי של טילים במקרה הצורך. בינואר 1956 הוקמה וועדה שבחנה כ200 אתרים שונים לפני שבחרה במחנה קוק כאזור מתאים מאותם סיבות שהצבא מצא כמתאימים ב-1941. מלבד הסיבות שמצא הצבא ב-1941 הייתה גם הסיבה המרכזית שהטילים נורו לעבר האוקיינוס השקט ולא עברו מעל אזורים מאוכלסים. האזור נמצא מתאים גם לשיגורי לוויינים למסלול קוטבי על ידי שיגורם לעבר הקוטב הדרומי, מסלול נקי מיבשת עד לאנטארקטיקה.

בספטמבר 1956 מזכיר חיל האוויר האמריקאי קיבל את המלצות הוועדה. מספר שבועות לאחר מכן ב-16 בנובמבר 1956, מזכיר ההגנה של ארצות הברית הורה לצבא האמריקאי להעביר 64,000 דונם בצפון מחנה קוק לרשות חיל האוויר האמריקאי, לשימוש כמחנה אימונים ובסיס שיגורים. ביוני 1957, צפון מחנה קוק נקרא מחדש בשם בסיס חיל האוויר קוק (Cooke Air Force Base), וב-21 ביוני הועבר לחיל האוויר, שלמעשה היה נוכח שם מפברואר והקים שם את טייסת התמיכה 6591. תפקידו הראשון של הבסיס היה לשמש כמחנה אימונים לטייסות טילי הPGM-17 Thor, SM-65 Atlas והHGM-25A Titan I, וכבסיס לשיגור טיל האטלס במקרה של מלחמה‏[1].

המראה שפגשו אנשי חיל האוויר הראשונים שהגיעו לבסיס היו מבנים רעועים מתקופת מלחמת העולם השנייה ועשבים שוטים שגדלו בכל מקום. הכבישים, שהיו בעיקר שבילי חצץ ועפר היו זקוקים לשיפץ נרחב. באפריל 1957 החלו עבודות השיפוץ ועבודות הבנייה במקום. בשנתיים שבאו לאחר מכן, מתקני שיגור ומתקני בקרה החלו לצוץ, והנוף שינה את פניו למראה של בטון ופלדה בכל מקום. בניינים ישנים שופצו וחדשים נבנו, כולל מתחמי הדיור של המשפחות הצבאיות. הבנייה כבר הייתה בעיצומה כאשר חיל האוויר קיים את הטקס המסורתי של העלייה לקרקע ב-8 במאי 1957.

כדי להפעיל את בסיס חיל האוויר קוק, הופעלה קבוצת הבסיס 392 שהחליפה את טייסת התמיכה 6591 ב-15 באפריל 1957. עם הפעלת כנף הטילים האסטרטגית 704 (טילי אטלס) ב-1 ביולי, סופחה קבוצה 392 לכנף. הייתה זו כנף הטילים הבליסטיים הראשונה של חיל האוויר. ב-16 ביולי, דוויזית הטילים ה-1, שהופעלה שלושה חודשים קודם לכן באינגלווד, קליפורניה, עברה לבסיס חיל האוויר קוק כדי לפקח על פעולות הכנף. במהלך תקופת הכשרה זו שני ארגונים אלו היו מעורבים בתכנון פעולות טילים ותוכניות האימונים. הזוויזיה הועברה לאחר מכן לאחריות מחלקת הטילים הבליסטיים של חיל האוויר (AFBMD) באינגלווד שהייתה תחת פיקוחה של מפקדת המחקר והפיתוח האווירי (ARDC) בבסיס חיל האוויר אנדרוס במרילנד.

שיגורי הלוויינים הרוסיים ספוטניק 1 למסלול ב-4 באוקטובר 1957 וספוטניק 2 חודש לאחר מכן שנשא בתוכו כלבה, גרמו להשלכה צבאית ולפיתוח מואץ ומיידי של תוכנית הטילים של חיל האוויר האמריקאי. כחלק מן ההאצה, ב-23 בנובמבר 1957, אישר משרד ההגנה שיגור טילים בליסטיים בעיתות שלום, מבסיס ח"א קוק. חיל האוויר העביר את האחריות על בח"א קוק מידי ARDC לידי פיקוד האוויר האסטרטגי (SAC) ב-1 בינואר 1958. יחד עם ההעברה, SAC קיבלה לידיה את השליטה בשלושת הארגונים שהיו בידי ARDC ואת האחריות להשגת יכולת מבצעית ראשונית (IOC) עבור כוח הטילים המתהווה של חיל האוויר. משימתם הייתה גם לאמן צוותי שיגור.

הארגון מחדש התיר לARDC לשמור על האחריות להפעלת האתר, לנמשיך במחקר, בבדיקות ובפיתוח בדיקות הטילים הבליסטיים. פעילויות אלו בוצעו על ידי משרד שדה של AFBMD שהוקם בבח"א קוק מיד לאחר השינויים בינואר 1958. שיגורים לחלל היו צריכים להעשות על ידי SAC וARDC יחד. עם זאת, מרבית פעילויות אלו בוצעו בסופו של דבר על ידי ARDC. שני המפקדות, ששיתפו פעולה יחד בבסיס קוק, פיתחו מערכת יחסים קרובה ומתורבתת שפרחה ב-35 השנים שלאחר מכן.

ב-12 בפברואר 1958, מחלקת ההגנה העבירה את האחריות המנהלתית של יופיטר IRBM מהצבא לחיל האוויר. מטה SAC העביר את טייסת הטילים האסטרטגית 864 (יופיטר IRBN) מאלבמה לבח"א קוק. באפריל, מטה SAC הפעיל את טייסת הטילים האסטרטגיים 576 (טילים אטלס בליסטיים) מבח"א קוק. הייתה זו הטייסת הבליסטית הראשונה של SAC והטייסת הראשונה של טילי אטלס. בתחילה, הטייסת כללה שני מתקני שיגור לטילי אטלס D (רכים) שנקראו 576A ו-576B. בחודש יולי, החלו בבניית מתקן הניסויים לטיטן 1, ובאוגוסט הגיע טיל התור הראשון לבח"א קוק‏[1].

הרחבת הבסיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק הדרומי של בח"א קוק (מחנה קוק לשעבר), שכלל יותר מ19,800 דונם הועברו לרשות הצי האמריקאי במאי 1958. הצי היה באותו זמן בתהליך בניית Pacific Missile Range (תחום טילים פסיפי) (PMR), והמפקדה מוקמה כ100 מייל צפונית למחנה קוק בפוינט מוגו ומתקני שיגור ומכשור שונים מוקמו לכל אורך חופי קליפורניה ובמספר איים באוקיינוס השקט. האזורים אותם קיבל הצי נקראו "מתקני הטילים של הצי בפוינט ארגואלו" (Naval Missile Facility at Point Arguello). המקום הפך למרכז החשוב ביותר לשיגור טילים ולוויינים של האזור הפסיפי.

ב-16 בנובמבר 1963, מזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנמארה הורה על ארגון מחדש של דרך הארגון של מחמי השיגור והניסוי של משרד ההגנה. חלק מהארגון מחדש כלל העברת חלק ממתחמי השיגור של הצי ביניהם פוינט ארגואלו לחיל האוויר האמריקאי. ההעברה בוצעה בשני שלבים, ב-1 ביולי 1964 וב-1 בפברואר 1965. עם ביצוע ההעברה הצי נשאר ממוקם בפוינט מוגו וחיל האוויר קיבל אחריות על אזורי השיגור לאורך האוקיינוס השקט.

רכישת הקרקעות האחרונה בוצעה ב-1 במרץ 1966, לאחר הודעת חיל האוויר על הקמת קומפלקס השיגור 6, שיועד לשגר לחלל את מעבדת החלל המאוישת של חיל האוויר האמריקאי. מתקני השיגור של הטיטן 3 שיועד לשאת את המעבדה לחלל פלשו לשטחים שהיו בבעלות חברת Sudden Estate. חיל האוויר פתח במשא ומתן עם החברה אך הגופים לא הגיעו להסכמה, והממשלה פנתה לבית המשפט שקבע כי כ15,000 דונם יועברו לחיל האוויר תמורת סכום של 9,002,500 דולר.

הרחבה אחרונה זו הביאה את הגדילה את שטח הבסיס ל99,099 הדונמים המרכיבים את הבסיס היום. בסיס ונדנברג הוא כיום הבסיס השלישי בגודלו בארצות הברית אחרי בסיס חיל האוויר אגלין בפלורידה ובסיס חיל האוויר אדוארדס בקליפורניה.

בסיס חיל האוויר ונדנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 באוקטובר 1958 שמו של הבסיס שונה מקוק לונדנברג לכבודו של גנרל הויט ס. ונדנברג שהיה מפקד חיל האוויר השני.

מבחני טילים בליסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תור[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיל PGM-17 תור

המעבר המעשי מבסיס צבאי לבסיס שיגור קרה ב-15 בדצמבר 1958, עם שיגורו המוצלח של הטיל הבליסטי PGM-17 תור. השיגור חנך את תחום השיגורים לטווח בינוני של האזור הפסיפי ובוצע על ידי דוויזית הטילים הראשונה. השיגור המוצלח הראשון של טיל תור על ידי חיל האוויר המלכותי בוצע ב-16 באפריל 1959 כחלק מאימון משולב של חיל האוויר האמריקאי והבריטי.

ב-22 באפריל 1960, טייסת טילי התור הבריטית האחרונה הועברה לידי חיל האוויר המלכותי על ידי פיקוד האוויר האסטרטגי, ובכך הסתיים חימוש הצבא הבריטי במערכות טילי התור[1].

אטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]
טילי אטלס מוצבים בהכן בבסיס ונדנברג, 1960

ב-16 באוקטובר 1958, הסתיים בנייתו של משגר האטלס הראשון שהועבר לידי הדוויזיה הראשונה. הטיל הבליסטי הבין יבשתי הראשון, האטלס D ניתנה לטייסת הטילים 576 ב-18 בפברואר 1959. האטלס D הראשון טס ב-9 בספטמבר 1969 בהצלחה גמורה והוכרז כמבצעי. בחודש שלאחר מכן הוצבו מספר טילי אטלס בעלי ראש נפץ גרעיני בבסיס ונדנברג והיו לטלים הבליסטיים הראשונים שהוצבו בהכן בארצות הברית. באפריל 1960 בוצע שיגור מוצלח של טיל אטלס D מכן שיגור תת-קרקעי מבסיס פרנסיס וורן בוויומינג, ומפקד דוויזיית הטילים הראשונה בבסיס ונדנברג הורה על הפיכת מתרני השיגור התת-קרקעיים למבצעיים‏[1].

ביולי 1959 החלו בבנייתם של מתקני השיגור התת-קרקעיים של טיל האטלס E. ב-28 בפברואר 1962 בוצע השיגור המוצלח הראשון של האטלס E, ובנובמבר החלו בבנייתם של מתקני הסילו (מתקן שיגור מיוחד תת-קרקעי) של טיל האטלס F. האטלס F הראשון הגיע לוונדנברג ביוני 1961 ושוגר בהצלחה ב-1 באוגוסט 1962‏[1].

במהלך אותה תקופה היו בבסיס ונדנברג שני אתרי שיגור לאטלס D, שני אתרים לאטלס E ושלושה אתרים לאטלס F. טילי האטלס D הוצאו מכוננות במאי 1964 כחלק מתהליך פרישת טילי האטלס משימוש כטילים בליסטיים. הניסוי האחרון בטיל האטלס F בוצע ב-18 בינואר 1965 והטייסת האסטרטגית 5876 הפכה ללא-פעילה ב-2 באפריל 1966. סך הכל שיגרה טייסת 576 53 טילי אטלס D, שבעה טילי אטלס E ושבעה טילי אטלס F בין 1959 ל-1965‏[1].

טילי אטלס שוגרו מבסיס ונדנברג בשנים שלאחר מכן בתור משגרי לוויינים, שנשאו מגוון לוויינים רחב למסלול סביב כדור הארץ.

טיטן 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיטן 1 יוצא מהסילו שלו

הטיטן 1 היה הטיל הבליסטי הרב-שלבי הראשון של ארצות הברית. עם פרישתו, הפך הטיטן למרתיע נוסף לכח הגעיני האמריקאי יחד עם טילי האטלס השונים. הטיל היה הראשון בסדרת הטילים טיטן, והיה צעד חשוב בבניית כח הטילים של חיל האוויר האמריקאי.

ביולי 1958 החלה בנייתו של מתקן המבנים של הטיטן 1. המתקן היווה אב-טיפוס למתקני השיגור של הטיטן 1. המתקן הושמד ב-3 בדצמבר 1960 כאשר הטיל התפוצץ במהלך הורדתו לתוך המתקן ולמרבה המזל לא היו נפגעים. היה זה אסון הסילו הראשון בוונדנברג‏[1].

שיגור הסילו המוצלח הראשון של הטיטן 1 בוצע בדצמבר 1961 ושיגור הSAC המוצלח הראשון בוצע בינואר 1962 וכתוצאה מכך הועבר מתקן השיגור לידי פיקוד האוויר האסטרטגי כדי לשמש כמתקן ניסוי עבור הטיל‏[1].

עם זאת, חייו המבצעיים של הטיל לא ארכו זמן רב. בנובמבר 1964 הכריז מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה שטילי הדור הראשון האמריקניים שכללו את טילי האטלס E, אטלס F והטיטן 1, יוצאו משירות עד סוף יוני 1965‏[1].

ב-5 במרץ 1965 הניסוי האחרון בטיל הטיטן 1 שבוצע על ידי פיקוד האוויר האסטרטגי הסתיים בהצלחה. סך הכל ביצעה טייסת 395 (שפעלה כחלק מפיקוד האוויר האסטרטגי) 19 שיגורים בין 1963 ל-1965 לפני שעברו לשיגור טילי הטיטן 2. במהלך שנות ה-80 בוצעו מספר שיגורים של השלב השני של הטיטן 1 כחלק מיוזמת ההגנה האסטרטגית[1].

טיטן 2[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיגור טיל טיטן 2

הטיטן 2 היה טיל בליסטי מן הדור השני שהיה בעל יכולות הנחייה אינרציאליות ויכולת שיגור מתוך הסילו. בניית אתר השיגור הראשון לטיטן 2 החל ב-1962 ובסופו של דבר נבנו והופעלו 4 מתקני שיגור כאלו בוונדנברג. רוב מבני השיגור שלו בוצעו מנמל החלל קייפ קנוורל אך השיגור הראשון מתוך סילו בוצע באפריל 1963 מבסיס ונדנברג. מבחן השיגור המבצעי והמלא הראשון בוצע במרץ 1965‏[1][2].

מבחני השיגור המבצעיים נמשכו עד 1985. הטיטן 2 הוסב גם לשני משגרים. הטיטן 2 GLV נשא את חלליות ג'מיני לחלל והטיטן 223G נשא לוויינים למסלול סביב כדור הארץ עד ל-2003‏[1].

Minuteman[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיגור טיל מינטמן 3

פיתוח מנועי דלק מוצק נתן לטיל הLGM-30 Minuteman התלת-שלבי יתרון משמעותי על פני טילים בליסטיים קודמים. בפברואר 1961 החלו בבניית מתקן השיגור לטיל בוונדנברג. שיגור הניסוי הראשון של דגם הIA של הטיל החלו בספטמבר 1962, ושיגור דגם הIB היה במאי 1963. ב-24 בפברואר 1966 בוצע שיגור סימולטני מוצלח של שני טילי IA. בשיגור זה נבחנו טכניקות ספירה לאחור וטכניקות שיגור למקרה בו יאלצו לבצע שיגורים רבים באותו זמן במקרה של מלחמה. מבחני הטיל מדגם הI נמשכו עד 1968‏[1].

הניסויים בטיל הLGM-30F Minuteman II החלו באוגוסט 1965 עם שיגור מוצלח של הטיל. הטיל עבר מרחק של 5,000 מייל לתוך האוקיינוס השקט ופגע במטרתו. שיגור סימולטני בוצע בהצלחה ב-22 באוקטובר 1970. השיגור האחרון של טיל זה בוצע באפריל 1972‏[1][3][4].

השיגור הראשון של הטיל LGM-30G Minuteman III בוצע ב-5 בדצמבר 1972. הטיל טס למרחק של 1,300 ק"מ לפני פגיעתו במטרה. שיגורים של טיל זה נמשכים עד היום מבסיס ונדנברג‏[1][5].

LGM-118 Peacekeeper[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיל פיסקיפר

הטיל הבליסטי האחרון שנבחן בוונדנברג הוא הLGM-118 Peacekeeper שמבחניו החלו ביוני 1983. מלבד יכולתו לעוף לטווחים רחוקים יותר מטילים שקדמו לו, יכול הפיסקיפר לשאת 10 ראשי נפץ שיפגעו במטרות שונות. הטיל תוכנן להחליף את המינטמן אבל בגלל זמן פיתוח ממושך הוא פרש ב-2005 לפני המינטמן‏[6].

השיגור הראשון בוצע מפני הקרקע ב-17 ביוני 1983 ושני שיגורים נוספים בוצעו בשנה זו. ב-15 ביוני 1984 בוצע השיגור הראשון של הטיל עם תא חדירה סימן 21 ושני שיגורים נוספים בוצעו בשנה זו. השיגור הראשון של הטיל מסילו בוצע ב-24 באוגוסט 1985. ב-23 באוגוסט 1986 בוצע השיגור הראשון של הטיל בתצורה מבצעית מלאה. ב-21 ביולי 2004 בוצע השיגור האחרון של הטיל שפרש לאחר מכן‏[1][6].

GBMDI[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיל האחרון שהוצב בבסיס ונדנברג הוא ה-Ground-based Interceptor שמיועד ליירט טילים בליסטיים במעופם והוצב בבסיס ב-2005. הטיל פותח כחלק מתוכנית National missile defense שהוכרזה על ידי הנשיא ג'ורג' בוש.

חקר החלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוויין הראשון בעולם ששוגר למסלול קוטבי, הדיסקוברר 1, שוגר מבסיס ונדנברג ב-28 בפברואר 1959. המשגר ששימש לשיגור הלוויין היה טיל תור-אגנה.

באוגוסט 1960 שוגר הדיסקוברר 13 שהשליך קפסולה חזרה לכדור הארץ שהייתה לחפץ הראשון ידי אדם שחזר לכדור הארץ. הדיסקוברר 14 ששוגר כשבוע לאחר מכן שיחרר קפסולה שנתפסה באוויר על ידי מטוס ובכך היה לאיסוף הראשון שבוצע מן אוויר.

תוכנית דיסקוברר שהייתה למעשה כיסוי לתוכנית קורונה שהייתה תוכנית לווייני הריגול הראשונה של ארצות הברית הסתיימה ב-13 בינואר 1962 לאחר 37 שיגורים ונסיונות שיגור, וסיפור הכיסוי נחשף.

לאורך השנים שוגרו מבסיס ונדנברג מגוון רחב של לוויינים על מגוון רחב של משגרים. החדשים מביניהם הם הטיטן 4 (מרץ 1991), טאורוס (מרץ 1994), פגאסוס (אפריל 1995), דלתא 2 (פברואר 1996), אטלס 2 (דצמבר 1999), מינוטאור (2000), ומ-2005 גם פאלקון 1, דלתא 4 ואטלס 5.

התוכניות השאפתניות ביותר שתוכננו מבסיס ונדנברג כללו את מעבדת החלל המאוישת של חיל האוויר האמריקאי (לא יצא לפועל) ותוכנית מעבורות החלל. התוכנית של מעבדת החלל הייתה אמורה לשגר לחלל חללית ג'ימני מותאמת על גבי טיטן 3 שתחובר למעבדת חלל. הנשיא ריצ'רד ניקסון ביטל את התוכנית, שתוכננה לעלות כ3 מיליארד דולר ב-1969 בגלל עלויות גבוהות מידי, טכנולוגיות חדשות וההוצאות הרבות של מלחמת ווייטנאם.

מעבורת החלל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעבורת החלל אנטרפרייז בבסיס ונדנברג ב-1985

ב-1972 נבחר בסיס ונדנברג לשמש כאתר השיגור והנחיתה המערבי של מעבורות החלל אך הוא מעולם לא שימש ככזה.

SLC-6 שנבנה על מנת לשמש לבניית תוכנית חיל האוויר האמריקאי לשגר מעבדת חלל מאוישת, שופץ כדי שיתאים למעבורות החלל. יותר מ4 מיליארד דולר שימשו לשיפוץ המתקן ולבניית התשתיות המתאימים עבוא המעבורות. בנוסף לכך, מסלול ההמראה של הבסיס שהיה באורך 2,590 מטר הוארך ל4,580 מטר על מנת שיוכל לשמש לנחיתת מעבורות החלל.

בסיס ונדנברג התכונן לשיגור משימת מעבורת החלל הראשונה שלו שיועדה להיות משימת STS-62A שתשוגר ב-15 באוקטובר 1986 כשאסון מעבורת החלל צ'לנג'ר קירקעה את צי מעבורות החלל ובסופו של דבר גרמה לביטול כל השיגורים שיועדו לחוף המערבי של ארצות הברית. הביטול הרשמי של תוכנית השיגורים מוונדנברג הגיע ב-26 בדצמבר 1989.

נמל החלל של קליפוריניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1995 הוקם "נמל החלל של קלפורניה" שהופעל על ידי Spaceport Systems International, בבסיס ונדנברג. חיל האוויר החכיר לחברה שטח שכלל מתקן לעיבוד מטען ויותר מ-100 דונם לשיגורים מסחריים. ההחכרה ניתנה למשך 25 שנה. נמל זה השתמש בכני השיגור, במסילות, במסלולי הנחיתה ובכל שאר המתקנים שכב היו קיימים בוונדנברג. ב-2004 הושלמה בניית מערכת מיוחדת שתתאים לשיגורים של טילי מינטמן ופיסקיפר שהוסבו למשגרים. ב-2005 הושלמה בניית כן שיגור חדש, SLC-8.

אתרי שיגור[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתרי שיגור פעילים
אתר סטטוס שימוש
SLC-2E/W (מזרח/מערב) פעיל שיגורי דלתא 2
SLC-3E פעיל שיגורי אטלס 5
SLC-3W מיועד להפוך לפעיל ישמש לשיגורי פאלקון 9 ופאלקון כבד
SLC-6 פעיל שיגורי דלתא 4
SLC-8 פעיל שיגורי מינוטאור מסחריים
LC-576E פעיל שיגורי טאורוס מסחריים ושיגורי GBI עבור חיל האוויר
SLC-4E פעיל שיגורי פאלקון 9
אתרי שיגור לא פעילים
SLC-1E/W לא פעיל
SLC-4W לא פעיל
SLC-5 לא פעיל
SLC-10E/W לא פעיל
אתרים פעילים לניסוי טילים בליסטיים
LF-03 פעיל שיגורי מינטמן 1 ו-2, ושיגורי מינוטאור 2
LF-04 פעיל שיגורי מינטמן 1, 2, ו-3
LCC-01 פעיל שיגורי מינטמן 3
LF-21 פעיל שיגורי מינטמן 1 ו-2, וניסויים בGBI
LF-23 פעיל שיגורי מינטמן 2
LF-24 פעיל שיגורי מינטמן 2
TP-01 פעיל שיגורי פיסקיפר ומידג'טמן
אתרים לא פעילים לניסוי טילים בליסטיים
1/2/3 395-A לא פעיל
395-B לא פעיל
395-C לא פעיל
395-D לא פעיל
Site A - 576 Alpha 1/2/3 לא פעיל
Site B - 576 Baker 1/2/3 לא פעיל
Site C - 576 Charlie לא פעיל
Site D - 576 Delta לא פעיל
OSTF-1 לא פעיל
OSTDF-2 לא פעיל
BOM1/BOM2 לא פעיל
HP-06 לא פעיל
OSTF-8 לא פעיל
68-SLTF לא פעיל
LC-A לא פעיל
LC-B לא פעיל
LF-02 לא פעיל
LF-05 לא פעיל
LF-06 לא פעיל
LF-07 לא פעיל
LF-08 לא פעיל
LF-09 לא פעיל
LF-10 לא פעיל
LF-25 לא פעיל
LF-26 לא פעיל
LE-07 לא פעיל
LE-08 לא פעיל
PLC-C לא פעיל
מרכז מורשת לטילים ולחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז המורשת לטילים ולחלל, שממוקם בSLXC-10, מוצגים פריטים ומזכרות לתיאור תהליך התפתחות הטילים וחקר החלל מבסיס ונדנברג החל מתקופת המלחמה הקרה ועד לימינו בתחומים הצבאיים מדעיים ומסחריים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]